יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

האם פלאפון עוקצת את מנוייה הותיקים?

היה לי טלפון סלולרי מדגם מסויים. לא סמארטפון, אך הוא ידע לעשות מספר דברים חוץ משיחות טלפון, והפיצ'רים הטפשים שלו הספיקו לי. במשך שלוש שנים שילמתי עליו לחברת פלאפון.

יום אחד, כחודש לפני תום שלוש שנות ההתחייבות על המכשיר, התקלקל המכשיר. הלכתי לתחנת השירות, ומסרתי אותו לתיקון. במסגרת התוכנית שאני נמצא בה מגיע לי שירות תיקונים מורחב, שהינו למעשה הרחבת האחריות מעבר לשנה הראשונה המחוייבת לפי חוק (ואף בשנה הראשונה, לפי פרסומים של החברה, השירות עדיף על האחריות כי הוא מציע ביטוח במקרה של גניבה ועוד). לפי התוכנית הזו פלאפון מחוייבת לתקן לי את המכשיר.

אלא שפלאפון לא תיקנה לי את המכשיר. היא הודיעה שנגמרו לה החלפים, ושאין יותר מכשיר מן הדגם שלי בנמצא. לאחר שסירבתי להצעה לשדרג את המכשיר בהזדמנות זו (תמורת התחייבות לשלוש שנים נוספות כמובן), הביאו לי מכשיר חלופי, ובחלופי אני לא מתכוון לזמני אלא לקבוע עד להודעה חדשה שלא אמורה להגיע. המכשיר החלופי התגלה כמכשיר פחות ערך בהרבה מן המכשיר מן הדגם שלי, כמכשיר שאינו מסוגל לבצע את אותן פעולות, מלבד שיחות הטלפון והמסרונים, שנהגתי לבצע בשלי.

למחרת התקשרתי לנציג השירות, והוא אמר שהוא לא יכול לעשות כלום בנדון. במקרה שאין חלפים, פלאפון מחוייבת לפי החוזה לספק טלפון מאותה סדרה. הנציג שיקר לי פעמיים - פעם אחת מאחר והמכשיר שסופק לי לא היה מכשיר מאותה הסדרה, ובפעם השנייה מפני שלפי החוזה (ולפי החוק) פלאפון מחוייבת לספק מכשיר שווה ערך (בסדרת דגמים יכולים להיות מספר מכשירים בעלי שווי ערך שונה ויתכן כי ההבדל בין כל דגם ודגם הוא שמיים וארץ). אפשר להתפלפל מהו מכשיר שווה ערך, אך טענתי הייתה שמכשיר שאין בו מצלמת וידאו (כבשלי), או שאפליקציית האינטרנט שלו לא מאפשרת לי לעשות את אותם הדברים שנהגתי, הוא מכשיר פחות ערך.

דרשתי לקבל לידיי מכשיר טלפון מתקדם יותר, שלבטח מסוגל לבצע את אותן הפעולות. מיותר לציין שהחברה סירבה.

אך ייתכן שפלאפון שיקרה בדבר מה נוסף - אני חושד שמדובר בנסיון עוקץ ללקוחות אשר מסיימים את תקופת ההתחייבות. במשך כל אותה התקופה, בכל שיחה שיזמתי עם נציגי החברה וגם בשיחות שלא אני יזמתי, הוצע לי לשדרג, תמורת תשלום כמובן ובהתחייבות לשלוש שנים נוספות, את הדגם שלי. בעצם, מאיפה לי לדעת שלפלאפון באמת נגמרו החלפים למכשיר שלי? האם עליי פשוט לקבל את המילה של החברה בעניין?

במחשבה נוספת, מתגלה כאן משהו מטריד בהרבה. מסתבר שבמשך תקופה מסויימת, למרות שהייתי בתוכנית בה יש אחריות מורחבת, המכשיר שלי למעשה לא היה באחריות. גם אם נקבל את טענת החברה שלפי האחריות (הם קוראים לזה ביטוח, אך מדובר למעשה באחריות לכל דבר ועניין) הם רשאים לספק לי מכשיר "מאותה הסדרה", והלקוח לכאורה לוקח זאת בחשבון, הרי שהם לא מודיעים לאף אחד מן הלקוחות מתי נגמר המלאי לחלפים למכשיר שלו, כך שהוא לא יכול לבחור האם להמשיך לשלם עבור האחריות למרות שלמעשה כבר לא מכסה את המכשיר שלו.

פלאפון מתנהלת כאן לפי "שיטת מצליח". אם הלקוח נשבר ומשדרג את המכשיר - פלאפון הרוויחה. במקרה הכי גרוע, אם הלקוח התלונן שהוא קיבל מכשיר פחות ערך, רק לאחר מספר שבועות של התכתבויות מתישות, פלאפון לכל היותר מספקת לו מכשיר חלופי אחר, ללא פיצוי על העוול שנגרם לו ועל הזמן שהיה ברשותו מכשיר פחות ערך מן המכשיר עליו שילם משך שלוש שנים ושעליו הייתה לו אחריות.

רק אם פלאפון תחוייב לפצות לקוחות שקיבלו לידיהם מכשיר פחות ערך, ייתכן ופלאפון תחזיק במלאי חלפים למכשירים שהיא מספקת אחריות לגביהם. רק אם פלאפון תחוייב לתת לצרכנים שאין חלפים למכשיר שלהם מכשיר מדגם מתקדם יותר, הם יעשו מאמץ אמיתי על מנת לתקן את המכשירים בהתאם לאחריות שעליה הם גובים כסף.

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

תשמעו בדיחה: ניאו-ליברלים מנסים להציל את הרפואה הציבורית

"פסק הדין האוסר על המתמחים להתפטר ממקומות עבודתם שולל מעובדים את הזכות הבסיסית ביותר. שוב למדנו: צדק חברתי מחייב דמוקרטיה אמיתית!" (דב חנין ממק"י).

"במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט - אולם מדובר בפסיקה תקדימית, מסוכנת ותמוהה אשר שוללת מעובדים את הזכות הבסיסית להתפטר וכולאת אותם במקום העבודה בניגוד לרצונם. במצב החדש שנוצר, למעסיק מותר לפטר מאות עובדים בלי לנמק את החלטתו ואילו מקבוצת עובדים המתפטרת ממניעים ערכיים נשללת הזכות לעשות זאת. זוהי הפרה בוטה של האיזון ביחסי העבודה אשר ממילא מופר לטובת המעסיקים" (שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה).


רק הקיץ יצא עם ישראל לרחובות וקרא בשבחי הסולידריות, מדינת הרווחה, ונגד השוק החופשי. והנה, במאבק על שכרם של המתמחים מהמרכז, עם ישראל, לרבות השמאל הסוציאליסטי, משתמש שוב בז'רגון של השוק החופשי. אפילו דב חנין מדבר על חירויות ליברליות. פתאום עובדים, אשר משתייכים למקום עבודה (ולא סתם מקום עבודה, המדינה ושירותי החירום שלה) שחתם על הסכם קבוצתי, הם בעיניהם פרטים אישיים ולא חלק מקולקטיב, אטומים כלכליים שחופשיים לעשות מה שבא להם בהתאם לתנאי השוק ולחירויות הפרט. פתאום כל השמאלנים נדמים לדויד מרחב, ורואים קומוניסטים בכל מקום, וקוראים להחלטת בית הדין "עבדות בכפיה".

התפטרות המתמחים מלווה בקריצה. המהלך הוא התחכמות אחת גדולה למשפט העבודה הקיבוצי. הרי לכולם ברור, אין שום נסיון להסתיר זאת, שזה חלק ממו"מ. ברור לכולם שרצון מרבית המתמחים המתפטרים הוא להיטיב עם תנאיהם, ולא לעזוב את המקצוע או את הארץ. הטיעון שלפיו "כל מתמחה בחר להתפטר בנפרד" מלווה, כאמור, בקריצה.

במילים אחרות, מה שהמתמחים אומרים - חוזה העבודה הקיבוצי שנחתם (ואני לא נכנס כרגע לעניין שהוא לרעתם או לא, התייעצו איתם או לא, מהלך תקין משפטית או מוסרית או לא), לא באמת תקף לגבינו. כלומר, הם מבקשים לממסמס את הקונסטרוקציה הזו שנקראת חוזה עבודה קיבוצי שנחתם עם ארגון יציג. בית הדין הארצי לעבודה אמר פחות או יותר את זה מהיום הראשון (ההסכם הזה הוא כמו חוק, כך נאמר), הוא לא קנה את כל ההתחכמויות בפעם הראשונה, ולא קנה אותן גם בפעם השנייה, כאשר נחתמו מכתבי התפטרות "אישיים" לכאורה.


בית הדין הארצי הבין שאל לו לתת יד לכך. או שאנחנו במצב שבו כל עובד מועסק בחוזה עבודה אישי, ואז אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אבל אפשר גם לפטר אותך; או שהמתמחים מכפיפים עצמם להגנות שמספק חוזה העבודה הקיבוצי (בניגוד לדבריה של יחימוביץ', כאשר יש ארגון עובדים והסכם קיבוצי לרוב לא ניתן לפטר סתם כך מאות עובדים), אבל הדבר גם מחייב את מי שעושה זאת לראות עצמו חלק מקבוצה. כאשר יש הסכם קיבוצי, המעסיק זוכה להגנות מסויימות, ועיקר הרווח שלו מהחתימה על ההסכם (שהוא לא הרבה, אך גם לא מעט עבור מעסיקים) הוא בהבטחת היציבות והבטחון בניהול יחסי העבודה בדמות איסור על התפטרות המונית.

בית הדין לא נותן יד לכך משום שאם הוא יאפשר לקבוצת עובדים, שאינם חלק מארגון עובדים מתחרה (לא כל שכן ארגון יציג) או אפילו אינם באמת מייצגים את כלל המתמחים (ההבדל בין שכר המתמחים במרכז לעומת הפריפריה בהסכם הקיבוצי החדש, והאינטרס של מנהל בתי החולים כבר נדון בהרחבה), להפר למעשה הסכם עבודה קיבוצי, הוא יאותת למעסיקים שלהסכמים קיבוציים אין כל תוקף מחייב. ירצו העובדים - יקיימו אותו, לא ירצו חלק מהם - יתפטרו עם קריצה.

מיותר לציין כי מהלך זה, לו היה מקבל גושפנקא מבית הדין ומכופף את ידה של המעסיק הגדול והחזק במשק, היה מביא להחלשת מעמדם של ההסכמים הקיבוציים בשוק העבודה. החלשת מעמד ההסכמים הקיבוציים היא חלק ממשנתם הסדורה של כלכלנים ניאו-ליברלים, שכנראה מתמחי איזור המרכז, דב חנין ואחרים נמנים עליהם, וטוב שבית הדין לעבודה לא הפר את האיזון העדין שעומד במרכזו.

אמת שלעומת המדינה והמומחים, למתמחים אין כוח רב. אך יש לזכור שהם בכל זאת קבוצת לחץ שיש בידיה כוח לא מבוטל, הכוח ללחוץ את המדינה על הגב של החולים. בנוסף לכך, מדובר בקבוצת עובדים משכילה, שיש דרישה למרכולתה בשוק הפרטי ומעבר לים (כאמור, כוחות השוק), ושגם לאחר ההתפטרות מנהלי בתי החולים ישמחו לקלוט אותם בחזרה (יש כאלו הטוענים שהדבר אף נעשה בעידודם המלא, על מנת להעלות שוב לסדר היום את נושא השר"פ, אגב כלכלה ניאו-ליברלית). הם יכולים להרשות לעצמם את התרגיל הזה. לעומתם, עובדים במקומות אחרים, שיש להם תחליף, הם אלו שיסבלו מהיחלשות מעמדם של ההסכמים הקיבוציים לו היה התרגיל הזה מצליח.

הסכם קיבוצי לעולם לא יהיה מקובל על כל העובדים. תמיד יהיו מי שבטוחים שבחוזה אישי, או במאבק של קבוצה קטנה מקרב העובדים, הם היו משיגים לעצמם תנאים טובים יותר. אלא שכאן יש להידרש שוב ללקסיקון המחאה - סולידריות, ערבות הדדית וכו'. סולדיריות מחייבת את הפרט לוותר על פריבילגיות שלכאורה יש לו, על מנת להיטיב עם כלל החברה, ובענייננו לא רק מדובר על מערכת הבריאות, כולל החולים המאושפזים בה, אלא על שוק העבודה הקיבוצי כולו. עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה.

יום שבת, 23 ביולי 2011

פולו אפ: מועדון הנשים ממשיך להפיץ מיתוס שקרי

עו"ד כלשהי בשם קרן בר יהודה כתבה מאמר. במאמרה, היא מפנה לפוסט שלי בו הפרכתי את המיתוס השקרי אודות 2 האחוזים של תלונות שווא בעבירות מין. עו"ד קרן בר יהודה מתעקשת שמיתוס 2 האחוזים אמת הוא. לא רק זאת, היא מתעקשת לטעון שזהו גם אחוז תלונות השווא "בכל יתר העבירות", טענה שכבר עמדתי על כך שהיא לא מתקבלת על הדעת בהיעדר הוכחות.

עו"ד קרן בר יהודה טוענת כל זאת בעלמא, מבלי להפנות (בעזרת לינק או מראה מקום) לדו"ח המשטרתי עליו היא "מסתמכת". אני משער שאם היה בידיה, ובידי אחרות, דו"ח שכזה המהווה הוכחה ניצחת לכך שאחוז תלונות השווא בנושא עבירות מין בישראל הוא קטן מ-3%, היא לא הייתה מהססת להציגו בפני הציבור. לעומת זאת, אני מציג בפניכם מאמר שפורסם בבטאון המקצועי של משטרת ישראל, ובו מעריך הכותב כי אחוז תלונות השווא יכול להגיע עד כדי 50%.

מכיוון ולא עשתה זאת, עד שלא יוכח אחרת אין לקבל את גרסתה של מי שיש לה אינטרס להפיץ מיתוסים שקריים. עד שלא יוכח אחרת, אני אראה בעו"ד קרן בר יהודה שקרנית. אני מזמין את עו"ד קרן בר יהודה להעמיד אותי על טעותי.

עדכון (24.7.11): תודות למגיב/ה אנונימי/ת נמצא המסמך. אלא שהסטטיסטיקה בו לא מלמדת דבר על אחוז תלונות השווא, כפי שמציגה כותרת המשנה במאמר, ובטח שאין בו אישוש לטענה המופיעה בו כי האחוז זהה לתלונות שווא בעבירות אחרות. המסמך מגלה אך ורק מהו אחוז התיקים שנסגרו עקב חוסר אשמה, ויתכן בהחלט שגם תיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור הינם תולדה של תלונות שווא, אם רק היו ממשיכים לחקור את נושא תלונת השווא (או שהנושא דווקא היה עולה במשפט). הרי בעבירות מין, אם נמצאו ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד, הדרך להגשת כתב אישום היא קצרה מאוד. עניין לציבור יש ברובם המוחלט של המקרים. כך שדבריה של עו"ד בר יהודה אינם בגדר שקר ארור, אלא רק בגדר שימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

האקלים של חופש הביטוי בישראל


על חוק החרם יש להסתכל בפרסקטיבה רחבה של המציאות החוקית והחוקתית המאפשרת את קיומו. אפשר להסתכל על כך דרך המשקפת ההופכת כל גילוי של לאומיות ל"פאשיזם". אני מציע להסתכל עליו דרך המשקפיים של חופש הביטוי.

חוק החרם אינו חוק בודד, הוא חלק משורה ארוכה של חוקים אשר נועדו להצר את חופש הביטוי. חוק החרם מתאפשר אודות לאקלים חברתי וחוקתי המאפשר את חיקוקו, והופך אותו לכלי חוקי לגיטימי בדיוק כמו החוק למניעת הסתה לגזענות, אלימות וטרור או הצנזורה הצבאית  או הפן הפלילי של עבירת לשון. כולם חוקים שעברו את המסננת של בג"צ, ונמצאו כחוקתיים, דמוקרטיים ומידתיים לעילא, וחלק מאותם אנשים שמזדעקים עתה נגד אי החוקיות של חוק החרם "האנטי דמוקרטי" עושים שימוש רב בחוקים אלו כאשר הדבר נוח להם.

במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.

לא זכור לי ששורה של פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה כנגד עבירת ההסתה לגזענות, על אף שהגזענות עצמה אינה אסורה, ועל אף שקיומה של עבירה זו בספר החוקים פוגעת אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם. למעשה, המרצים למשפטים מוצאים תירוצים קלושים על מנת להבחין בין השניים.
 
בימים האחרונים נשמעו המון קולות שתוהים מה אומרים בעולם על החוק. אני מנחש שהעולם לא ציפה ליותר מדי ממדינה שיש בה צנזורה צבאית מכוח תקנות שעת חירום. ככל שחושבים על זה לעומק, זה נס מאוד לא אופייני לשיטת המשפט שלנו שעד עכשיו לא היה אסור לקרוא לחרם.

בני האדם חיים באמצעות השפה. הדיבור יוצר את מחשבותיהם, את התרבות ואת המדע. השפה היא סוכן החברות הראשי, באמצעותה האנשים מגבשים את זהותם ומשתפים זה את זה באשר על ליבם. נסיונות לעצור את הדיבור הינם נסיונות למנוע את הזהות האנושית ואת האינטראקציה האנושית הבסיסית ביותר.

אי אפשר לעצור את המחשבות, וכך גם אי אפשר לעצור את הביטויים, אלא ע"י כיתת יורים. אפילו אז קיימת "סכנה" שהדובר יהפך למרטיר ורעיונותיו יכנסו להיסטוריה. זו לא טענה נורמטיבית, זו עובדה פיסיקלית. זהו גם טיעון מוסרי, אדם שמונעים ממנו לחשוב, שמונעים ממנו לדבר, מונעים ממנו לחיות.

בחוק החרם המתועב יש להיאבק באותו אופן שהרבנים מחברי תורת המלך והשיח' ראאד סלאח נאבקים בעבירות ההסתה למיניהן, כפי שחנה בית הלחמי נאבקת בצווי איסור הפרסום, כפי שויקיליקס נאבקת בצנזורים וכפי שהפיראטים נאבקים במי שמבקשים לשים גדרות על ידע, או כמו שהעיתונות הישראלית משתמשת ב"פרסומים זרים". צריך פשוט לדבר. לא רק את הזמן אי אפשר לעצור, גם את גלי הקול, זרימת המידע הדיגיטלי והתודעה האנושית.

אך עלינו גם ליצור מערכת אקולוגית חוקית בה חוק החרם הוא דבר שאינו מן האפשר, מערכת חוקים בה לא רק הביטוי הוא חופשי אלא גם בני האדם חופשיים להתבטא. מערכת בה מעודדים להתבטא בחופשיות. ניתן לעשות זאת רק ע"י טיהור ספר החוקים מכל החוקים המטילים מגבלות על חופש הביטוי, באמצעות ביטול הפריבילגיות, שלנו ושל אחרים, לעצור אנשים מלהתבטא.

להלן בנק מטרות ראשוניות, עקרונות המצע של תנועה שאני מבקש לקרוא לה "חזית חופש הביטוי", שגיבשתי בינתיים:
  1. אנו מתנגדים לחוק החרם 
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע 
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום 
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו 
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יאללה, דיאלקטיקה.

יום רביעי, 13 ביולי 2011

חזית חופש הביטוי - עיקרי מצע

  1. אנו מתנגדים לחוק החרם
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יום שלישי, 12 ביולי 2011

על עבירות הסתה והבעיה האמיתית בחוק החרם

ביממה האחרונה, נשמעים קולות רבים הסבורים כי בג"צ יפסול את חוק החרם מאחר והוא פוגע בחופש הביטוי באופן שאינו חוקתי. לא ברור לי על סמך נשענת ההנחה האופטימית הזו. כשם שבג"צ לא מחק את עבירת ההסתה לגזענות מספר החוקים, ואין אנו רואים בה עבירה אשר הינה לא חוקתית, כך גם הרציונל מאחורי חוק החרם, אשר זהה לרציונל מאחורי עבירת ההסתה לגזענות, צריך לעמוד במבחן החוקתיות.

אחת הטענות כנגד חוק החרם היא שמדובר בצמצום של חופש הביטוי. אך לא די בכך, הוא הופך מעשה לגיטימי ללא לגיטימי. הרי מותר להחרים מוצרים מהתנחלויות למשל, ויהיה מותר גם לאחר החוק. אך לאחר חקיקת החוק תהפוך הקריאה עצמה לבצע את המעשה המותר, החרמת מוצרי התנחלויות, למעשה שסנקציה אפשרית בצידו. במה שונה הרציונל הזה מהפיכת הקריאה לגזענות, שכשלעצמה היא מותרת (מותר לי לא להשכיר דירה לערבי למשל), ללא חוקית במסגרת עבירת ההסתה לגזענות?

לדעתי אין שוני רב, ואם הפללת ההסתה לגזענות היא חוקתית, כך גם היה לדעתי בעניין ההסתה לחרם, לו היה החוק מתקבל לפי נוסחו הראשוני. אציין כי לדעתי מקומן של כל עבירות ההסתה למיניהן (לרבות אלימות וטרור) אינו בספר החוקים, ואין להגביל כלל, וממילא לא ניתן להגביל (מבחינה פיסיקלית), את חופש הביטוי. אך אם השמאל מקבל את מקומה של עבירת ההסתה לגזענות בספר החוקים, ומבקש להפעיל סנקציות כנגד רבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לערבים , מדוע הוא מזדעק כאשר הריבון מחליט שאסור גם לקרוא לחרם?

השמאל נדמה בימים אלו כילד שאמא כנסת לקחה לו צעצוע, אז הוא רץ לאבא בג"צ ומצפה שיבטל את רוע הגזירה. בעניין זה יש לזכור שבג"צ, למרות תדמיתו, ממעט להתערב בחקיקה ראשית של הכנסת.

ובכל זאת, יש בעיה אחרת בחוק, שדווקא עליה לא נותנים את הדעת כל הראשים המדברים למיניהם. הבעיה היא בכך שהחוק הפך את הקריא לחרם, בעקבות הביקורת הציבורית, מעבירה פלילית לעוולה אזרחית. דווקא המהלך הזה הוא בעייתי בעיניי, מכיוון שמדובר בהפרטה של הענישה במדינת ישראל.

עבירות ההסתה למיניהן (לגזענות, לאלימות, לטרור) הן עבירות כנגד הציבור, ועל כן ראוי שרק הציבור, כלומר המדינה, יוכל להטיל סנקציות בגינן. עוולות אזרחיות, לעומת זאת, עוסקות בעוולות פרטיקולריות שנגרמו לאנשים ספציפיים. כך למשל אדם שקראו לעברו "הומו" יכול לתבוע תביעת לשון הרע, אך אם מישהו יכנה את כל אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת בכינוי "הומואים" הם לא יוכלו לתבוע אותו. במשפט האזרחי, נהוג לתת את אפשרות התביעה לאדם שנפגע באופן ספציפי מן העוולה, בגין פגיעה בזכות העומדת לרשותו (הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ועוד). לאנשים אין את הזכות שלא יחרימו אותם.

והנה, בעקבות חוק החרם יכול כל מי מהציבור שנגדו נשמעה הקריאה לחרם (למשל, מתנחלים) לתבוע באופן פרטני את בעל הביטוי הפוגע, שכוון כנגד קבוצה שלמה, זאת מבלי שכתב התביעה יעבור בדרך מסננות כמו משטרה ופרקליטות. למה הדבר דומה? לכך שהמדינה, במסגרת המאבק שלה בביטויים גזעניים תתיר לנפגעים מקריאות גזעניות (למשל, לא להשכיר דירות לערבים) לתבוע באופן אישי את הקוראים את אותן הקריאות.

במילים אחרות, הפיכת ההסתה (הקריאה) לחרם לעוולה אזרחית ולא לעבירה פלילית, שנועדה לכאורה לרכך את עוצמת הפגיעה של חוק החרם באזרחים, יתכן ודווקא היא זו שתהפוך אותו, בסופו של דבר, לבלתי חוקתי.

יום שני, 27 ביוני 2011

משהו על גל אוחובסקי ומעמד העיתונאים

1. מנחם בן פוטר מרייטינג בעקבות טור שכתב נגד הומואים. לטובת מי שלא קרא את הטור, הנה קטע ממנו:

"ההומואים הם עדה מאורגנת ואגרסיבית...לא קל להיות נגד הומואים בעידן הזה. וגם לא משתלם. למעשה בהיררכיה החברתית החדשה, הומופוב זה רק טיפ-טיפה בזוי פחות מלהות שמאלן".

בעצם, לא, רגע, זו פראפרזה על דברים שגל אוחובסקי כתב בטור שבו הוא יוצא נגד אוהבי חתולים. בעקבות הטור הזה התאגדו אוהבי החתולים בפייסבוק ודרשו לפטר אותו. הימים היו פוסט מהפיכת הפייסבוק במצרים וטרום מהפיכת הפייסבוק בקוטג', וטיים אאוט, המגזין בו פורסם הטור, נתן גיבוי לגל אוחובסקי.

"כבעל טור, גל זכאי להביע את דעתו האישית בכל נושא, אך הוא אינו מביע את "עמדת מערכת העיתון" בנושא זה ובכלל". כך נכתב על קיר המגזין, שגם פרסם טור התנצלות של אוחובסקי, שלא ממש שכנע את אנשי תנו לחיות לחיות. 


2. ועכשיו גל אוחובסקי, ששרד את חרב הפיטורין לאחר מחאת ההמון, קרא לפטר את מנחם בן בעקבות דעות הומופביות שהשמיע. צייד ההומואים וההומופובים לא לבד, גם מטהרי אוויר ורודים אחרים קוראים לפטר אותו מכל כלי התקשורת בהם הוא מועסק. בינתיים המאבק הצליח חלקית. בן כאמור פוטר מרייטינג, אבל לא פוטר ממעריב ומשידורי קשת.


3. כפי שמאבחן נכון מורן שריר בעין השביעית, הפרשיה הנוכחית מצטרפת לפיטוריהם של הכתבים החופשיים אלון עוזיאל ויובל בן עמי והיא חלק מאצבע קלה על ההדק בכל הקשור לפיטורי פרילנסרים. 

הפיטורים של מנחם בן תמוהים במיוחד, מאחר והוא פוטר, בין השאר, בגלל דברים שכתב בטור שנכתב באותו העיתון שכתב על פיטוריו "אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו". מעניין שכל עוד לא קמו הציידים הורודים נגד בן, ברייטינג לא חשבו שדיעותיו, שידועות כבר שנים ושפורסמו באותו מגזין במשך טורים רבים, עוברות את גבול הטעם הטוב. אגב, עורך המגזין שנתן לו במה במשך חודשים, הוא הומו. גל אוחובסקי לא קרא לפטר גם אותו.

 4. זו התוצאה של העובדה שאגודת העיתונאים לא מתפקדת כאיגוד מקצועי ולא דואגת לחבריה. כשאין איגוד, אז אפשר לפטר בעל טור בגלל דברים שעשה או אמר, ואפילו בעקבות דברים שעברו את מסננת העריכה. הרי במה נבדלים עיתונים מבלוגים? בעבודת המערכת, שאמורה לסנן, ולבדוק שהדברים שמפורסמים הם בגבולות "הטעם הטוב". לעיתונים הרי יש אחריות על המפורסם אצלם. ברייטינג לא באמת לקחו אחריות על הדברים שפורסמו ("העורך היה בחו"ל"), אלא פיטרו את בעל הטור לאור שאגות ההמון.

אם היה איגוד עיתונאים מתפקד, מנחם בן לא היה מפוטר מלכתוב את הטור שלו רק בגלל פאשלה של עבודת המערכת. הוא היה לכל היותר מוזהר, והיה מצונזר ע"י העורך בפעם הבאה שבה היה מגיש לפרסום קטע הומופובי. אם היה איגוד עיתונאים רציני, מי שהיה מפוטר היה העורך, מאחר והכתב רק עשה את מה שהעורך ביקש ממנו (לנפק שערוריות).

המשמעות של פיטוריו של בן והדרישה לפיטוריו של זוכה פרס ראש הממשלה לספרות מתפקידו כמבקר הספרות של מעריב היא לא רק הרחקה של דיעות הומופביות מן העיתון, אלא הרחקה של ההומופובים עצמם מכלי התקשורת, כלומר רצון לראותם כפסולים מלהשמיע דיעה בכל נושא שהוא. אם היה לעיתונאים איגוד מקצועי, הוא לא היה נותן לזה לקרות.

כל עוד אין איגוד מקצועי חזק, יש ואקום שאליו נכנסות קבוצות לחץ ובעלי אינטרסים. בינתיים מסתבר שלהומואים ולמשפחת עופר יש לובי חזק, לאוהבי חתולים קצת פחות. אבל זה יכול להשתנות. לפני כמה שנים גל אוחובסקי כתב בעכבר העיר טור חושפני בו הוא קונן על הירידה במעמד העיתונאי שפגעה לו במשכורת. היום, מסתבר, אין לו בעיה לדרדר עוד יותר את מעמד העיתונאי ולנסות ולהביא לפיטוריו של קולגה שהוא באופן אישי לא סובל.

יום שישי, 10 ביוני 2011

וואלה!: בית הספר סמי עופר לתקשורת

שתי ידיעות ברנז'ה צדו את עיני היום. הראשונה, מדווחת על פיטוריו של אלון עויזאל מ"וואלה! תרבות" לאחר שנעשה עניין מכאילו מחאה בה הוא רקד על גג דירתו בזמן הלוויה של סמי עופר, זכר טייקון לברכה. השנייה, מדווחת על התפטרותו של עורכו של עוזיאל, אריאל קריל, עקב מה שהוא מכנה "שינויים מערכתיים שונים שלא אפשרו לי להיות שלם עימם".

אף אחד מאתרי הברנז'ה לא אמיץ או חכם מספיק כדי לתהות על הקשר בין שתי הידיעות. הרבה מילים נכתבו בבלוגוספירה על המעשה של עוזיאל, ויותר משהיו משעממות ומתחסדות, הן היו מיותרות. בעיניי זה היה נון אירוע, לחלוטין לא שווה התייחסות, עד ש"וואלה!" פיטרו את עוזיאל מעבודתו. אז עכשיו אני נאלץ להגיד כמה מילים על כך.

נקודת הפתיחה לא עומדת לטובתו של עוזיאל. הוא פרילנסר בערוץ תרבות באינטרנט, שזה בהיררכיה של העיתונות שקול לנער שמוכר את אחוריו בסמטה חשוכה בלוד. ועדיין הייתי מצפה, בעולם הדמיוני שבו אני חי, שערוצי הברנז'ה שמכסים את התחום, לפחות הם, יגידו כמה מילים חריפות על פיטוריו של אדם רק בגלל שהביע מחאה, חסרת טעם ככל שתהיה ועל ההתפטרות שככל הנראה הגיעה בעקבותיה. קל וחומר כאשר מדובר בערוץ תרבות שמתיימר מדי פעם לכתוב כמה מילים על מחאה, תרבות מחאה, סרטי מחאה, שירת מחאה ושירת הסטיקר.

אריאל קריל, אני משער לעצמי, כבר עשה במוחו ובפני הממונים עליו את הקישור בין הקריאה לאסור על דביר בנדק לפרסם בנק לאחר שהשמיע דברי ביקורת על שרת התרבות לבין פיטוריו של פרילנסר שהשמיע ביקורת כנגד ניהול הלוויה של סמי עופר. בפרשיה הזו מסתתרים משלים רבים על התרבות בארץ, על העיתונות הישראלית המתרפסת בפני בעלי ההון, ועל הקשר ביניהן . דווקא ברגע בו הפרשיה הפכה לאייטם עיתונאי ותרבותי אמיתי, העיתונות ברשת שותקת (אולי בגלל שלחורים ברשת אין סרטון ללנקק אליו).

זהו המצב העגום בעולם בו יש בית ספר לתקשורת על שם זוכה הפוליצר סמי עופר, מוסד אקדמי שמארח מרצים בעלי שם כג'קי מנחם. אם הייתי צריך לנחש, שם יחפש גדי להב, העורך הראשי של האתר, את העורך הבא של ערוץ התרבות. זוהי עיתונות המתרפסת בפני בעלי ההון, בה בעל המאה, ולא עורך המדור, הוא בעל הדעה.

מהיום, בכל פעם שאתקל ב"וואלה!" באיזו כתבה שנחרדת מחופש הביטוי של האמנים בארץ, או המדברת על סולידריות מעמדית כנגד בעלי ההון, אצטט בתגובות את דבריו של אבי משעול, טוקבקיסט, "כנראה שכל המצפנים כאן התהפכו. לא (רק) את כספכם ועתידכם הכלכלי נטל מכם ההון שלטון, אלא גם (ובעיקר) את דעתכם!", ואלנקק לידיעה על פיטוריו של עוזיאל. אני קורא לכם לנהוג כמוני.

יום שישי, 3 ביוני 2011

טוקבקים מהווגינה (רשמים מהשדה)

1. הרקע: בשנה האחרונה, לתחושתי, יש התעוררות בשיח הפמיניסטי ברשת. אתרים חשובים כמו הכצעקתה ובלוגים של פמיניסטים ופמיניסטיות צעירות מבקשים לעשות מהפיכה.

מפעם לפעם, מצאתי עצמי מגיב במקומות האלו. לא פעם, מצאתי שהתגובות לתגובות שלי, מצד נשים ופמיניסטים מקצועיים אחרים, מאוד מעליבות. הן ייחסו לי דברים שלא כתבתי, התעמתו עם איש קש גברי גנרי, ובחלק מהמקרים ממש התעקשו "להוכיח" לי שאלו טענות של אדם שלא רוצה בטובת הנשים, אם לקרוא לזה כך. הרגשתי שהזהות הגברית של האווטאר שלי מפריעה לי לנהל שיח ממקום "שווה". אני ראשית צריך להוכיח שאני בן שיח ראוי, ואם לא אני חשוד בטרוליות. רק גברים מכונים טרולים במקומות האלו, כך שמתי לב. השיא היה כאשר באחד הבלוגים הובהר לי שאיני רצוי יותר.

התחושה שלי הייתה שבמועדון הזה הזהות המינית שלי עומדת לי לרועץ, ורציתי לבחון האם אכן הכצעקתה, או שמדובר בתחושת בטן שאינה מוצדקת. אולי היחס שאני זוכה לו "מגיע לי" בגלל תוכן הדברים שהשמעתי, והיה נוח לי לתלות זאת בעובדה שמדובר ב"שונאות גברים"? אז קיימתי מופע דראג וירטואלי משלי, והתחלתי להגיב תחת שם משתמש נשי.

2. מתודולוגיה: עד ליום בו התחלתי את הניסוי הייתי מגיב תמיד בשם גברי. לרוב תחת שם אחד, אך לפעמים, מסיבות שונות, הייתי משנה זהות לאווטאר אחר. דבר אחד לא השתנה לרוב, כל האווטארים שלי היו גבריים (או כאלו שהם חסרי זהות מינית מובהקת).

במהלך הניסוי החלטתי לגוון, ומדי פעם לכתוב את דעתי תחת אווטאר נשי מובהקת לא ניסיתי לאמץ לי "זהות נשית" בכתיבה, כלומר לבנות דמות נשית שתכתוב "כמו שאישה כותבת", הגם שאין לי מושג מה זה אומר בכלל ואם יש דבר כזה. לא המצאתי חוויות או ביוגרפיה נשית. כתבתי את אותם דברים שרציתי לכתוב תחת האווטאר הגברי, ולפני שלחצתי "שלח" ערכתי אותם כך שיהיו כתובים בגוף ראשון נקבה והצמדתי להם כינוי נשי. עבודת העריכה המהותית שעשיתי הייתה לנסות ולנטרל אלמנטים בטקסט שחשבתי שהם מאפיינים סגנוניים ייחודיים, פחות או יותר, מפני שלא רציתי לעורר חשד (למרות שאני חושב שבכל מקרה הוא לא היה מתעורר בקריאה אגבית, אנשים לא מנתחים טוקבקים על מנת לזהות דמיון סגנוני, ולמען האמת המאפיין הסגנוני שלי לא כזה ייחודי לקורא האגבי).

אם כך, מין האווטאר שלי היה המשתנה הבלתי תלוי, ורציתי לבדוק כיצד הוא משפיע על היחס לדמותי ולדבריי, וכיצד הדבר משפיע על השיח באתרים שעוסקים בענייני מין ומגדר. אז הגבתי בכל אותם המקומות שבהם הגבתי קודם, לרבות המקומות בהם האווטאר הגברי (הספציפי) שלי לא היה רצוי יותר, אך הפעם בתור אישה. במקרים מסויימים שהרגשתי ש"בטוח" לעשות זאת, על מנת לבדוק האם היחס של בעלי האתרים והמגיבים (בעיקר מגיבות) לדברים ספציפיים באמת משתנה בהתאם לזהות האווטאר, לפעמים כתבתי פחות או יותר את אותם דברים כלליים, פעם כאישה ופעם כגבר, ובדקתי האם היחס שונה. פעמים בודדות אף התחלתי דיון כגבר, וכאשר העניינים "הסתבכו" תמכתי בדבריי כאישה.

3. ממצאים ומסקנות: אבהיר מראש, אין לי כוונה לחשוף את זהויותיי הנשיות השונות, ואין לי כוונה להביא דוגמאות לדיונים ספציפיים באתרים שאין לי כוונה לנקוב בשמם עליהם מבוססות המסקנות שלי. אני לא אעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, אני לא רוצה שמי מהאנשים שניהל איתי דיון תחת הזהות הנשית שלבשתי יעלב מכך ויחשוב שרימיתי אותו באופן. נכון שבפרסום הפוסט הזה אני מודה שאני "רמאי", אך בכל זאת אני לא רוצה שאנשים ידעו שרימיתי אותם, ואולי יבינו זאת באופן הלא נכון (מאחר ולא היתה לי כוונה להתל באף אדם באופן אישי, אלא אך ורק לצורך בחינת ההשערה שלי); שנית, ויתכן שאף חשוב מכך, בשלב זה אין לי כוונה "לשרוף" את הזהויות שעמלתי ופיתחתי. אינני שואב הנאה פרוורטית מן המשחק שאני משחק, והייתי שמח להסיר את המסיכה, אך מצאתי שבבלוגים מסויימים לבישת המסיכה היא הכרחית למי שרוצה להשמיע דיעות מסוג מסויים ועדיין להיחשב כבן (יותר נכון, כבת) שיח. זו האסטרטגיה שאני נאלץ להשתמש בה אם אני רוצה להשמיע ולהישמע. אין לי ברירה אלא לרמות, ואני מעוניין להגן על היכולת הזו.


אז מה מצאתי? הממצאים שלי בנאליים (כלומר אנושיים) להחריד. מצאתי שכאישה התגובות שאקבל במקומות האלו, מצד נשים בעיקר אך לא רק, הן לרוב יותר ענייניות ויותר מכוונות דיאלוג, מאשר התגובות שקיבל האווטאר הגברי שלי. אין זה אומר שיותר הסכימו לקבל את הדברים שהשמעתי, או שהדוברים מולי "התגמשו" בעמדתם רק כי האווטאר שלי הפך את מינו, אלא שהם גילו פחות רצון להתנצח ויותר רצון להדיין איתי. הדוברים מן הצד השני של הדיון אולי לא הסכימו עם האווטאר הנשי שלי, אך הם תמיד "הבינו מאיפה אני באה". היה להן יותר קל "להתחבר" אליי ברמה האישית, למרות שעדיין הייתי דמות מאחורי מסך מחשב, דמות נשית הפעם, ולכן גם הייתה פחות התנגדות עקרונית לכך שאשמיע דיעות מסויימות. 


הדבר הכי קיצוני ששמתי לב אליו הוא שדמותי הנשית, חרף אי ההסכמות, מעולם לא זכתה לעלבון האולטמטיבי באינטרנט, מעולם לא כוניתי "טרולית". מעולם לא גורשתי מהאכסניה הפמיניסטית בבושת פנים. כגבר, זכיתי פעמים מספר להיות מכונה כך. באתרים הפמיניסטיים, אישה פשוט לא יכולה להיות טרולית. רק גברים הם מפלצות רשת שאינן כשירות לבוא בשיח עם הטוקבקיסטים האחרים.


בסך הכל, אני חושב שההסבר לכך הוא ברור מאליו, וזה משעמם גם אותי לכתוב אותו. היחס השונה לאווטאר הנשי או גברי אינו תוצאה של "שנאת גברים" (ברוב המקרים, יש בפירוש יוזריות בודדות שלדעתי האישית הן מיזואנדריות), אלא חשש טבעי ואנושי, המוביל לנטייה לבטוח יותר ביוזר שמרגישים יותר קרובים אליו רק בגלל שהוא מאותו המין ואולי שותפה לתחושות ולחוויות (במקרה הטוב) או לראיית הדיון המגדרי כחלק מ"מאבק" בין צדדים, בו כל גבר חשוד כשייך ל"מחנה האויב" עד אשר הוכיח את נאמנותו ולכן היחס בהתאם (במקרה הפחות טוב). בתור אישה, נאמנותי מעולם לא הייתה מוטלת בספק, ולכן גם לא הוצאתי אל מחוץ למחנה (הבלוג). ישנם עוד הסברים רבים לכך, אך כולם טבעיים ודומים, ומאחר ולא שאלתי את המדיינים איתי מדוע זה כך, זה פחות נכון וגם פחות מעניין לעסוק בשאלה הזו. יותר מעניין אותי להגיד כמה מילים על ההשלכות של התופעה.


4. השלכות: ההשלכות הברורות הן על השיח. אם על מנת להביע דיעה מסויימת עליי להיות אישה (או לפחות להוכיח קודם שאני גבר נאמן למחנה), אז השיח האנושי מתנוון. ואם הוא מתנוון, אז כולנו מפסידים מכך. אני מאמין בדיאלקטיקה, ומצאתי שכגבר לא תמיד רוצים לקיים איתי דיאלוג בבלוגים הפמיניסטיים. הדרך היחידה שלי לקדם דיאלוג הייתה להתחזות לאישה.


אין בכך שום דבר חדש או מפתיע, והדבר לא נכון אך ורק לשיח המגדרי. התופעה מתרחשת גם בשיח הפוליטי (ימנים בבלוגים של שמאלנים, למשל), וכשם שרוב השמאלנים אינם עוכרי ישראל כך רוב הנשים אינן שונאות גברים. כל המתואר לעיל הוא רק מקרה מבחן בודד שהוא חלק מתופעה רחבה בשדות שיח רבים. זהו מקרה מבחן פרטי שהחלטתי לבחון לאור תחושות שקיבלתי, ולאור העובדה שברשת היה נורא קל לי להתחזות לאישה בצורה אמינה (בניגוד למשל למזרחי או ימני. עושה רושם שאנשים בשדות השיח האלו יותר חשדנים לגבי הכינוי, אם בכלל אפשר לבחור כינוי שמאלני מבלי לתמוך זאת בדיעות. בכל מקרה, מעולם לא נרמז לי כי הדוברת או הדובר מן הצד השני של הדיון חשדו בי שאני מזייף את מיני. אני חושב שזה גם קשור לתופעה רחבה יותר של הזהות האנונימית בעידן הרשתות חברתיות, אבל לא אכנס לכך).

ובכל זאת, קצת הופתעתי או התאכזבתי, למרות שבדיעבד לא הייתי צריך, לגלות שגם במקומות האלו, שבהם מזכירים לא אחת שלא כל הנשים זהות ולא כל הגברים זהים, ושהטווח המגדרי אינו תלוי במין הביולוגי, ובקיצור מודעים לכך שאין להתייחס לאדם אחרת על פי מינו, נופלים בכזו קלות בפח שטמנתי להם בניסוי הקטנטן הזה כאשר הם לא מודעים לכך. אני חושב שעליהן להיות מודעות לכך. אינני אומר זאת כהאשמה או כהתרסה, אלא כחלק מהדיאלוג. בסופו של יום, אני רוצה לחזור ולהגיב תחת זהותי מבלי שהדבר ישנה משהו בדיאלוג.


5. "הוכחת שהחוויה שלנו בעולם משתנה ותלויה בהאם אנחנו גבר או אישה. מזל טוב". זו התגובה המלגלגת והמסרסת שקיבלתי מכותבת פמיניסטית אחת כשכתבתי בפייסבוק שאני שוקל לכתוב את חוויותי מן הניסוי שערכתי. אני חושב שזה מסכם את כל הניסוי.


אכן, כמו שכבר הודיתי, לא הוכחתי שום דבר חדש. הפוסט הזה אינו פריצת דרך מדעית הראויה לעבודת דוקטורט, ואפילו תזה או תיאוריה מאתגרת אי אפשר להוציא ממנו. עם זאת, אותה כותבת בבלוג שלה גם כן לא מחדשת יותר מדי ולא מעשירה את הקהילה המדעית. היא ממחזרת טקסטים של אחרות, בפרשנות מותאמת לאירועי היום. נדמה לי שזה מה שרוב הבלוגרים עושים, וגם לא מתיימרים לעשות אחרת. באחד הפוסטים האחרונים, למשל, היא שיתפה בחוויותיה כטום בוי. לא זכור לי שמישהו עלב בה "יופי, הוכחת שמגברים ומנשים מצופים דברים שונים. מזל טוב".


עיקר הכתיבה מטרתה היא שיתוף, חזרה על רעיונות שכבר ידועים והפצתם הלאה בדרכים שונות, ונסיון לגלגל תובנות ע"י דיאלקטיקה. אם היינו מגבילים את הכתיבה רק לעניינים שבאמת אומרים משהו חדש, הרי שהיה אפשר לסגור את האינטרנט, וגם את אותם בלוגים פמיניסטיים שלא מחדשים דבר (כולם. ואני אומר זאת כציון עובדה ותו לא). זוהי מהותה של התקשורת האנושית, ברמה הבסיסית ביותר. כאשר כגבר הבעתי רצון לשתף בחוויה שלי כטרסנג'נדר וירטואלי, נתפסתי כמי שדבריו פסולים ולא חשובים עוד לפני שהעליתי אותם על הכתב. אם לשפוט את הנעשה בבלוגים האלו, כאשר נשים משתפות בחוויות שלהן כאישה, זה תמיד "חשוב". זה כמובן באמת חשוב, אבל עליכן לשים לב שכל שיתוף הוא חשוב, וכל תגובה ראויה להתייחסות מכבדת.

יום שלישי, 31 במאי 2011

להרוס את מועדון הנשים, לחשוף את שמה של המתלוננת נגד יואב אבן

1. פרשת צו איסור הפרסום סביב החשדות, לפי פרסומים זרים, לאונס שביצע לכאורה איש התקשורת יואב אבן בבחורה עימה נפגש בביתו, לפי גרסתה, ממשיכה להסעיר את הרשת ומסרבת לגווע.

לאחר שחנה בית הלחמי פוצצה את הפרשה, על אף צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט בעניין זה לבקשתו של אבן, נסגר התיק נגד יואב אבן מחוסר ראיות. עם זאת, מסע הצלב נגדו בבלוגוספירה ממשיך, מאחר ועדותה נמצאה אמינה ע"י גורמי החקירה המוסמכים לכך, נשות הבלוגוספירה "הפמיניסטיות".

בימים האחרונים בלוגרית אנונימית, בעלת שם העט one angry feminist, שמציגה עצמה כמי שמתגוררת בחו"ל, פתחה בלוג בו היא מביאה פרטים נוספים על הפרשה.

הפוסט הראשון בבלוג מביא את גרסתה המפורטת של המתלוננת, המכונה באות פ' על מנת לשמור על זהותה וכבודה ועל מנת לכבד את החוק הישראלי האוסר על פרסום שמות מתלוננות בעבירות מין. זוהי גרסה קשה לקריאה, והאירועים המתוארים בה אינם מתמקדים רק בליל האונס לכאורה, אלא מתארים את כל מערכת היחסים ביניהם, לרבות תכתובות פרטיות בין המתלוננת לחשוד לשעבר. אינני יודע מדוע בוחרת הפמיניסטית להביא תכתובות עבר של הצדדים, וכיצד הן רלוונטיות ללילה המדובר. כידוע, אם מביאים עדויות על דברים שאמרה בעבר נפגעת בעבירת מין, נזעק המחנה הפמיניסטי שאין זה רלוונטי לשאלת ההסכמה ולאירוע הספציפי, אם היה או אם לא היה אונס באותו המקרה.

הפוסט השני מבקש להציג את צו איסור הפרסום ככזה שלא נותן מענה לשאלות חשובות, למשל: האם שמה של המתלוננת פחות חשוב משמו של אבן. יש בכך מעט מן הדמגוגיה, מכיוון וברירת המחדל של החוק הישראלי היא כי בכל מקרה אין לפרסם שמה של המתלוננת, כך ששמה לא יכול להיפגע. הבלוגרית מצרפת לפוסט את הדיון השני בצו איסור הפרסום, אך זהו הדיון הפחות מעניין. הדיון המעניין יותר הוא הדיון הראשון במתן הצו אליו מפנה כבוד השופט שגיא, לו הייתה שותפה גם משטרת ישראל. כפי שעולה מן ההחלטה, עושה רושם כי בדיון הראשון מנה השופט את הקשיים העולים מחומר הראיות, קשיים שהבלוגרית בוחרת להצניע, ושהם אלו שהכריעו לטובת שחרורו של החשוד באונס למעצר בית (בהערת אגב יש לציין כי במערכת משפטית בה יש 99% הרשעות, ואין ספק כי חפים מפשע יושבים בכלא, העובדה כי לא הוגש כתב אישום כנגד יואב אבן אולי מעידה אף היא על חולשת הראיות נגדו).

הפעילות הפמיניסטיות שלא נותנות ליואב אבן מנוח, משל היה בני סלע, כי "צריך להיזהר ממנו", עושות זאת מכיוון והן מאמינות ש"מועדון הגברים" שוב מגונן על מיטב בחוריו (כאילו הכתבים והכתבות ב"התקשורת" שייכים ושייכות לארגון בסגנון הבונים החופשיים), ושבנות המשטרה והפרקליטות עושות עימם יד אחת.

בהקשר זה צריך לציין כי למרות שהפרשה למעשה גלוייה לחלוטין, ולמרות שניסו לצייר את יואב אבן כאנס סדרתי, לא ידוע לי על תלונה נוספת שהוגשה כנגדו. לכל מי שמכיר את פעילות השתיים, זו לא הפעם הראשונה שבה חנה בית הלחמי ועו"ד רוני אלוני-סדובניק יוצאות למלחמה כמו שבוש יצא למלחמה בעירק, ללא ראיות וממניעים פסולים.

2. כנגד התיאוריה הידועה על "מועדון הבנים" אני רוצה להעמיד תיאוריה פרובוקטיבית והזויה לא פחות משלי, תיאורית "מועדון הבנות". אם תיאורית מועדון הבנים מדברת על כך שהבנים בעמדות המפתח מגנים על בנים אחרים, ולצורך כך מעלימים עין משמועות ומעובדות, ואף משקרים כשצריך, תיאוריית הבנות גורסת בדיוק כך לגבי הבנות. הבנות משכפלות אינפורמציה שקרית, ואלו מהן שהגיעו לעמדה בכירה מגנות על הבנות שעושות מעשים אסורים.

במה דברים אמורים? אחת מן הטענות השגורות בפי חברות מועדון הבנות הוא שאחוז מזערי (כשני אחוזים בלבד) מן התלונות על עבירות מן הן תלונות שקר, ומוסיפות כי זהו אחוז זהה לתלונות השקר בכל עבירה אחרת. כל מי שיש לו אזניים רגישות, יכול בקלות להבין מדוע זהו טיעון מופרך מיסודו. הטענה הזו מבוססת על איזו בדיה, לפי בכל העבירות האחרות יש אחוז זהה של תלונות שקר. מבלי שיהיו בידיי נתונים בעניין לגבי כל סוגי העבירות, אני בטוח כי ישנן עבירות שבהן אחוז תלונות השווא גבוה מאשר בעבירות אחרות, אולי אפילו באופן משמעותי (למשל, תלונות על פריצה או גניבת רכב לעומת תלונות על רצח).

אך גם מבלי לפרק לוגית את הטענה הזו, העובדות פשוט מוכיחות אחרת. נתוני המשטרה מראים כי כ-60% מן התלונות בגין עבירות מין נסגרות. אמת, אין זה אומר כי הן בהכרח תלונות שקר, אך נתון זה מערער באופן מוחלט את טענת שני האחוזים, שלא ברור על מה היא מבוססת. נתון זה, כפי שמסתבר לחוקרת פמיניסטית, אינו מבוסס. מסתבר שמקורו של ה"נתון" הוא בטענה לא מבוססת הלקוחה מספר של סוזן בראונמילר שיצא לאור בשנת 1975, ואינו מתבסס על נתוניה של משטרת ישראל כמובן.

לא אלאה אתכם בכל המאמרים והנתונים שפורסמו בעניין מיתוס שני האחוזים (אתם מוזמנים לבקר בקישורים בתגובה הזו ובפוסט הזה), אך אשאל אתכם שאלה פרובוקטיבית זאת: מדוע אף אחת מן הטוענות את טענת 2 האחוזים אינה מציגה נתונים עדכניים, שנאספו ע"י משטרת ישראל בעניין? מדוע המשטרה עצמה לא מפרסמת את הנתונים האלו מיוזמתה? האם ייתכן וחברות מועדון הבנות מגנות על מתלוננות השווא?

לפני שתגחכו, כאילו מדובר בטענת קונספירציה הזויה, הנה סיפור על אישה שהגיעה לתפקיד בכיר מאוד וניצלה את עמדת הכוח שלה על מנת להגן על מתלוננות שווא. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת המדינה והיום שופטת בית המשפט העליונה, הוציאה בשנת 2002 הנחייה המצמצמת כמעט לחלוטין את האפשרות להגשת כתב אישום כנגד מתלוננת בעבירת מין שנמצא כי תלונתה היא תלונת שווא.

אם כן, תיאוריית מועדון הנשים ההזויה נשענת של שתי רגליים: האחת, שכפול אינסופי, אגרסיבי ואובססיבי, של טקסטים שקריים אודות מיתוס שני האחוזים, המנטרל מראש כל אפשרות לדיון רציני בשאלת תלונות השווא. שקר שחוזרים עליו שוב ושוב הופך לאמת; והשנייה, הנחיית פרקליטת המדינה אשר נותנת תמריץ לנשים להתלונן על עבירות מין בשיטת "מצליח". לאור זאת, הרשו לי לנחש שאף אחד לא יפתח בהליכים נגד חנה בית הלחמי על הפרת צו איסור הפרסום, אפילו לא הליכי חקירה.

עדכון: שימו לב לטור הזה: בגלל שיצאה הנחיה של פרקליטת המדינה שלא לחקור תלונות שווא בעבירות מין, כנראה שאין נתונים. בגלל שאין נתונים, המסקנה השקרית צצה לה שוב בכותרת, "אין דבר כזה תלונות שווא".טאוטולוגיה פמיניסטית.

3. ועתה, נחזור אל הפמיניסטית הזועמת ואל חברותיה, ומה עלינו לעשות אל מול מועדון הנשים. החברות במועדון הנשים בוחרות להפר את צו איסור הפרסום, ולפרסם פרטים על הפרשה שנאסרו לפרסום. כאמור לעיל, הן עושות זאת באופן המשרת את האינטרסים שלהן.

אין בכוונתי להיכנס לשאלה האם מותר להן או לא לעשות זאת, מאחר ולשיטתי אכן אין מקום לצווי איסור פרסום למיניהם, לא על שמן של מתלוננות ולא על שמם של חשודים. וגם אם יש טעם, כפי שאנו נוכחים לגלות לא פעם, הוא ממילא מתייתר בעידן המידע.

ואם צו איסור הפרסום הוא למעשה חסר תוקף, מדוע שלא לפרסם את שמה המלא של המתלוננת נגד יואב אבן? מדוע שיואב אבן לא יפרסם, דרך חבר או עמית למקצוע השוכן בחו"ל, פרטים על זהות המתלוננת, דברים שאמרה לו שמוכיחים ש"היא רצתה את זה" ואת התמונות ה"מופקרות" שהעלתה לפייסבוק לפי השמועות? אני מאוד אשמח אם מועדון הגברים הדמיוני לא יפקיר את יואב אבן ללינץ' שמבצעות בו חברות מועדון הנשים הדמיוני. יפורסמו נא כל הפרטים הלא מחמיאים אודות המתלוננת, וישפוט הציבור לאיזו גרסה הוא מאמין.

עלינו להפנים שהרשת היא אוטופיה של מידע חופשי, ולנהוג כפי שנוהגים באנרכיה. חוקי המדינה האנכרוניסטיים לא חלים עלינו יותר, ובמקום זאת עלינו לנהוג זה עם זה לפי הסכמים חברתיים של כבוד בין השבטים הברברים. ולפי גישה זו, אני טוען שמוצדק לחלוטין לפרסם את פרטיה של המתלוננת, שנתנה הסכמתה לפרסום גרסתה בפומבי, על אף שלא נמצא כי יש בה די כדי להביא לכתב אישום. כפי שאומרות, אנחנו צריכים לדעת ממי עלינו להיזהר.

אינני קורא לפרסם את פרטיהן של כל המתלוננות באשר הן, זה יהיה מעשה מכוער וחסר כבוד. אני קורא לבצע "פעולות תגמול" במקרים ספציפיים בהם יש עילה (לדעתי כמובן) לנהוג כמנהג אנרכיסטים עם כבוד, עין תחת עין ו-פ' תחת פ'. בכל מקום בו יפורסם ויוכפש שמו של חשוד באונס טרם הוגש כתב אישום, עלינו לשאוף לכך שיפורסם כל פרט הידוע לנו אודות המתלוננת ועברה, במיוחד אם היא עודדה את הפרסום כנגד החשוד. בכל מקום בו יימצא כי מתלוננת התלוננה תלונת שווא, עלינו לדאוג ל"הפללתה" הציבורית של המתלוננת על אף הנחייתה של פרקליטת המדינה לשעבר. הנחיות מסוג זה, כמו גם חוקי המדינה, לא חלות עלינו יותר.

יום חמישי, 26 במאי 2011

YES מפלה בין צרכנים, כנראה בניגוד לתנאי הרשיון

1. הובא לידיעתי כי חברת YES לא מאפשרת למי שאין בידיו כרטיס אשראי או אפשרות לעשות הוראת קבע בנקאית (להלן: "אמצעי תשלום"), לשלם עבור המנוי במזומן. כלומר, לקוח שמבקש לשלם לחברה במזומן עבור שירותי הלווין, למשל בבנק הדואר שם החברה מחזיקה חשבון, לא יכול להתחבר לשירותי החברה.

יתרה מזאת, חיפוש בגוגל מעלה מקרים רבים דומים, בהם YES מערימה קשיים על לקוחות אשר מעדיפים לשלם במזומן, או אפילו דרך בנק הדואר. בפעם אחת הודיעה החברה ללקוח כי היא אינה מכבדת הוראות קבע של בנק הדואר, ובפעם אחרת סירבה לתת מכשיר YES MAX ללא כרטיס אשראי עד שהדבר יצא אל התקשורת.

מדובר בהפליה חמורה בין הצרכנים. השירות הוא אותו השירות, והסיכון הוא אף אותו הסיכון, אך ישנם צרכנים שלא יכולים כלל להתחבר לשירות חיוני זה.

2. כמה מילים על הסיכון, למקרה שYES יעלו טיעון בדבר וודאות כלכלית: ככלל, הוראת קבע בכרטיס אשראי או בבנק אינה יותר בטוחה מתשלום במזומן.

בניגוד לעסקה בתשלומים באשראי, לבית העסק אין שום וודאות שהוא יקבל את הכסף שלו במועד החיוב. יתכן כי במהלך החודש יחסם הכרטיס או החשבון מסיבה זו או אחרת, עקב הטלת עיקול למשל, ואז לא תכובד הוראת הקבע. וודאי שאין שום הבדל בסיכון בין הוראת קבע בבנק הדואר, שם אפשר לנהל אך ורק חשבונות קרדיטוריים, לבין כל חשבון בנק אחר שYES אינה יודעת האם הוא קרדיטורי או דביטורי ומה מצבו.

ה"וודאות הכלכלית" היחידה שמרוויחה החברה היא הוודאות שהיא תשלח יד לכיס הלקוחות בכל מקרה וכאוות נפשה, גם אם לא סיפקה שירות, או סיפקה שירות לקוי, או סיפקה שירות למרות שהלקוח שלח הודעת ניתוק, או אם לא אישר שהוא צריך לשלם עבור שירות אקסטרה שהחברה החליטה לגבות ממנו. אין שום סיבה שאנשים שאינם חפצים בכך יבטיחו תשלום עבור שירות שמועד לתקלות. כאמור, הוראת קבע, במיוחד בנקאית, ניתן לבטל גם כך בכל רגע.

ועדיין, YES בוחרת בחוצפתה שלא לשרת צרכנים שלא מפקידים בידיה את פרטי כרטיס האשראי שלהם.

3. באופן כללי, מותר לחברות להפלות בין צרכנים, אלא אם מדובר בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. הפליה בין בעלי אמצעי תשלום, לבין מי שאין ברשותם אמצעי תשלום או שמעדיפים שלא להשתמש בו אינה הפליה אסורה לפי חוק זה.

אלא שYES אינה ספקית שירות רגילה. היא מספקת שירותי טלוויזיה בלווין, תוכניות וסרטים וערוצים זרים, מוצר בסיסי לכל מי שרוצה לצרוך תכנים בידוריים וחדשותיים ולא יכול או לא רוצה להוריד תוכן באינטרנט (בהיבט הזה, ראוי לשים לב שהמדיניות של YES למעשה מעודדת פיראטיות, במיוחד בכל הנוגע לתכנים ייחודיים לחברה. אני חושב שכל עוד החברה פועלת בניגוד לרשיון המבטא את האינטרס הציבורי, כפי שמפורט, ואינה מספקת את שירותיה לכל דורש, קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה להנגיש את תכניה לציבור הרחב ע"י העלאתם לרשת האינטרנט בניגוד לדעתה של החברה).

YES מספקת את השירות אך ורק מכוח רשיון שניתן לה ע"י המדינה להשתמש במשאביה, ואשר תנאיו נועדו להבטיח לאזרחים שYES לא תנצל את הרשיון לעשות ככל העולה על רוחה, בצורה שפוגעת באינטרס הציבורי.

4. חברת YES מפנה את הלקוחות המתלוננים על ההפליה להסכם המנוי בינה לבין לקוחותיה, אשר בו אכן כתוב כי החברה מקבלת אך ורק אמצעי תשלום, ואף שמי שלא יודיע לה על שינוי באמצעי התשלום ימצא מפר חוזה.

הסכם המנוי צריך לעמוד בכמה תנאים, הנקובים בסעיף 11.1 לרשיון. כך למשל, הסכם המנוי צריך להיות מאושר הן ע"י המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין והן ע"י בית הדין לחוזים אחידים. יש להניח שYES אכן השיגה את האישור של שני גופים אלו להסכם המנוי, דבר המעלה תהיות קשות על תפקודם של הגופים אשר אמורים לשרת את האינטרס הציבורי.

אלא שלא די בכך. סעיף 11.1.3 קובע כי "הסכם המנוי כפוף להוראות הרשיון". כלומר, יכולים המועצה ובית הדין לאשר תנאים דרקוניים ככל שיחפצו, אך עדיין הסכם המנוי צריך לעמוד בתנאי הרשיון הכלליים.

באופן לא מפתיע, תנאי הרשיון אוסרים מפורשות על כל הפליה שהיא בהסכם המנוי. ראו סעיף 11.3.1 - "לא יסרב בעל רשיון לבקשת אדם להתקשר עמו בהסכם המנוי ולא יפלה בין המבקשים להיות מנויים"; סעיף 11.3.4 - "בעל רשיון אינו יכול להתנות חיבורו של מבקש או מתן שירותים לו, בתנאים בלתי סבירים, מפלים או בלתי הוגנים..."; וכן סעיף 12.1.2 בפרק "חובת קיום השירות ואיסור הפלייה בין מנויים" - "... יספק בעל הרשיון את שירותיו ושידוריו בכל איזור השירות, לכל דורש, בתנאים שווים ובלתי מפלים ובתעריף שאינו מפלה..." (ההדגשות שלי).

5. לדעתי, אין ספק שחברת YES מפרה את תנאי הרשיון שניתן לה מטעם הציבור, ועושה רושם שהמועצה לשידורי כבלים ולווין שותקת או עוצמת עיניים לנוכח תלונות בעניין זה. אי חיבור או ניתוק שירות לאדם שלא מציג את אחד מאמצעי התשלום שYES בוחרת לכבד היא התניה הנוגדת את תנאי הרשיון, ומהווה הפליה חמורה כנגד אנשים שאינם יכולים באופן זמני או קבוע (אוכלוסיות חלשות) להשתמש באחד מאמצעי התשלום הללו, או אפילו בוחרים מטעמים שלהם לא להחזיק בחשבון בנק, ושלא יכולים להתחבר לשירותי החברה עקב הנהלים המפלים. משמעותה למעשה אי אספקת שירותים למי שאינו עומד בתנאים המפלים אותם מציבה חברת YES, ללא כל הצדקה כלכלית ובניגוד לאיסורים מפורשים ברשיון.

על YES להפסיק את הנוהג המפלה בהקדם האפשרי, ולאפשר לכל מי שרוצה להתחבר אליה גם תמורת תשלום במזומן. אם לא תעשה כן, על המועצה לכבלים וללווין לבצע את תפקידה כראוי ולהתערב לטובת האינטרס הציבורי, עליו היא אמורה להגן.

יום שני, 16 במאי 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם

חבר עבר לגור בשעה טובה עם בת זוגו. מכיוון ששניהם מנויים של הוט, הם ביקשו מן החברה שתנתק להם את אחד המנויים. הוט דרשו קנס יציאה גבוה מאוד. בת הזוג אמרה שאם כך, היא לא רוצה לנתק אחד מן המנויים, וביקשה שיתקינו שני מנויים בדירה החדשה, קרי: שני מנויים לכבלים, שני חיבורים לאינטרנט, שני טלפונים. אם כבר משלמים, לפחות שתהיה תמורה לאגרה.

הוט לא הסכימו, בת הזוג פנתה למשרד התקשורת, ואחרי יומיים הוט הודיעה לה שמנתקים אותה ללא קנס. מכיוון שהיו מקרים בעבר שלמרות הבטחה לניתוק ללא קנס המשיכו בהוט לגבות כסף, היא ביקשה תיעוד בכתב להבטחה הזו. אך אבוי, זוהי מדיניות מוצהרת של הוט שלא להעלות שום הסכמה על הכתב.

הוט לא לבד. שבוע שעבר שלחתי פקס ודואר רשום לסניף הבנק שלי (לאומי). במקום לענות לי בכתב, הם התקשרו אליי ממספר חסום. ביקשתי שישלחו לי את התשובה גם בכתב, הם סירבו.

אם הוט יחליטו שהם בכל זאת קונסים את הזוג על ניתוק אחד המנויים, לא תהיה להם הוכחה להתחייבות של החברה. אם הבנק יפעל בניגוד למוסכם עימו, והמקרה יגיע לביהמ"ש, לא אוכל להביא תימוכין להוכחת טענותיי. יש צרכנים שמקליטים כל שיחה עם עסקים מסוג זה, אך אלו צרכנים מתוחכמים, שברשותם ידע ואמצעים כיצד לעשות זאת. מה גם שלא תמיד אפשר להיערך לכך מראש, הרי השיחות מגיעות פעמים רבות ממספרים חסומים.

אי העלאת הדברים על הכתב היא מדיניות כלכלית נבונה מבחינת החברות השונות. כך נציג שירות הלקוחות יכול להבטיח דבר אחד, והחברה יכולה לעשות דבר אחר. היה מי שקרא לזה "כלכלה של שקר", וזה ממש כך. מדיניות אי התיעוד היא חלק מכלכלת השקר, כי אם הדברים יתועדו יהיה קשה להמשיך לשקר, ולכן יהיה קשה להרוויח כסף. הלקוח הממוצע מפחד להתעמת עם החברות על דברים שהבטיחו לו כשאין לו הוכחה לכך, דבר הגוזל ממנו זמן, וזמן הרי שווה כסף. גם עוגמת נפש. ואם הוא מתעקש, לא נורא, שיטת "מצליח" עובדת במספרים גדולים. גם זה חלק מכלכלת השקר.

כדי לא לאפשר לעסקים להמשיך להרווח מהשקר מוצע בזאת כי עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני (כלומר, לא משה האינסטלטור או החנות בקניון) יהיו מחוייבים לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם ושל מה שנאמר או הוסכם בה, בין אם מדובר בבקשה להתנתק, הצטרפות לתוכנית תשלומים חדשה, או פניה בעקבות בעיה טכנית.

חובה זו לא אמורה להטיל על העסקים עלויות רבות. נציגי שירות הלקוחות גם כך אמורים לערוך תרשומת של הפניה, ואת התרשומת אפשר לשלוח במייל לצרכן. החובה רק תמנע מהם להרוויח מכלכלת השקר, כי היא תאזן את אי הסימטריה בין נציג השירות, שרואה מה רשום במחשבי החברה, לבין הצרכן. המשחק הופך להיות בקלפים גלויים. שליחת התרשומת לצרכן לא רק תהיה לו לראיה בעת הצורך ותחייב את החברה לפעול לפי הרשום בה, אלא גם תאפשר לו לדעת בזמן אמת אם החברה אכן רשמה את שהבטיח הנציג במחשביה ולהתעקש שכל ההבנות יעלו על הכתב.

יש לציין כי כבר היום, לפי תקנות ביטול עסקה החדשות ניתן לבטל עסקה לרכישת שירותים (המנויים בתקנות) בתוך 14 ימים מיום מסירת חוזה או מסמך בכתב לצרכן. כלומר, זהו תמריץ לחברות לשלוח את החוזה לצרכן, כי כל עוד לא נמסר החוזה, ניתן לבטל את העסקה.

אלא שלא כל הפניות לשירות הלקוחות הן על מנת לעשות עסקה לרכישת שירות, כפי שזאת מוגדרת בתקנות. במקרים אחרים אין לחברות תמריץ לשלוח מסמך בכתב המעיד על המוסכם בין הצדדים. וכשאין תמריץ, המדיניות היא לא להעלות דבר על הכתב. לכן יש לתמרץ חברות לעשות זאת.

אפשר להטיל מגבלה דומה בנוגע לכל חיוב הנובע מהסכמה טלפונית. אפשר לקבוע חזקה ראייתית שחברה שלא שלחה לצרכן תיעוד של השיחה עימו תהיה מושתקת או מנועה מלטעון דברים בנוגע לתוכן השיחה (מכיוון ולעיתים השיחות דווקא מיטיבות עם הצרכן, ואינן מטילות עליו חיוב, מתוך הידיעה שהחברה לא מתכוונת לקיים את חלק בהסכם). אפשר גם להטיל קנס כספי על חברות שלא שולחות לצרכנים תיעוד של השיחה עם שירות הלקוחות.

החברות לא יפסיקו לשקר מעצמן, זה הרי עניין של מדיניות כלכלית. המחוקק צריך להפוך את השקר ללא משתלם, והמדיניות תשתנה מעצמה.

יום רביעי, 11 במאי 2011

לשכת העיתונות הממשלתית כמשל: על הטיפול בקניין הרוחני הציבורי

1. עד היום, אם אדם מן הציבור רצה להשתמש בתמונה מאוסף התצלומים הלאומי, השייך ללשכת העיתונות הממשלתית, ששייכת לציבור, עליו לשלם 20 ש"ח תמורת השימוש בהם. לא ברור מדוע הציבור נדרש לשלם עבור שימוש בתמונות ששייכות לו.

התמונות במאגר הרי שייכות לציבור. בנוסף לכך, התמונות אינן מוצר מתכלה, כך שאין שום הגיון בהטלת מס הנועד למנוע ניצול יתר של המשאבים. אמת, יתכן כי אם ינתנו התמונות בחינם ירד הערך הכלכלי שלהן בשוק, אך  לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינה חברה מסחרית. עליה לפעול לרווחת הציבור ולא למען השאת רווחים.

2. יש לציין כי לע"מ אינה מקלה על הציבור שרוצה להינות מן התמונות ששייכות לו. החלק המשפטי באתר, הדן בזכויות היוצרים בתמונות שבמאגר בשפה משפטית לא מסובכת, אך אולי כזו שאינה מובנת לכל הציבור, מתרכז במה אסור לעשות עם התמונות ללא רשות. המחלקה המשפטית של לע"מ אינה מוצאת להביא לנכון לידיעת הציבור, אותו היא אמורה לשרת, כי קיים פרק שלם בחוק זכות יוצרים שבו קיימת רשימה של שימושים אותם מותר לעשות ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, אף ללא הסכמת בעליה וללא תשלום (פרק ד' לחוק: שימושים מותרים).

אילו לא די בכך, כשהבאתי לתשומת לב לע"מ ניתן לעשות שימושים רבים בתמונות בחינם, בעיקר מכוח "שימוש הוגן", טענה בפניי נציגת הלע"מ, בעמוד הפייסבוק של הלשכה, כי לפי הלשכה המשפטית של הלע"מ אף אסור לי לעשות שימוש הוגן בתמונות שבמאגר. זאת בניגוד לחוק, כאמור.

התנהלות זו של הלע"מ, המנסה לצמצם את היקף השימוש ללא תשלום בתמונות (ובכך, למעשה, לצמצם את חופש הביטוי) מעבר לאיזונים שקבע החוק בין זכויות יוצרי היצירה לזכויות הציבור, מזכירה התנהגות של חברה מסחרית אשר רוצה למקסם את רווחיה מן היצירות שברשותה, ולא של גוף ממשלתי.

3. אלא שהחלטה מבורכת של ממשלת שישראל שהתקבלה ב-8.5.11 עתידה לשנות זאת. לפי ההחלטה, "השימוש באוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית יהיה פתוח לציבור הרחב ללא תשלום". סוף סוף!

בירושלים חוגגים את החלטת הממשלה לפתוח את מאגר
התמונות לשימוש הציבור (צילום: יעקב סער, לע"מ)
4. בהחלטה עצמה לא מפורטים עדיין כל סייגים לשימוש בתמונות, ואת הסייגים עתיד לקבוע משרד התפוצות. "גלובס" אף מפרטים כי גופים מסחריים, כדוגמת עיתונות זרה או אף חברות פרסום, יוכלו לעשות שימוש חופשי בתמונות שבמאגר. לפי נציגת הלע"מ בפייסבוק, הכוונה היא ככל הנראה כן להגביל גופים כדוגמת חברות פרסום מלהשתמש בתמונות שבמאגר בחינם.

כך או כך, יש טעם רב בהחלטת הממשלה לאפשר גם לגופים מסחריים לעשות שימוש בתמונות שבמאגר הציבורי. ראשית, הדבר מקטין את עלויות הייצור, דבר שעשוי להוביל לירידת מחירים ולהגברת התחרות בשוק. שנית, בלע"מ מציינים, ובצדק, כי פתיחת המאגר לעיתונות זרה מטרתה לעודד שימוש בתמונות מן המאגר, שהינן בהכרח "אוהדות" את המדינה, על פני אחרות, שאולי פחות "מסבירות פנים". אם עורך עיתון שאדיש לתדמיתה של מדינת ישראל יצטרך בכל פעם לבחור בין תמונה שהשימוש בה הוא בחינם לבין תמונה שעלותה 20 ש"ח, יתכן שיבחר בתמונה שעליה הוא לא צריך לשלם כסף.

5. עם זאת, בטרם מתירים לחברות פרסום ולגופים מסחריים אחרים להשתמש חופשי בקניין הציבורי, ראוי לחשוב על שיטה שאף תיטיב עם הציבור הישראלי עוד יותר. מדוע, למשל, לא לחייב את כל מי שעושה שימוש מסחרי בתמונות (יש להודות כי גופים מסחריים הם המרוויחים העיקריים מן ההחלטה, מאחר והציבור יכול היה גם כך לעשות שימושים רבים בתמונות במסגרת שימוש הוגן), ואולי את כל מי שעושה שימוש כלשהו בתמונות, להשתמש בהן רק במסגרת רשיון כדוגמת Attribuition ShareAlike של קריאייטיב קומונס?

רשיון זה נועד להבטיח כי מי שעושה שימוש בתמונות מן המאגר במסגרת יצירה כלשהי (למשל, כתבה בעיתון או מודעת פרסום), יעמיד אף הוא את היצירה החדשה לרשות הציבור במסגרת אותו הרשיון. קרי: מי שמשתמש בחינם בתמונות המאגר מתחייב לתת לאחרים להשתמש בחינם ביצירות שהוא יוצר בעזרת התמונות.

נכון שגם להפצת התמונות ברשיון זה יש מחיר כלכלי עבור העסקים, ולכאורה הדבר מאיין את יתרונות ההחלטה עליהן דובר לעיל, אך מול זאת יש לשקול את היתרונות עבור הציבור בצעד זה. מצד אחד, התמונות מופצות בחינם; מצד שני, בתמורה לכך שהציבור נותן רשות לעשות שימוש בחינם בתמונות (עלות המוערכת בכ-400,000 ש"ח מידי שנה), הוא גם מרוויח זכויות ביצירות נוספות. בנוסף, אני לא חושב שקיימים מאגרי תמונות חינמיים גדולים רבים שאינם מתנים את השימוש בתמונות ברשיון מסוג זה, כך שהעורך המתלבט יעדיף לעשות בהן שימוש. לכן אני חושב שאיזון מעין זה הוא טוב לציבור.

6. עד כאן בנוגע להחלטת הממשלה בקשר לשימוש חופשי במאגר התמונות הלאומי. אלא שמאגר התמונות הלאומי אינו הקניין הרוחני היחידי השייך למדינת ישראל, ולמעשה לציבור כולו. מדינת ישראל, על משרדיה וגופיה השונים, מייצרת קניין רוחני רב, שפעמים רבות לציבור אין גישה חופשית אליו (בין אם בתשלום ובין אם לאו). לא מדובר רק על תוצרים של גופי תקשורת בבעלות המדינה, כדוגמת ארכיון רשות השידור (בעניין זה, ראו כיצד נוהגת ספריית הקונגרס האמריקאי בנוגע לתקליטים והקלטות נדירות) אלא גם על תוכנות שהציבור מממן את פיתוחן אך לא זכאי להשתמש בהן.

מדוע באמת לא תחליט הממשלה להעלות את התוכנות אותן מפתחת המדינה לארכיון התוכנות הלאומי, בדומה למאגר התמונות הלאומי, ותתיר לכל מי שרוצה להשתמש בהן לעשות זאת?

יום רביעי, 27 באפריל 2011

על הטלוויזיה

בימים האחרונים אני עושה מאמצים לקדם את הצעת החוק שהנחתי בפניכם, לפיה יש לחייב בתי עסק להתקשר לצרכנים ממספר מזוהה. נוסף על שליחת ההצעה לחברי כנסת רלוונטיים, התכתבתי עם תחקירנית בתוכנית תרבות על מנת לעניין אותה באייטם על הנושא.

התוכנית הזו היא תוכנית תרבות יומית חביבה ואינטלגנטית למדי, עם קאדר מנחים מתחלפים. אחד המנחים אף עוסק קבוע בענייני "טכנולוגיה", כלומר תרבות דיגיטלית בעיקר. חשבתי שזה יכול לעניין אותם ושיש לי מספיק דברים מעניינים להגיד על עולם שבו בתי עסק מתקשרים משיחה לא מזוהה, עולם שבו הסלולרי המלווה אותנו לאן שנלך מעורר בנו מתח תמידי כל אימת ששיחת טלפון לא מזוהה נכנסת. זהו עולם שבו העסקים בחסות הטכנולוגיה מעוררים אצלנו באופן תמידי, מדי שעה לפעמים, את אינסטינקט ה-fight or flight. אך מעבר לכך, חשבתי שגם אם זה לא אייטם מספיק "מעניין" מהבחינה האסתטית או הטלוויזיונית, הרי שהוא אייטם מספיק חשוב.

ההתכתבות עם התחקירנית תסכלה אותי.

ראשית היא שאלה אותי "איפה חשבת שזה יכול להתאים?". השאלה הזו קצת בלבלה אותי. אינני עורך התוכנית ואין לי יומרות לקבוע את הליין אפ. זה תפקיד הבוסים שלה. אחרי כמה זמן הבנתי מדוע היא שאלה אותי את זה. היא כנראה לא מכירה אחרת. היא אולי רגילה שיחצ"נים למיניהם מגישים לפתחה אייטם מוכן מהתנור, לרבות השאלות והתשובות המתחכמות. מקרה בו אדם מציע אייטם, ומאלץ אותה לעשות את העבודה (העיתונאית?) הקשה הוא כנראה מקרה חריג בעבודת המערכת, שברירת המחדל בה היא לשאול אותי היכן הייתי ממקם את האייטם, ולא לבחון עם עצמה ועורכיה היכן הם היו משלבים אותו.

לאחר שהבהרתי לה שאין לי יומרות לקבוע כיצד האייטם יכול להשתלב בתוכנית, אלא רק שאני חושב שהוא מתאים לרוח הכללית שלה ולסוג הדיונים בה, היא השיבה לי את הדברים הבאים: "שאלתי אותך, כי לדאבוני נראה לי שאין אצלנו נישה מתאימה להציג את הרעיון. התוכנית הטכנולוגית עוסקת בדברים טכנלוגיים גרידא ודיוני התרבות צריכים להיות קונטרוברסליים או עם איזהשהוא רקע תרבותי. הייתי ממליצה לך לפנות ל"צינור לילה", אם אתה לא מכיר תוכל לצפות בה ברשת...".

הדברים האלו קצת העליבו אותי. הם העליבו אותי כי ידעתי שהיא משקרת לי. אני לא צופה קבוע בתוכנית הזו, אך באחת התוכניות בהן צפיתי זכור לי שהתקיים דיון על חשבון הטוויטר של ראפר שאינני בטוח שאני זוכר את שמו. מנגד, לא זכור לי שהתקיים דיון על שיטות להצפנת דואר אלקטרוני למשל. זה כנראה מה שהתחקירנית מכנה "דברים טכנולוגיים גרידא". אני גם לא יודע איזה רקע תרבותי חסר לדעתה לדיון על שיחות ממספרים חסומים. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מחיינו ושזהו חלק מהאקלים החברתי/כלכלי בו אנו חיים, ושניתן לקשרו לדברים נוספים. היחידים שאולי לא מודעים לרקע התרבותי הם בני ובנות האמיש, אבל הם כנראה לא צופים בתוכנית. העליב אותי גם שהיא שלחה אותי לדבר עם גיא לרר.

חשבתי קצת על בורדייה, שלא הבין מדוע מדענים ואנשי רוח מוכנים להשפיל את עצמם ולהתראיין בטלוויזיה, בתנאים הבלתי אפשריים שהיא מעמידה בפניהם. אבל הבנתי עוד משהו, הטלוויזיה לא מסתפקת רק בהצבת תנאים בלתי אפשריים, היא גם מעליבה את מי שלא עומד באותם סטנדרטים של "קונטרוברסיה" ו"רקע תרבותי". הבעיה היא בי, רמזה לי אותה תחקירנית. לא התאמצתי מספיק לייצר קונטרוברסיה או להציג לה כיצד האייטם אמור להשתלב בתוכנית. הרגשתי כמי שלא עבר את האודישנים ל"כוכב נולד" ויאיר ניצני אומר לו שהוא צוחק איתו ולא עליו.

לא הצלחתי להתגבר על העלבון והשבתי לה, בין היתר, שאם יום אחד החוק יעבור אז כנראה יצמח לו בין לילה "רקע תרבותי" לדיון בנושא, אצלם או אצל אחרים. אבל מה עם החוק לא יקודם? לא כתבתי לה זאת, אך האשמה היא בין השאר על ראשה, שמתעניינת בקונטרוברסלי ולא בחשוב, בעוד שהתפקיד שלה צריך להיות להפוך את החשוב למעניין.

היא החליטה לסיים את הקשר ביננו וכתבה לי "יואב-לא התכוונתי שנגיע למקום הזה. מצטערת". כך נפרדה ממני אשת הטלוויזיה, שוב משקרת ומנסה לגרום לי לחשוב כאילו האשם הוא בי.

יום שישי, 22 באפריל 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים להתקשר ללקוחות ממספר גלוי

"הטלפון הסלולארי מצלצל ומייד מפסיק. על הצג מספר טלפון שאינו מוכר (מספר מזוהה שאינו חסוי). איילת חיות (המבקשת) פרסמה מודעה כדי למצוא מחליפה לדירה בה התגוררה בשכירות. היא חושבת שלא הספיקה לענות. איילת מקווה שאולי זו השיחה לה היא ממתינה ומייד מתקשרת חזרה. במקרה אחר יוסף (המבקש 3) גם מקבל שיחה והצלצול נפסק. אשתו בשלבי הריון מתקדמים ואמו קשישה והוא זה שמטפל בה. הוא חרד שמא קרה משהו למי מיקירותיו, וממהר להתקשר חזרה. כמו איילת ויוסף, מרבית מקבלי השיחה באופן כמעט אוטומטי יחייגו חזרה למספר שעל הצג, ואז מושמעת הודעה פרסומית."

כך פותחת השופטת מיכל אגמון–גונן את החלטתה לאשר דיון בתובענה ייצוגית של איילת חיות ואח' נ' טלרן מסרים מיידים בע"מ ואח' (ת.א. 1586/09). מקרה זה שונה במעט מן המקרים בהם אני רוצה לדון בהם. במקרה זה חברת טלרן התקשרה ממספר גלוי לצרכנים, ולאחר "צלצול" אחד ניתקה את השיחה, שיטה המכונה בפסק הדין "צלתוק". טלרן עשתה זאת על מנת לנסות ולעקוף את התיקון לסעיף 30א' לחוק התקשורת, תיקון המכונה "חוק הספאם", האוסר על שליחת דבר פרסומת ללא הסכמת הנמען.

אף על פי שמקרה הזה שונה מן החוק אותו אני רוצה להציע, אם כי לטעמי חוקים אלו קשורים זה בזה, אני סבור שסיטואציות אלו מסבירות מהי החשיבות שאדם מייחס למענה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר וטובות לענייננו.

אני נוהג שלא לענות לשיחות ממספרים שאינם גלויים. ההגיון שמנחה אותי בכך זהה לזה שבגינו לא אפתח את דלת ביתי לאדם במסיכת סקי שלא מוסר כל פרט מזהה. מי שירצה ליצור איתי קשר, אני אומר לעצמי, יתקשר ממספר מזוהה או שישאיר הודעה. אני מעוניין לנהל תקשורת בקלפים גלויים ככל שניתן, ואם אדם יודע כיצד להשיג אותי, מן הראוי שאדע כיצד להשיג אותו במקרה הצורך.

אני מקשר זאת גם לזכותי לפרטיות. זכותי לא לענות לשיחת טלפון שאינני מעוניין לנהל שיחה עם האיש בצד השני של הקו. ואם אינני יודע מי המתקשר, ואני ממתין לשיחה חשובה, כמו יוסף שאשתו הייתה בשלבי הריון מתקדמים, אני עלול למצוא עצמי עונה בניגוד לרצוני לשיחה מאדם שאינני מעוניין לנהל עימו שיחה. כשאני לא יכול לסנן את השיחות החשובות לי באותו הרגע מאלו שלא, נפגעת זכותי לפרטיות.

השבוע שלחתי מייל לאחת מחברות התקשורת וביקשתי להתנתק ממנה. עשיתי זאת במייל מכיוון וידעתי שבטלפון ינסו להעביר אותי למחלקות לשיטור לקוחות למיניהן, ולא הייתי מעוניין בכך. עם זאת, בהכירי כיצד חברות אלו פועלות, ידעתי שאותה חברה תנסה ליצור עמי קשר. ואכן כך היה (אגב, התיקון לחוק התקשורת נועד בעיקר כדי למנוע מטרד, ובהקשר זה אכן מדובר במטרד). בהמשך השבוע קיבלתי מייל מאותה חברה שנציגיה ניסו להשיג אותי, ושעליי לטלפן לשירות הלקוחות(!).

אך זהו לא הפאנץ' בסיפור. מסתבר שבין השיחות שקיבלתי ממספרים חסומים, שהשבוע נזהרתי במיוחד לא לענות להם, היו שיחות מחברה נוספת, שיחות שבדיעבד מוטב היה לו הייתי עונה אליהן. נציגיה של אותה חברה, כהרגלם בקודש של עסקים, אף הם לא השאירו לי הודעה ומספר טלפון. מכיוון ולא דיברתי עם נציגי אותה החברה, נכון לעכשיו נגרם לי נזק. אגב, שבוע שעבר קיבלתי שיחה ממספר חסום שהתבררה כשיחה מבית המשפט, הפקידה האדיבה השאירה לי הודעה עם כל הפרטים.

אני רוצה להציע חוק שיחייב עסקים להתקשר ממספר מזוהה. כשם שלא יעלה על הדעת שחברה תשלח מכתב כששמה אינו מצויין על המעטפה, כך לא ייתכן שעסק מסחרי יתקשר ממספר חסום. אני רוצה לדעת מי מתקשר אליי ולהיערך בהתאם, מכיוון ולא בכל רגע אני פנוי, פיסית או נפשית, לנהל שיחות עם עסקים מסויימים.

וזוהי הנקודה בה החוק אותו אני מציע מתחבר אל "חוק הספאם": שיחת טלפון מעסק, גם אם אינה "דבר פרסומת" (כמו למשל התראה על חוב או נסיונות להשאיר אותי כלקוח), היא שיחה בעלת חשיבות מסחרית. וככזו, זכותי כאדם וכצרכן לבחור האם, מתי וכיצד להתפנות ולנהל אותה. אינני מציע לראות בכל שיחה שבין חברה ללקוחותיה כשיחה מסחרית המחייבת אישור מראש לפי "חוק הספאם" (למרות שבמובן מסויים זה בדיוק מה שאני מציע, אך תחת ההנחה כי לקוח שעונה לשיחה ממספר גלוי של חברה שהוא לקוחה כאילו הסכים לקבל את המסר), דבר זה יקשה מאוד על חברות לנהל עסקים עם לקוחותיהן, אך אני כן מציע לנהל את יצירת הקשר בצורה גלויה וכנה. החברה צריכה להודיע לי שהיא מחפשת אותי, ולשם כך אין לאפשר לעסקים להתקשר ממספר חסום.

כשאני חושב על זה, אין שום סיבה שלא לראות שיחת טלפון מעסק ללא נתוני מעטפת כספאם. בהקשר זה יש לציין כי לפי הצעת החוק לעדכון "חוק הספאם" מי ששיגר מסר פרסומי ממספר בלתי מזוהה ניתן לחייבו לשלם סכום פיצויים כפול. כלומר, מדובר במטרד נוסף.

כוחות השוק לא יתנו מענה לבעיה הזו. החברות הגדולות במשק, לרבות המוסדות הפיננסיים (ככל הידוע לי), לא מתקשרות ממספרים גלויים. רובן גם אינן טורחות להשאיר הודעה. ואם הן נוהגות כך, הן יודעות מדוע הן בוחרות להישאר אנונימיות, כגנבות בלילה, כאשר הן מבקשות לנהל שיחות טלפון מפתיעות עם הלקוחות. הצרכנים מפסידים, גם אלו שעונים לשיחות החסומות וגם אלו שלא. באופן אירוני, אלו לרוב אותן חברות שבפרסומות אומרות שהן נותנות יחס אישי ללקוחות. אני לא נוהג להתקשר לקרוביי ממספר חסום.

אני רוצה לקדם חוק שיאסור על עסקים (בשלב ראשוני, אם כי אינני רואה סיבה מדוע לא לחייב בכך מוסדות מדינה כמו הביטוח הלאומי, למשל. הצעה כזו כבר קיימת לגבי מוסדות חינוך) להתקשר ממספר חסום. המספר הגלוי של העסק, ממנו הם מתקשרים ללקוחות, יהיה חייב להיות רשום במאגרים כדוגמת דפי זהב, או באתר האינטרנט של החברה. במסגרת החוק יהיה אפשר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 1,000 ש"ח עבור כל שיחת טלפון שעסק ביצע ללקוחות ממספר חסום, בדומה ל"חוק הספאם" ולחוקים אחרים. כמובן שיהיה ניתן לתבוע תביעה ייצוגית נגד עסק כזה. עוד אני רוצה לקבוע בחוק, חזקה לפיה שיחת טלפון ממספר חסום אינה נחשבת כ"נסיון יצירת קשר" מכל סוג שהוא עם הלקוח, אפילו אם החברה טוענת שהשאירה הודעה במשיבון. אני בטוח שניתן לחשוב על סעיפים נוספים בהקשר הזה.

אין לי מושג איך מקדמים הצעת חוק. אני אודה לרעיונות ולעזרה בקידום ההצעה.

יום רביעי, 20 באפריל 2011

דרושה מחשבה מחדש על פרשת אינס בר-לב

לאחר שהשופט גולדסטון חשב מחדש על הדו"ח שלו, נאלץ מחנה השמאל לחשוב מחדש על הדו"ח ועל גולדסטון. לא היה ניתן להתעלם מכך. עובדות חדשות מחייבות מחשבה נוספת, וזו אכן בוצעה בפומבי, בבמות הרלוונטיות. גם אם חלקם של החושבים מחדש הגיעו לאותה מסקנה אליה הגיעו במחשבה הראשונה, הרי שהדבר בוצע לאחר מחשבה מחודשת.

עברו למעלה משבועיים מאז שהיועמ"ש הודיע על סגירת התיק נגד ניצב בר-לב בעקבות תלונתה של דר' אינס על הטרדה מינית (תיק האונס נגדו נסגר מזמן, ביום בו אירע אסון הכרמל), ועדיין לא נתקלתי במחשבה מחדש על הפרשה הזו, לפחות לא בבמות המרכזיות של המחנה הפמיניסטי. התיק נסגר בקול ענות חלושה לאחר שניצב בר-לב שלח לדר' אינס את התנצלותו על התנהגותו "בהקשר המיני", ללא המלצה להעמידו לדין. דר' אינס, שבזמנו יצאה והודיעה בכיכר העיר שהיא הוטרדה מינית, הסכימה לכך. בניגוד לפרשת קצב, אף אחד לא עתר לבג"צ כנגד החלטת היועמ"ש, ולא ידוע לי על כוונה להגיש עתירה כזו.

תגובתה של דר' אינס להחלטת היועמ"ש הינה יותר מתמוהה: "האמת יצאה לאור: החלטת היועץ המשפטי לממשלה מאששת את מה שטענתי לכל אורך הדרך, כי ניצב אורי בר לב ביצע בי עבירות מין חמורות ועכשיו גם בר לב עצמו מודה בכך".

אך האמת שיצאה לאור היא שונה. החלטת היועמ"ש ודאי שלא מאששת את הטענות כי ניצב בר-לב ביצע עבירות מין חמורות בדר' אינס. ודאי גם שבר-לב לא הודה בכך. הרי לו היה מודה בכך, מדוע נסגר התיק? ואם לדעת דר' אינס האמת שיצאה לאור היא שניצב בר-לב ביצע בה עבירות מין חמורות, מדוע דר' אינס, אישה חזקה ואמיצה לפי המיתוס, לא מתעקשת שיועמד לדין? שאלות רבות, בדבר המניעים והתזמן של תלונתה של דר' אינס, נותרו פתוחות.

הדרך בה נסגרה הפרשה, במסגרתה נאלץ מועמד מוביל לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל לפרוש מן המשטרה, מחייבת מחשבה מחדש על היחס האתרוגי לו זכתה דר' אינס מחלקים מסויימים בתקשורת ועל משמעות האימוץ האוטומטי של הדימוי אותו ניסו למכור לנו בעזרתה, של האישה שלא מפחדת לחשוף את פרצופה ולהילחם עד אשר האמת תצא לאור. והנה, האמת אכן יצאה לאור. ראוי לבדוק, בדיעבד, האם היחס לו זכתה דר' אינס משרת את השדולה הפמיניסטית בתקשורת? את הפמיניזם? האם לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, והעובדות שהתגלו בחקירה, המחנה הפמיניסטי וארגוני זכויות הנשים צריכים להסיק מסקנות לגבי מקרים דומים בעתיד? האם יש להתנער מאורלי אינס? האם היה נכון לעשות ממנה סמל?

אלו שאלות לדוגמא שצריכות לעלות לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, ולא ראיתי שמתנהל דיון גלוי, בחינה מחדש, של העמדות שהובעו ברגע שהתפוצצה הפרשה. חיפשתי וחיפשתי באתרים המרכזיים, באתר "העוקץ" ובאתר "הארץ", בבלוגים הרלוונטיים ובשאר המקומות בהם ידעו בזמנו לתת "תשובות לטענות מקוממות בפרשת בר-לב" בטרם מוצתה החקירה. לא מצאתי דבר מלבד תגובה מכוערת למדי של לינוי בר גפן, אחת מהקמפייניסטיות למען דר' אינס בתקשורת, לטור דיעה באתר לייף-סטייל זניח למדי.

בכנות, השתיקה הזו מדאיגה אותי, וקשה לי לקבל אותה. מדוע השתיקה הזו? האם זה מפני שמה לא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק? אולי כדי לחדד את הדברים, לא נתקלתי גם בטור שהסביר, למשל, מדוע סגירת התיק היא עוד הוכחה לדרך בה מח"ש מגנה על השוטרים ומדוע לא היה צריך לסגור את התיק ויש לפעול למען פתיחתו מחדש. פשוט כלום. אולי אם תיק נסגר ולא כותבים עליו, כאילו לא נסגר בצורה תמוהה לעולם?

אלא שתהליך המחשבה מחדש הוא הכרחי, מסיבות רבות וידועות שאין טעם לפרטן. אם יש זמן ופרספקטיבה שבהם יש חובה לבחון את הפרשה הרי הזמן הוא עכשיו, והפרספקטיבה היא לאחר שתמה החקירה, היועמ"ש אמר את דברו, ודר' אינס הסתפקה בהתנצלות (אותה קיבלה כבר בעת האירוע) ללא הודאה.

לכן אני יוצא בקול קורא לבעלות הדיעה הפמיניסטיות ברשת: אני רוצה לשמוע מה אתן חושבות על הפרשה עתה, ועל התנהלות השדולה הנשית בתקשורת, לאור הדרך בה הסתיימה ולאור העובדות שאנו יודעים עתה.

יום רביעי, 30 במרץ 2011

מוות לסותמי הפיות בפייסבוק*

יש יוזמה חדשה שתופסת תאוצה בבלוגוספירה השמאלנית, והיא לדווח לפייסבוק על קבוצות של אנשים שאומרים דברים שלא מוצאים חן בעיננו. באופן אירוני, אבל מאוד לא מודע לעצמו, קמפיין "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל מקדם את היוזמה הזו בעמוד הפייסבוק. האנשים שמפחדים שיסתמו להם את הפה מבקשים שתעזרו להם לסתום את הפה לאחרים.

כל מי שחופש הביטוי יקר לליבו צריך להגיד לאנשים האלו בבוז: אני במשחק המכוער הזה לא משתתף.

אינני תומך נלהב של החוקים נגד הסתה, בלשון המעטה. למשל, אני חושב שלא צריך לחקור את כותבי "תורת המלך". אך גם במסגרת החוקים האלו, ספק רב אם קבוצות בפייסבוק עומדות בדרישות הקפדניות (ולא בכדי) של "הסתה" במסגרת החוק הפלילי. ספק רב אם בכוחן להסית מישהו ישירות לכדי אלימות, אחרי הכל לא מדובר על רבנים במסגרת קהילה סגורה, אלא בקבוצה בפייסבוק בסך הכל (נו, אולי זו היסטריה שמתקשרת לדיבורים המוגזמים על "מהפיכת הפייסבוק" במצרים). ואם אין מדובר במעשים בניגוד לחוק, מדוע עלינו לתת יד לצמצום חופש הביטוי ולסטרליזציה של הרשת?

אמת, מדובר בקבוצות שנאה בחלקן, ונשמעים בהן ביטויים גזעניים. ובכל זאת, לאנשים מותר להביע שנאה אחד כלפי השני, ואף דברי גזענות. לכן אסור להסיר אותן, ויש לתת לאנשים להתבטא בחופשיות. זהו מחיר החופש. ברעיונות מכוערים יש להילחם רק בעזרת רעיונות יפים. בביטויים של אלימות יש להילחם רק בביטויים של אהבה. זאת מכיוון שפשוט אי אפשר לחסום רעיונות וביטויים. זו כבר לא רק טענה משפטית או מוסרית, זאת עובדה פיסיקלית בדיוק כפי שאי אפשר לעצור את הזמן.

רעיונות, במיוחד בעידן המידע, נעים להם בחלל מבלי שאפשר לעצור אותם. אפשר לנסות לשים להם גדרות, אך הגדרות האלו - בין אם מדובר בגדרות פיסיות כגון כליאת מפיצי הביטויים ובין אם מדובר בגדרות טכנולוגיות כמו הורדת הקבוצה מפייסבוק - אינן יעילות בטווח הארוך. הדברים ב"תורת המלך" ימשיכו להדהד ולהיות מופצים גם אם כותבו ותומכיו יושמו מאחורי סורג ובריח, וקבוצות שנאה חדשות יקומו להן ברחבי הפייסבוק, כפי שאכן קורה. יתרה מזאת, יתכן והרדיפה האלימה אחר דוברי הבלע רק תלבה את שנאתם ותעצים את דמותם בקרב הקהל שלהם.

אם אתם נותנים יד להסדרה עצמית של חופש הביטוי ברשת, אם אתם שמים עצמכם לשופטים הכשירים להחליט מהו ביטוי מסית ומהו ביטוי מותר (שימו לב לדיונים המרתקים אודות היוזמה, בנסיונות לקבוע מהי קבוצת שנאה שראויה לסגירה ומה אינה) - כבר הפסדתם את הקרב על השיח, ויתרתם על נסיון לשנות דיעות בעזרת דיעות טובות יותר. ויתרתם על הדמוקרטיה.

אחרי זה אל תתפלאו כשירצו להסיר את הקבוצה שלכם כי מישהו חושב שאתם קוראים להשמדת ישראל. היום אתם מסירים קבוצות, מחר יסירו את הקבוצה שלכם. או במקרה של השמאל ברשת, אתמול הסירו את הקבוצה שלכם, היום אתם מסירים קבוצה אחרת. כך או כך, סדר הדברים לא באמת משנה, מדובר במעגל שוטים.



* אתם מוזמנים לדווח עליי, לפייסבוק או למשטרה!

יום רביעי, 16 במרץ 2011

גלעד שליט כמרדכי היהודי

השבוע מדינת ישראל כולה עמדה מלכת חמש דקות של דומיה למען גלעד שליט. כך דיווחו בחדשות, כולל התמונות של המכוניות החונות באמצע הכביש המהיר. ואני חיפשתי רעיונות לתחפושת. זה הרגיש לי לא נוח, כמו לתכנן את חגיגות יום העצמאות כשכולם סביב עסוקים בתפילות של יום הזכרון. אולי בגלל זה שאלתי את עצמי אם זה בסדר להתחפש לגלעד שליט.

אני קצת מתפלא שתחפושת גלעד שליט עוד לא נפוצה ברחבי ארצנו, אחרי הכל הוא מייצג יותר בולט של הישראליות מאלכס מהיפה והחנון. כמו שהדולר ומקדונלדס הם מסמנים של אמריקאיות, וכמו שמגדל האייפל הוא מונומנט צרפתי, גלעד שליט הוא המאפיין הסגנוני של הישראליות כפי שאנחנו מספרים אותה לעצמנו. כמו המדבקה של Jaffa על פירות הדר, כך גם גלעד שליט הוא מציין גיאוגרפי של תוצרת הארץ.

תחשבו על זה כך: גלעד שליט הוא לא מאפיין ישראלי בגלל שהיה מערכון מדובר עליו בארץ נהדרת, אלא ארץ נהדרת היא תוכנית ישראלית מדוברת בגלל שהיא עשתה מערכון על גלעד שליט. כך גם האח הגדול היה עוד פורמט הולנדי מיובא עם פריק שואו מתחלף, כמו שיש בספרד ובאנגליה ובארצות אחרות, עד שאחד המתמודדים הכניס העונה את חולצת גלעד שליט לבית ושם אותה על כסא, אירוע של ישראליות מזוקקת שיכול לקרות רק באח הגדול ישראל. ברגע הזה הפכה האח הגדול לתוכנית ישראלית. 




וכך טקסים אינם באמת ישראלים עד ששמים עליהם את התווית של גלעד שליט. אייל גולן ואביב גפן אינם זמרים ישראלים עד שלא שרו שיר למען גלעד שליט. כוכב נולד אינה תוכנית ישראלית עד שהצדיעה באחד הגמרים לגלעד שליט. טמבלר הסחים לא באמת היה בלוג על ישראליות עד שהוא שם את דיוקנו של גלעד שליט בראש האתר. גלעד שליט הוא הנוכח הקבוע בכל עשייה תרבותית בישראל בחמש השנים האחרונות, המם של הישראליות.


גלעד שליט הוא הדבר היחידי שמאחד את עם ישראל, ממתנחלים ועד שמאלנים רדיקלים, ה-קונצנזוס הפנים ישראלי, כי מי לא רוצה שגלעד יחזור? ואם זה כך, אז בעידן בו הממלכתיות מתה ומקיימים את טקס יום השואה האלטרנטיבי, אין מנוס מלחבר את העם לצפירה ולדומיה אלא דרך גלעד שליט. מי יודע, אולי הדרך הכי טובה שבה המתנחלים יצליחו להתנחל בלבבות תהיה להקים את התנחלות גלעד שליט. גלעד שליט הוא הממלכתיות החדשה, המודרניות הציונית בעידן פוסט ציוני. אולי זהו בעצם סוג של רה-ציונות, חזרה לציונות של לפני המדינה, האוטופיה ההרצליאנית, משהו שמעולם לא השכלנו לקיים. נוסטלגיה מומצאת לקהילה מדומיינת שהיא בעצם אוסף של שבטים.

בהערת אגב, יש לציין כי יתכן שאולי זהו האינטרס להשארתו שם. למחאה אסור למות כדי שאנחנו נוכל לחיות. הטקסים הישנים לא יכולים להתקיים יותר אלא דרך גלעד שליט, לכן זה לא נראה לאף אחד מוזר שאנחנו מקיימים מנהגי אבלות למען שחרורו. ואם זה כך, גם התשוקה שהוא יחזור היא אולי תשוקה שאיננו רוצים לממש, ולכן הכנסת עוצרת את הישיבות המתקיימות בה על מנת להימנע מלקיים את הישיבה בה היא מחליטה על חזרתו של גלעד. זוהי תשוקה למה שאסור שיתרחש, קצת כמו פנטזיית אונס, ולכן אנחנו מציבים לעצמנו גבולות.




תראו כמה טקסים קיימנו עד עתה כדי לציין את התשוקה לחזרת גלעד שליט: צעדה למען גלעד שליט, סרטים צהובים וחולצות לבנות למען גלעד שליט, מלחמה למען גלעד שליט, דפי פייסבוק למען גלעד שליט, הצגת ילדים שמבוססת על הספר שגלעד שליט העתיק (לכאורה), מאהל למען גלעד שליט, ובכל פסח כולנו מתפללים שגלעד יצא מעבדות לחירות. ועוד ועוד, עד לנצח. 

נדמה שלישראלים נגמרים הטקסים המוכרים שהם יכולים לנכס למען גלעד שליט, ולכן אין ברירה אלא באמת לחפש במסורת היהודית טקסים ישראלים נוספים שעדיין לא נוכסו למען התשוקה האסורה. אז אחרי עמידת הדום, שאני מניח שבשנים הקרובות תתלווה אליה צפירה, מה באמת עוד נשאר? כיתום מאם מגיל צעיר, אני לא יכול שלא לחשוב על זה שיום אחד נקריא קדיש למען שחרורו של גלעד שליט. זה ותחפושת. למה בעצם לא להתחפש למען שחרורו של גלעד שליט כביטוי של תשוקה ציונית?

יום ראשון, 13 במרץ 2011

הפאשניסטים והנתיב המהיר

  1. אחת הביקורות אותן העליתי ב"הפאשניסטים נגד הפאשיסטים", טור הביקורת שפרסמתי ב"ארץ האמורי" כנגד פרוייקט "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל, הייתה כנגד עצם הבחירה בהפעלת מותג קש המנסה להקים "מחנה דמוקרטי", אותו מפעילים עבורה פרסומאים, חלף פנייה לציבור בשם הקרן. "כלכלת המותגים של העמותות" כיניתי זאת, ורבים לא הבינו מה הייתה כוונתי. זה הזמן להרחיב בנוגע לאחד ההיבטים של תופעה זו.
    בטור הקודם התמקדתי בניתוח תוכן הקמפיין. הפעם בכוונתי לבדוק מיהם האנשים שיצרו את התכנים ומה האינטרסים שלהם, מיהם האנשים בידיהם הפקידה הקרן את המשימה להקים עבורה את המחנה הדמוקרטי.
  1. צביקה בשור פרץ לתודעת המחנה הפאשניסטי במהלך הבחירות האחרונות לראשות עירית ת"א. כפי שהוא מעיד על עצמו, עד שנת 2008 היה בשור סטארטאפיסט שחושב על קרנות סיכון ולא על פוליטיקה. רק כשראה את הפרק על התחבורה הציבורית בקוריטיבה בתוכנית הדוקומנטרית "העולם הבא" של ניצן הורוביץ, אז עיתונאי, התגבשה בו ההכרה כי גם בתל אביב יכולה להיות תחבורה ציבורית כמו בעיר הברזילאית. לאחר שקרא את המצע של "עיר לכולנו" ואת תוכנית "מהיר בעיר" מטעמה, החליט בשור "להיכנס לפוליטיקה" והחל להריץ ביחד עם פעילי רשת אחרים קמפיין ויראלי עצמאי למען בחירתו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. טקטיקת הקמפיין הייתה לשווק את "עיר לכולנו" כעניין מגניב וטרנדי לצעירי תל אביב בעלי המודעות האופנתית הגבוהה.
    בשנה שלאחר מכן, ניסה ליישם בשור את מה שעבד (בצורה יחסית) ברמה המוניציפלית, גם בקמפיין "יש שמאל חד"ש" ברמה הארצית. בהמשך 2009 היה בשור אחראי על פרוייקט מצעד זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, המתוקצבת בין השאר ע"י הקרן החדשה לישראל. אירועים אלו העלו את מניותיו של צביקה בשור הן בעיני המחנה הפאשניסטי, והן בשוק הפרסום המקומי.
     
  1. אחרי הבחירות, ניצל בשור את המומנטום והבאזז החברתי סביבו והקים ביחד עם דנה קול, מבעלי חברת היח"צ UNIK, את חברת דיבור ה"מתמחה בשיווק במדיה החברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט". במילים פשוטות, חברת דיבור מתמחה ביחצ"נות אינטרנט הכוללת דברור דפי פייסבוק וחשבונות טוויטר, וכן הקמת אתרים מבוססי וורדפרס, לבעלי הון המעוניינים לשכור את שירותיה.
    את הדיבידנד על ההשקעה ב"עיר לכולנו", קיבלה דיבור בדמות תקציב הניו-מדיה של חברת שפיר בע"מ, מפעילת הנתיב המהיר, נתיב אגרה מופרט המאפשר כניסה מהירה לעשירי הפריפריה (שהם, כרמי יוסף והסביבה) לתל אביב. בקצרה, הנתיב המהיר הוא מיזם כלכלי שרווחיו עולים ככל שמספר הרכבים הפרטיים הנוסעים בו גדל, וככל שהכבישים פקוקים יותר (התמחור הוא דינמי, בהתאם לעומס). לכן אין להתפלא שהחברה שמפעילה את הנתיב המהיר מסכלת כל אפשרות שיעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, אם בכלל הייתה למישהו כוונה כזו. ביקורת ברוח זו נמתחה לאחרונה באתר "עיר לכולנו", בה תמך בשור לאחר שקרא את תוכניתה לעידוד התחבורה הציבורית בת"א. כלומר, לאחר שנכשל בקרב אחד מיני רבים על הבית, פנה בשור לעשות לביתו ושתשרף השכונה.
  1. לאחרונה גם זכתה דיבור במכרז על תקציב היחצ"נות ברשתות החברתיות של חברת החשמל, המונופול הממשלתי האיתן ביותר (אפילו לצה"ל ולמשטרה יש מתחרות בשוק האזרחי). מותר לתהות באילו מכרזים ממשלתיים לא זכתה חברת דיבור, ולאילו בכוונתה לגשת בעתיד. האם בבוא היום תיגש חברת דיבור למכרז שעניינו עזרה בהקמת מערך הניו-מדיה הצה"לי? אחרי הכל, לצביקה בשור, המבקש להקים את המחנה הדמוקרטי, אין בעיה לדברר חברה ממשלתית אשר רק 2% מעובדיה הם ערבים. כנראה שכך זה בעולם הפרסום, זה הדיבור.
    ואכן אין לבוא בתלונות אל חברת דיבור. מדובר בעסק מסחרי, ועסקים מטרתם היא השאת הרווחים. קשה גם לבוא בתלונות לעובדים קשי היום של חברת דיבור, הם רק רוצים להתפרנס. עלינו מוטלת האחריות להיות זהירים ביחסינו לפרוייקטים פוליטיים בהם מעורבים אנשי פרסום שכבר הוכיחו כי הם ישהו את עקרונותיהם תמורת עליה על הנתיב המהיר, וצריך לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות שלהם בדבר רצונם להקים "מחנה דמוקרטי" לאור פעילותם העסקית.
  1. טענת נגד לדבריי היא כי אין להשליך מהמתגלה על חברת הפרסום אותה שכרה הקרן החדשה לישראל אל פרוייקט "לא נסתום". אלא שכאן זהו שוב המקום להזכיר שאין מדובר בקרן המדברת בשמה במדיה החברתית באמצעות שירותי המחשוב של חברת דיבור (בניגוד למשל לדף הפייסבוק של הנתיב המהיר, אשר נפתח בשם "הנתיב המהיר" ולא בשם פרוייקט "לא נבזבז אנרגיה" דמיוני אשר שם לו למטרה לבנות את מחנה התחבורה הציבורית בישראל), אלא בפרוייקט אותו מפעילה חברת דיבור עצמה, במימון הקרן (ממש כאילו מדובר בכל עמותה אחרת, אותה מממנת הקרן). נדמה לי שההגדרה הכי טובה לפרוייקט תהיה מיזם משותף של חברת דיבור והקרן החדשה לישראל. אלו מביאים את הידע, הנסיון והתכנים ואלו מביאים את הכסף ויחסי הציבור הבעייתיים.
    אם כן, הנה ההיפוך: הן אנשי דיבור והן אנשי הקרן טוענים למסך בינם לבין עצמם, אלא שאלו וגם אלו דואגים להרים את מסך ההתאגדות. צוות האתר הכותב בו מניפסטים הוא הצוות החברתי של חברת הפרסום, ולא מנכ"לית הקרן החדשה ועוזריה. צביקה בשור כותב באתר תחת שמו כי הפרוייקט הזה משמש אותו, באופן אישי, למלחמה על הבית. מי ששוטחת בדף הפייסבוק של "לא נסתום" את תפישת עולמה היא דנית גוטפריד, עובדת משרד הפרסום, ולא ליבי גלבר כנציגת הקרן החדשה. בתגובות לטקסט הקודם הודו אנשי הקמפיין שהם אלו שחשבו על הרעיונות והתכנים בו, משל היו אדלר-חומסקי למפלגת "קדימה". כלומר, ההפרדה בין הפרסומאי ללקוח מתמסמסת במקרה זה פעמיים: פעם אחת כאשר הפרסומאי מבקש להפיץ את המסרים באופן אישי, ופעם שנייה כאשר הלקוח לוקח בעלות על דברי הפרסומאי.
    עוד יש לציין בהקשר זה כי לפחות פעמיים בעבר צביקה בשור האשים בלוגרים כי הם כותבים את אשר הם כותבים בגלל שהם למעשה שלוחם של בעל הון כזה או אחר. נראה שבאינטרנט של צביקה בשור, בו רשתות חברתיות הן הזדמנות עסקית, אכן לא נהוג לכתוב דבר ללא אינטרס כלכלי, והכובע בוער על ראש הגנב.
    אם כך הוא הדבר ראוי גם לשאול מי מממן את הקרן החדשה לישראל ובשם מי היא מדברת, ועם מי עושים עסקים שותפיה לפרוייקט "לא נסתום". אולי על הדמוקרטיה הזו נלחמים אנשי הקרן, זו המאפשרת להם לעשות עסקים עם מדינת ישראל. האם האנשים האלו באמת שואפים לכונן כאן מחנה דמוקרטי, או שמא הכל דיבורים? שאלה זו מתחדדת לאור ניתוח התכנים של קמפיין האופנה של "לא נסתום", עליו עמדתי בפוסט הקודם.
  1.  לכו תדעו, אולי יום אחד נגלה שהאנשים שמופקדים על הקמת המחנה הדמוקרטי מטעם הקרן הם עבור השמאל החדש מה שטל זילברשטיין הוא עבור השמאל הישן. זה לא בלתי סביר, עד עתה קיימים קווים מקבילים בין הסיפור של צביקה בשור לבין זה של היריב העסקי שלו.
    זילברשטיין, שמייצג במידה רבה את פסאדת השלום הבורגני של השמאל הישראלי כאמצעי לקידום אישי, התחיל את דרכו הציבורית בתנועת "דור שלם" שקמה לאחר רצח רבין והיתה לאחת מהתקוות הגדולות של השמאל, היה בהמשך אחד האחראיים העיקריים לבחירתו של אהוד ברק כראש ממשלה, והיום הוא מראשי GCS – חברה העוסקת ביעוץ פוליטי אסטרטגי. במסגרת עבודתו הנוכחית יעץ זילברשטיין בין השאר גם לבנימין נתניהו ואהוד אולמרט.
    נסיון העבר מחייב אותנו להיזהר מאופורטוניסטים המבקשים להוביל את המלחמה על הבית, ואין אופורטוניסטים כאנשי שיווק ופרסום. חברת דיבור לא תקים לנו מחנה דמוקרטי באמצעות פרוייקט "לא נסתום", ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים לתת לפרסומאים למלא את הואקום שנוצר בשמאל. האם אלו האנשים שצריכים להוביל את המחנה? כפי שנכתב באתר "עיר לכולנו" בעניין הנתיב המהיר, צריך לשים לב טוב טוב.

יום שישי, 21 בינואר 2011

על הפרסום הממשלתי בעיתונות והפער הדיגיטלי בעין השביעית

העין השביעית עוסק בסדרת כתבות בנושא הפרסום הממשלתי בעיתונות. זאת לנוכח ההצעה העומדת על הפרק לבטל את הפרסום הממשלתי בעיתונות, העולה למשלם המיסים כסף רב, מאחר וישנו מי שחושב שאפשר להסתפק בפרסום חינמי באתרי האינטרנט הממשלתיים.

העין השביעית, כיאה אולי למגזין המבקר את התקשורת, ממסגר את העיסוק בעניין תחת הכותרת "סובסידיה לעיתונות?". התמה העולה מסדרת הכתבות היא כי מאחר והפרסום הממשלתי בעיתונות מכניס למו"לים כסף רב, מהווה הפרסום הממשלתי מעין סובסידיה לעיתונות בעידן האינטרנט, ולכן מופעלים לחצים רבים מצידם על מנת להמשיך ולפרסם את הפרסומים בעיתונים. הסיפור מוצג כאינטרס כלכלי של בעלי העיתונים מול האינטרס הכלכלי של משלם המיסים. אמנם מוזכר בכתבות כי קיים אינטרס ציבורי, ראשון מעלה לטעמי, לפרסום בעיתונות הממשלתית, אך האזכור נדמה כי נעשה כלאחר יד ועל מנת לצאת לידי חובה עיתונאית.

הרושם שמתקבל מסדרת הכתבות של העין השביעית הוא כי אמנם קיים האינטרס הציבורי לפרסום הודעות הממשלה גם בעיתונות, אך זהו אינטרס זניח לעומת זה הכלכלי וקל למצוא פתרונות נקודתיים במקומות בהם הוא רלוונטי. הרי אם היה מתקיים דיון אמיתי באינטרס הציבורי במסגרת המגזין, והטענה כי אינטרס זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של עיתונות הדפוס היה זוכה למקום נרחב, אזי היה קשה למסגר את סדרת הכתבות כסיפור סקסי על שדידת הקופה הציבורית.

מהו האינטרס הציבורי לפרסום ממשלתי בעיתונות?

צריך לומר זאת בגלוי: מעבר מפרסום ממשלתי בעיתונות (ובאינטרנט) לפרסום באינטרנט בלבד, ימנע מאלו שאין להם גישה לאינטרנט או שיש להם גישה אך חסרי כל אוריינות טכנולוגית ומודעות לגלישה באתרי הממשלה את ההזדמנות להיחשף לפרסומי הממשלה. ההבדל בין אלו שיש להם גישה ויכולת לגלוש באינטרנט לבין אלו שאין להם נקרא פער דיגיטלי (לקריאה נרחבת יותר על הפער הדיגיטלי ועל הדרכים למדידתו כאן).

מהם מימדי הפער הדיגיטלי בישראל? לפי נתוני הלמ"ס מלפני שנה, הפער הוא גדול למדי. כך, למשל, 40% מערביי ישראל אינם משתמשים כלל במחשב, ועוד פחות מכך גולשים באינטרנט. אך נגיד והפער במגזרים מסויימים ניתן לפתרון, באמצעות פרסום בעיתונות הערבית או החרדית, מהו הפער באוכלוסיה הכללית? לפי נתונים מ-2005 [PDF] הפער הדיגיטלי בין קבוצות הגיל השונות ובין המגדרים השונים הוא גדול בהשוואה לאירופה כולה.

הפרסום בעיתונות, גם אם עולה כסף רב, מגשר על הפער הזה. בעוד חלקים נרחבים מן האוכלוסיה אינם משתמשים באינטרנט, בסקר TGI האחרון נמצא כי בתקופה האחרונה דווקא חלה עליה בחשיפה לעיתונות המודפסת בכללותה.

זאת ועוד. הפער הדיגיטלי לא מתבטא רק בנגישות למחשב או ביכולת לגלוש באינטרנט, אלא גם במיומנויות הגלישה וחיפוש המידע ברשת, ובמאפיינים הפסיכולוגים של המשתמשים (פחד מפעולות מסובכות ברשת, מודעות לכל האופציות ולחשיבותן). כך למשל קיים פער בין מי שמשתמש באינטרנט רק לדואר אלקטרוני לבין מי שיודע לנצל את כל אפשרויות חיפוש המידע שמאפשרת הרשת, וזאת למרות ששניהם יתוייגו כמי שעושים שימוש באינטרנט. כך אנשים שאינם מודעים לפרסומים הממשלתיים באינטרנט, ואינם מנויים לקורא הרסס של אתרי הממשלה (כי רסס זה למתקדמים), וגולשים רק לאתרים ספציפיים (שאינם אתרי הממשלה) - לא תהיה להם אפשרות להיחשף לפרסומים האלו, אלא אם יחפשו אותם במיוחד בעת הצורך (בהנחה שהם יודעים איך לחפש, ובהנחה שהדבר לא מאוחר מדי מבחינתם).

הפרסום בעיתונות מגשר גם על הפער הזה, ומעמיד את כל קוראי העיתונים בנקודה שווה - לכל מי שמעלעל בדפי העיתון סיכוי שווה להיחשף לפרסומים הממשלתיים. העיתון - אמצעי מדיה חד-כיווני להמונים, שאינו ניתן להתאמה אישית ושרמת הסלקטיביות בחשיפה לתכנים המצויים בו נמוכה למדי - מאפשר לכולם להיחשף לפרסומים באופן מקרי וללא מאמץ אקטיבי, ולא רק לעכברי המידע של הרשת.

המסקנה מהנתונים על הפער הדיגיטלי היא כי מי שנמצאים בצד הלא נכון של הפער הדיגיטלי הן הקבוצות החלשות ממילא: ערבים, חרדים, עניים, קשישים ונשים. מכל אלו מבקשים בעין השביעית, שקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, למנוע את האפשרות להיתקל במידע אותו מוצאת הממשלה לנכון להביא לידיעת כלל הציבור במועד בו הוא מפורסם.

הדבר דומה לכך שאנשי המגזין הדיגיטלי, שכותביו וקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, יבקשו להעביר את כל שירותי הממשלה לפעילות מקוונת בלבד, בלא שתהיה לכך תשתית מתאימה, מטעמים של חסכון בכספי ציבור. מדובר בקריאה שהיא אנטי-דמוקרטית במהותה: משמעותה פגיעה בזכות לשוויון הזדמנויות ובגישה למידע ולשירותים שהממשל מוצא לנכון לספק לאזרחיו, ובהעמקת הפערים בין השכבות החזקות לשכבות החלשות באוכלוסיה.

שאלת הסובסידיה לעיתונות הכתובה היא חשובה וראויה לדיון ציבורי. לא פחות ממנה, ראויה סוגיית הפער הדיגיטלי ומשמעותה אף היא לדיון מעמיק במסגרת סדרת הכתבות העוסקת בפרסום הממשלתי בעיתונות. על כן יש להצטער על כך כי בעין השביעית, מיסודו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בוחרים כמעט להתעלם מסוגיה זו.