1. עד היום, אם אדם מן הציבור רצה להשתמש בתמונה מאוסף התצלומים הלאומי, השייך ללשכת העיתונות הממשלתית, ששייכת לציבור, עליו לשלם 20 ש"ח תמורת השימוש בהם. לא ברור מדוע הציבור נדרש לשלם עבור שימוש בתמונות ששייכות לו.
התמונות במאגר הרי שייכות לציבור. בנוסף לכך, התמונות אינן מוצר מתכלה, כך שאין שום הגיון בהטלת מס הנועד למנוע ניצול יתר של המשאבים. אמת, יתכן כי אם ינתנו התמונות בחינם ירד הערך הכלכלי שלהן בשוק, אך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינה חברה מסחרית. עליה לפעול לרווחת הציבור ולא למען השאת רווחים.
2. יש לציין כי לע"מ אינה מקלה על הציבור שרוצה להינות מן התמונות ששייכות לו. החלק המשפטי באתר, הדן בזכויות היוצרים בתמונות שבמאגר בשפה משפטית לא מסובכת, אך אולי כזו שאינה מובנת לכל הציבור, מתרכז במה אסור לעשות עם התמונות ללא רשות. המחלקה המשפטית של לע"מ אינה מוצאת להביא לנכון לידיעת הציבור, אותו היא אמורה לשרת, כי קיים פרק שלם בחוק זכות יוצרים שבו קיימת רשימה של שימושים אותם מותר לעשות ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, אף ללא הסכמת בעליה וללא תשלום (פרק ד' לחוק: שימושים מותרים).
אילו לא די בכך, כשהבאתי לתשומת לב לע"מ ניתן לעשות שימושים רבים בתמונות בחינם, בעיקר מכוח "שימוש הוגן", טענה בפניי נציגת הלע"מ, בעמוד הפייסבוק של הלשכה, כי לפי הלשכה המשפטית של הלע"מ אף אסור לי לעשות שימוש הוגן בתמונות שבמאגר. זאת בניגוד לחוק, כאמור.
התנהלות זו של הלע"מ, המנסה לצמצם את היקף השימוש ללא תשלום בתמונות (ובכך, למעשה, לצמצם את חופש הביטוי) מעבר לאיזונים שקבע החוק בין זכויות יוצרי היצירה לזכויות הציבור, מזכירה התנהגות של חברה מסחרית אשר רוצה למקסם את רווחיה מן היצירות שברשותה, ולא של גוף ממשלתי.
3. אלא שהחלטה מבורכת של ממשלת שישראל שהתקבלה ב-8.5.11 עתידה לשנות זאת. לפי ההחלטה, "השימוש באוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית יהיה פתוח לציבור הרחב ללא תשלום". סוף סוף!
4. בהחלטה עצמה לא מפורטים עדיין כל סייגים לשימוש בתמונות, ואת הסייגים עתיד לקבוע משרד התפוצות. "גלובס" אף מפרטים כי גופים מסחריים, כדוגמת עיתונות זרה או אף חברות פרסום, יוכלו לעשות שימוש חופשי בתמונות שבמאגר. לפי נציגת הלע"מ בפייסבוק, הכוונה היא ככל הנראה כן להגביל גופים כדוגמת חברות פרסום מלהשתמש בתמונות שבמאגר בחינם.
כך או כך, יש טעם רב בהחלטת הממשלה לאפשר גם לגופים מסחריים לעשות שימוש בתמונות שבמאגר הציבורי. ראשית, הדבר מקטין את עלויות הייצור, דבר שעשוי להוביל לירידת מחירים ולהגברת התחרות בשוק. שנית, בלע"מ מציינים, ובצדק, כי פתיחת המאגר לעיתונות זרה מטרתה לעודד שימוש בתמונות מן המאגר, שהינן בהכרח "אוהדות" את המדינה, על פני אחרות, שאולי פחות "מסבירות פנים". אם עורך עיתון שאדיש לתדמיתה של מדינת ישראל יצטרך בכל פעם לבחור בין תמונה שהשימוש בה הוא בחינם לבין תמונה שעלותה 20 ש"ח, יתכן שיבחר בתמונה שעליה הוא לא צריך לשלם כסף.
5. עם זאת, בטרם מתירים לחברות פרסום ולגופים מסחריים אחרים להשתמש חופשי בקניין הציבורי, ראוי לחשוב על שיטה שאף תיטיב עם הציבור הישראלי עוד יותר. מדוע, למשל, לא לחייב את כל מי שעושה שימוש מסחרי בתמונות (יש להודות כי גופים מסחריים הם המרוויחים העיקריים מן ההחלטה, מאחר והציבור יכול היה גם כך לעשות שימושים רבים בתמונות במסגרת שימוש הוגן), ואולי את כל מי שעושה שימוש כלשהו בתמונות, להשתמש בהן רק במסגרת רשיון כדוגמת Attribuition ShareAlike של קריאייטיב קומונס?
רשיון זה נועד להבטיח כי מי שעושה שימוש בתמונות מן המאגר במסגרת יצירה כלשהי (למשל, כתבה בעיתון או מודעת פרסום), יעמיד אף הוא את היצירה החדשה לרשות הציבור במסגרת אותו הרשיון. קרי: מי שמשתמש בחינם בתמונות המאגר מתחייב לתת לאחרים להשתמש בחינם ביצירות שהוא יוצר בעזרת התמונות.
נכון שגם להפצת התמונות ברשיון זה יש מחיר כלכלי עבור העסקים, ולכאורה הדבר מאיין את יתרונות ההחלטה עליהן דובר לעיל, אך מול זאת יש לשקול את היתרונות עבור הציבור בצעד זה. מצד אחד, התמונות מופצות בחינם; מצד שני, בתמורה לכך שהציבור נותן רשות לעשות שימוש בחינם בתמונות (עלות המוערכת בכ-400,000 ש"ח מידי שנה), הוא גם מרוויח זכויות ביצירות נוספות. בנוסף, אני לא חושב שקיימים מאגרי תמונות חינמיים גדולים רבים שאינם מתנים את השימוש בתמונות ברשיון מסוג זה, כך שהעורך המתלבט יעדיף לעשות בהן שימוש. לכן אני חושב שאיזון מעין זה הוא טוב לציבור.
6. עד כאן בנוגע להחלטת הממשלה בקשר לשימוש חופשי במאגר התמונות הלאומי. אלא שמאגר התמונות הלאומי אינו הקניין הרוחני היחידי השייך למדינת ישראל, ולמעשה לציבור כולו. מדינת ישראל, על משרדיה וגופיה השונים, מייצרת קניין רוחני רב, שפעמים רבות לציבור אין גישה חופשית אליו (בין אם בתשלום ובין אם לאו). לא מדובר רק על תוצרים של גופי תקשורת בבעלות המדינה, כדוגמת ארכיון רשות השידור (בעניין זה, ראו כיצד נוהגת ספריית הקונגרס האמריקאי בנוגע לתקליטים והקלטות נדירות) אלא גם על תוכנות שהציבור מממן את פיתוחן אך לא זכאי להשתמש בהן.
מדוע באמת לא תחליט הממשלה להעלות את התוכנות אותן מפתחת המדינה לארכיון התוכנות הלאומי, בדומה למאגר התמונות הלאומי, ותתיר לכל מי שרוצה להשתמש בהן לעשות זאת?
התמונות במאגר הרי שייכות לציבור. בנוסף לכך, התמונות אינן מוצר מתכלה, כך שאין שום הגיון בהטלת מס הנועד למנוע ניצול יתר של המשאבים. אמת, יתכן כי אם ינתנו התמונות בחינם ירד הערך הכלכלי שלהן בשוק, אך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינה חברה מסחרית. עליה לפעול לרווחת הציבור ולא למען השאת רווחים.
2. יש לציין כי לע"מ אינה מקלה על הציבור שרוצה להינות מן התמונות ששייכות לו. החלק המשפטי באתר, הדן בזכויות היוצרים בתמונות שבמאגר בשפה משפטית לא מסובכת, אך אולי כזו שאינה מובנת לכל הציבור, מתרכז במה אסור לעשות עם התמונות ללא רשות. המחלקה המשפטית של לע"מ אינה מוצאת להביא לנכון לידיעת הציבור, אותו היא אמורה לשרת, כי קיים פרק שלם בחוק זכות יוצרים שבו קיימת רשימה של שימושים אותם מותר לעשות ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, אף ללא הסכמת בעליה וללא תשלום (פרק ד' לחוק: שימושים מותרים).
אילו לא די בכך, כשהבאתי לתשומת לב לע"מ ניתן לעשות שימושים רבים בתמונות בחינם, בעיקר מכוח "שימוש הוגן", טענה בפניי נציגת הלע"מ, בעמוד הפייסבוק של הלשכה, כי לפי הלשכה המשפטית של הלע"מ אף אסור לי לעשות שימוש הוגן בתמונות שבמאגר. זאת בניגוד לחוק, כאמור.
התנהלות זו של הלע"מ, המנסה לצמצם את היקף השימוש ללא תשלום בתמונות (ובכך, למעשה, לצמצם את חופש הביטוי) מעבר לאיזונים שקבע החוק בין זכויות יוצרי היצירה לזכויות הציבור, מזכירה התנהגות של חברה מסחרית אשר רוצה למקסם את רווחיה מן היצירות שברשותה, ולא של גוף ממשלתי.
3. אלא שהחלטה מבורכת של ממשלת שישראל שהתקבלה ב-8.5.11 עתידה לשנות זאת. לפי ההחלטה, "השימוש באוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית יהיה פתוח לציבור הרחב ללא תשלום". סוף סוף!
 |
| בירושלים חוגגים את החלטת הממשלה לפתוח את מאגר התמונות לשימוש הציבור (צילום: יעקב סער, לע"מ) |
כך או כך, יש טעם רב בהחלטת הממשלה לאפשר גם לגופים מסחריים לעשות שימוש בתמונות שבמאגר הציבורי. ראשית, הדבר מקטין את עלויות הייצור, דבר שעשוי להוביל לירידת מחירים ולהגברת התחרות בשוק. שנית, בלע"מ מציינים, ובצדק, כי פתיחת המאגר לעיתונות זרה מטרתה לעודד שימוש בתמונות מן המאגר, שהינן בהכרח "אוהדות" את המדינה, על פני אחרות, שאולי פחות "מסבירות פנים". אם עורך עיתון שאדיש לתדמיתה של מדינת ישראל יצטרך בכל פעם לבחור בין תמונה שהשימוש בה הוא בחינם לבין תמונה שעלותה 20 ש"ח, יתכן שיבחר בתמונה שעליה הוא לא צריך לשלם כסף.
5. עם זאת, בטרם מתירים לחברות פרסום ולגופים מסחריים אחרים להשתמש חופשי בקניין הציבורי, ראוי לחשוב על שיטה שאף תיטיב עם הציבור הישראלי עוד יותר. מדוע, למשל, לא לחייב את כל מי שעושה שימוש מסחרי בתמונות (יש להודות כי גופים מסחריים הם המרוויחים העיקריים מן ההחלטה, מאחר והציבור יכול היה גם כך לעשות שימושים רבים בתמונות במסגרת שימוש הוגן), ואולי את כל מי שעושה שימוש כלשהו בתמונות, להשתמש בהן רק במסגרת רשיון כדוגמת Attribuition ShareAlike של קריאייטיב קומונס?
רשיון זה נועד להבטיח כי מי שעושה שימוש בתמונות מן המאגר במסגרת יצירה כלשהי (למשל, כתבה בעיתון או מודעת פרסום), יעמיד אף הוא את היצירה החדשה לרשות הציבור במסגרת אותו הרשיון. קרי: מי שמשתמש בחינם בתמונות המאגר מתחייב לתת לאחרים להשתמש בחינם ביצירות שהוא יוצר בעזרת התמונות.
נכון שגם להפצת התמונות ברשיון זה יש מחיר כלכלי עבור העסקים, ולכאורה הדבר מאיין את יתרונות ההחלטה עליהן דובר לעיל, אך מול זאת יש לשקול את היתרונות עבור הציבור בצעד זה. מצד אחד, התמונות מופצות בחינם; מצד שני, בתמורה לכך שהציבור נותן רשות לעשות שימוש בחינם בתמונות (עלות המוערכת בכ-400,000 ש"ח מידי שנה), הוא גם מרוויח זכויות ביצירות נוספות. בנוסף, אני לא חושב שקיימים מאגרי תמונות חינמיים גדולים רבים שאינם מתנים את השימוש בתמונות ברשיון מסוג זה, כך שהעורך המתלבט יעדיף לעשות בהן שימוש. לכן אני חושב שאיזון מעין זה הוא טוב לציבור.
6. עד כאן בנוגע להחלטת הממשלה בקשר לשימוש חופשי במאגר התמונות הלאומי. אלא שמאגר התמונות הלאומי אינו הקניין הרוחני היחידי השייך למדינת ישראל, ולמעשה לציבור כולו. מדינת ישראל, על משרדיה וגופיה השונים, מייצרת קניין רוחני רב, שפעמים רבות לציבור אין גישה חופשית אליו (בין אם בתשלום ובין אם לאו). לא מדובר רק על תוצרים של גופי תקשורת בבעלות המדינה, כדוגמת ארכיון רשות השידור (בעניין זה, ראו כיצד נוהגת ספריית הקונגרס האמריקאי בנוגע לתקליטים והקלטות נדירות) אלא גם על תוכנות שהציבור מממן את פיתוחן אך לא זכאי להשתמש בהן.
מדוע באמת לא תחליט הממשלה להעלות את התוכנות אותן מפתחת המדינה לארכיון התוכנות הלאומי, בדומה למאגר התמונות הלאומי, ותתיר לכל מי שרוצה להשתמש בהן לעשות זאת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה