‏הצגת רשומות עם תוויות אינטרנט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אינטרנט. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 31 במאי 2011

להרוס את מועדון הנשים, לחשוף את שמה של המתלוננת נגד יואב אבן

1. פרשת צו איסור הפרסום סביב החשדות, לפי פרסומים זרים, לאונס שביצע לכאורה איש התקשורת יואב אבן בבחורה עימה נפגש בביתו, לפי גרסתה, ממשיכה להסעיר את הרשת ומסרבת לגווע.

לאחר שחנה בית הלחמי פוצצה את הפרשה, על אף צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט בעניין זה לבקשתו של אבן, נסגר התיק נגד יואב אבן מחוסר ראיות. עם זאת, מסע הצלב נגדו בבלוגוספירה ממשיך, מאחר ועדותה נמצאה אמינה ע"י גורמי החקירה המוסמכים לכך, נשות הבלוגוספירה "הפמיניסטיות".

בימים האחרונים בלוגרית אנונימית, בעלת שם העט one angry feminist, שמציגה עצמה כמי שמתגוררת בחו"ל, פתחה בלוג בו היא מביאה פרטים נוספים על הפרשה.

הפוסט הראשון בבלוג מביא את גרסתה המפורטת של המתלוננת, המכונה באות פ' על מנת לשמור על זהותה וכבודה ועל מנת לכבד את החוק הישראלי האוסר על פרסום שמות מתלוננות בעבירות מין. זוהי גרסה קשה לקריאה, והאירועים המתוארים בה אינם מתמקדים רק בליל האונס לכאורה, אלא מתארים את כל מערכת היחסים ביניהם, לרבות תכתובות פרטיות בין המתלוננת לחשוד לשעבר. אינני יודע מדוע בוחרת הפמיניסטית להביא תכתובות עבר של הצדדים, וכיצד הן רלוונטיות ללילה המדובר. כידוע, אם מביאים עדויות על דברים שאמרה בעבר נפגעת בעבירת מין, נזעק המחנה הפמיניסטי שאין זה רלוונטי לשאלת ההסכמה ולאירוע הספציפי, אם היה או אם לא היה אונס באותו המקרה.

הפוסט השני מבקש להציג את צו איסור הפרסום ככזה שלא נותן מענה לשאלות חשובות, למשל: האם שמה של המתלוננת פחות חשוב משמו של אבן. יש בכך מעט מן הדמגוגיה, מכיוון וברירת המחדל של החוק הישראלי היא כי בכל מקרה אין לפרסם שמה של המתלוננת, כך ששמה לא יכול להיפגע. הבלוגרית מצרפת לפוסט את הדיון השני בצו איסור הפרסום, אך זהו הדיון הפחות מעניין. הדיון המעניין יותר הוא הדיון הראשון במתן הצו אליו מפנה כבוד השופט שגיא, לו הייתה שותפה גם משטרת ישראל. כפי שעולה מן ההחלטה, עושה רושם כי בדיון הראשון מנה השופט את הקשיים העולים מחומר הראיות, קשיים שהבלוגרית בוחרת להצניע, ושהם אלו שהכריעו לטובת שחרורו של החשוד באונס למעצר בית (בהערת אגב יש לציין כי במערכת משפטית בה יש 99% הרשעות, ואין ספק כי חפים מפשע יושבים בכלא, העובדה כי לא הוגש כתב אישום כנגד יואב אבן אולי מעידה אף היא על חולשת הראיות נגדו).

הפעילות הפמיניסטיות שלא נותנות ליואב אבן מנוח, משל היה בני סלע, כי "צריך להיזהר ממנו", עושות זאת מכיוון והן מאמינות ש"מועדון הגברים" שוב מגונן על מיטב בחוריו (כאילו הכתבים והכתבות ב"התקשורת" שייכים ושייכות לארגון בסגנון הבונים החופשיים), ושבנות המשטרה והפרקליטות עושות עימם יד אחת.

בהקשר זה צריך לציין כי למרות שהפרשה למעשה גלוייה לחלוטין, ולמרות שניסו לצייר את יואב אבן כאנס סדרתי, לא ידוע לי על תלונה נוספת שהוגשה כנגדו. לכל מי שמכיר את פעילות השתיים, זו לא הפעם הראשונה שבה חנה בית הלחמי ועו"ד רוני אלוני-סדובניק יוצאות למלחמה כמו שבוש יצא למלחמה בעירק, ללא ראיות וממניעים פסולים.

2. כנגד התיאוריה הידועה על "מועדון הבנים" אני רוצה להעמיד תיאוריה פרובוקטיבית והזויה לא פחות משלי, תיאורית "מועדון הבנות". אם תיאורית מועדון הבנים מדברת על כך שהבנים בעמדות המפתח מגנים על בנים אחרים, ולצורך כך מעלימים עין משמועות ומעובדות, ואף משקרים כשצריך, תיאוריית הבנות גורסת בדיוק כך לגבי הבנות. הבנות משכפלות אינפורמציה שקרית, ואלו מהן שהגיעו לעמדה בכירה מגנות על הבנות שעושות מעשים אסורים.

במה דברים אמורים? אחת מן הטענות השגורות בפי חברות מועדון הבנות הוא שאחוז מזערי (כשני אחוזים בלבד) מן התלונות על עבירות מן הן תלונות שקר, ומוסיפות כי זהו אחוז זהה לתלונות השקר בכל עבירה אחרת. כל מי שיש לו אזניים רגישות, יכול בקלות להבין מדוע זהו טיעון מופרך מיסודו. הטענה הזו מבוססת על איזו בדיה, לפי בכל העבירות האחרות יש אחוז זהה של תלונות שקר. מבלי שיהיו בידיי נתונים בעניין לגבי כל סוגי העבירות, אני בטוח כי ישנן עבירות שבהן אחוז תלונות השווא גבוה מאשר בעבירות אחרות, אולי אפילו באופן משמעותי (למשל, תלונות על פריצה או גניבת רכב לעומת תלונות על רצח).

אך גם מבלי לפרק לוגית את הטענה הזו, העובדות פשוט מוכיחות אחרת. נתוני המשטרה מראים כי כ-60% מן התלונות בגין עבירות מין נסגרות. אמת, אין זה אומר כי הן בהכרח תלונות שקר, אך נתון זה מערער באופן מוחלט את טענת שני האחוזים, שלא ברור על מה היא מבוססת. נתון זה, כפי שמסתבר לחוקרת פמיניסטית, אינו מבוסס. מסתבר שמקורו של ה"נתון" הוא בטענה לא מבוססת הלקוחה מספר של סוזן בראונמילר שיצא לאור בשנת 1975, ואינו מתבסס על נתוניה של משטרת ישראל כמובן.

לא אלאה אתכם בכל המאמרים והנתונים שפורסמו בעניין מיתוס שני האחוזים (אתם מוזמנים לבקר בקישורים בתגובה הזו ובפוסט הזה), אך אשאל אתכם שאלה פרובוקטיבית זאת: מדוע אף אחת מן הטוענות את טענת 2 האחוזים אינה מציגה נתונים עדכניים, שנאספו ע"י משטרת ישראל בעניין? מדוע המשטרה עצמה לא מפרסמת את הנתונים האלו מיוזמתה? האם ייתכן וחברות מועדון הבנות מגנות על מתלוננות השווא?

לפני שתגחכו, כאילו מדובר בטענת קונספירציה הזויה, הנה סיפור על אישה שהגיעה לתפקיד בכיר מאוד וניצלה את עמדת הכוח שלה על מנת להגן על מתלוננות שווא. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת המדינה והיום שופטת בית המשפט העליונה, הוציאה בשנת 2002 הנחייה המצמצמת כמעט לחלוטין את האפשרות להגשת כתב אישום כנגד מתלוננת בעבירת מין שנמצא כי תלונתה היא תלונת שווא.

אם כן, תיאוריית מועדון הנשים ההזויה נשענת של שתי רגליים: האחת, שכפול אינסופי, אגרסיבי ואובססיבי, של טקסטים שקריים אודות מיתוס שני האחוזים, המנטרל מראש כל אפשרות לדיון רציני בשאלת תלונות השווא. שקר שחוזרים עליו שוב ושוב הופך לאמת; והשנייה, הנחיית פרקליטת המדינה אשר נותנת תמריץ לנשים להתלונן על עבירות מין בשיטת "מצליח". לאור זאת, הרשו לי לנחש שאף אחד לא יפתח בהליכים נגד חנה בית הלחמי על הפרת צו איסור הפרסום, אפילו לא הליכי חקירה.

עדכון: שימו לב לטור הזה: בגלל שיצאה הנחיה של פרקליטת המדינה שלא לחקור תלונות שווא בעבירות מין, כנראה שאין נתונים. בגלל שאין נתונים, המסקנה השקרית צצה לה שוב בכותרת, "אין דבר כזה תלונות שווא".טאוטולוגיה פמיניסטית.

3. ועתה, נחזור אל הפמיניסטית הזועמת ואל חברותיה, ומה עלינו לעשות אל מול מועדון הנשים. החברות במועדון הנשים בוחרות להפר את צו איסור הפרסום, ולפרסם פרטים על הפרשה שנאסרו לפרסום. כאמור לעיל, הן עושות זאת באופן המשרת את האינטרסים שלהן.

אין בכוונתי להיכנס לשאלה האם מותר להן או לא לעשות זאת, מאחר ולשיטתי אכן אין מקום לצווי איסור פרסום למיניהם, לא על שמן של מתלוננות ולא על שמם של חשודים. וגם אם יש טעם, כפי שאנו נוכחים לגלות לא פעם, הוא ממילא מתייתר בעידן המידע.

ואם צו איסור הפרסום הוא למעשה חסר תוקף, מדוע שלא לפרסם את שמה המלא של המתלוננת נגד יואב אבן? מדוע שיואב אבן לא יפרסם, דרך חבר או עמית למקצוע השוכן בחו"ל, פרטים על זהות המתלוננת, דברים שאמרה לו שמוכיחים ש"היא רצתה את זה" ואת התמונות ה"מופקרות" שהעלתה לפייסבוק לפי השמועות? אני מאוד אשמח אם מועדון הגברים הדמיוני לא יפקיר את יואב אבן ללינץ' שמבצעות בו חברות מועדון הנשים הדמיוני. יפורסמו נא כל הפרטים הלא מחמיאים אודות המתלוננת, וישפוט הציבור לאיזו גרסה הוא מאמין.

עלינו להפנים שהרשת היא אוטופיה של מידע חופשי, ולנהוג כפי שנוהגים באנרכיה. חוקי המדינה האנכרוניסטיים לא חלים עלינו יותר, ובמקום זאת עלינו לנהוג זה עם זה לפי הסכמים חברתיים של כבוד בין השבטים הברברים. ולפי גישה זו, אני טוען שמוצדק לחלוטין לפרסם את פרטיה של המתלוננת, שנתנה הסכמתה לפרסום גרסתה בפומבי, על אף שלא נמצא כי יש בה די כדי להביא לכתב אישום. כפי שאומרות, אנחנו צריכים לדעת ממי עלינו להיזהר.

אינני קורא לפרסם את פרטיהן של כל המתלוננות באשר הן, זה יהיה מעשה מכוער וחסר כבוד. אני קורא לבצע "פעולות תגמול" במקרים ספציפיים בהם יש עילה (לדעתי כמובן) לנהוג כמנהג אנרכיסטים עם כבוד, עין תחת עין ו-פ' תחת פ'. בכל מקום בו יפורסם ויוכפש שמו של חשוד באונס טרם הוגש כתב אישום, עלינו לשאוף לכך שיפורסם כל פרט הידוע לנו אודות המתלוננת ועברה, במיוחד אם היא עודדה את הפרסום כנגד החשוד. בכל מקום בו יימצא כי מתלוננת התלוננה תלונת שווא, עלינו לדאוג ל"הפללתה" הציבורית של המתלוננת על אף הנחייתה של פרקליטת המדינה לשעבר. הנחיות מסוג זה, כמו גם חוקי המדינה, לא חלות עלינו יותר.

יום רביעי, 27 באפריל 2011

על הטלוויזיה

בימים האחרונים אני עושה מאמצים לקדם את הצעת החוק שהנחתי בפניכם, לפיה יש לחייב בתי עסק להתקשר לצרכנים ממספר מזוהה. נוסף על שליחת ההצעה לחברי כנסת רלוונטיים, התכתבתי עם תחקירנית בתוכנית תרבות על מנת לעניין אותה באייטם על הנושא.

התוכנית הזו היא תוכנית תרבות יומית חביבה ואינטלגנטית למדי, עם קאדר מנחים מתחלפים. אחד המנחים אף עוסק קבוע בענייני "טכנולוגיה", כלומר תרבות דיגיטלית בעיקר. חשבתי שזה יכול לעניין אותם ושיש לי מספיק דברים מעניינים להגיד על עולם שבו בתי עסק מתקשרים משיחה לא מזוהה, עולם שבו הסלולרי המלווה אותנו לאן שנלך מעורר בנו מתח תמידי כל אימת ששיחת טלפון לא מזוהה נכנסת. זהו עולם שבו העסקים בחסות הטכנולוגיה מעוררים אצלנו באופן תמידי, מדי שעה לפעמים, את אינסטינקט ה-fight or flight. אך מעבר לכך, חשבתי שגם אם זה לא אייטם מספיק "מעניין" מהבחינה האסתטית או הטלוויזיונית, הרי שהוא אייטם מספיק חשוב.

ההתכתבות עם התחקירנית תסכלה אותי.

ראשית היא שאלה אותי "איפה חשבת שזה יכול להתאים?". השאלה הזו קצת בלבלה אותי. אינני עורך התוכנית ואין לי יומרות לקבוע את הליין אפ. זה תפקיד הבוסים שלה. אחרי כמה זמן הבנתי מדוע היא שאלה אותי את זה. היא כנראה לא מכירה אחרת. היא אולי רגילה שיחצ"נים למיניהם מגישים לפתחה אייטם מוכן מהתנור, לרבות השאלות והתשובות המתחכמות. מקרה בו אדם מציע אייטם, ומאלץ אותה לעשות את העבודה (העיתונאית?) הקשה הוא כנראה מקרה חריג בעבודת המערכת, שברירת המחדל בה היא לשאול אותי היכן הייתי ממקם את האייטם, ולא לבחון עם עצמה ועורכיה היכן הם היו משלבים אותו.

לאחר שהבהרתי לה שאין לי יומרות לקבוע כיצד האייטם יכול להשתלב בתוכנית, אלא רק שאני חושב שהוא מתאים לרוח הכללית שלה ולסוג הדיונים בה, היא השיבה לי את הדברים הבאים: "שאלתי אותך, כי לדאבוני נראה לי שאין אצלנו נישה מתאימה להציג את הרעיון. התוכנית הטכנולוגית עוסקת בדברים טכנלוגיים גרידא ודיוני התרבות צריכים להיות קונטרוברסליים או עם איזהשהוא רקע תרבותי. הייתי ממליצה לך לפנות ל"צינור לילה", אם אתה לא מכיר תוכל לצפות בה ברשת...".

הדברים האלו קצת העליבו אותי. הם העליבו אותי כי ידעתי שהיא משקרת לי. אני לא צופה קבוע בתוכנית הזו, אך באחת התוכניות בהן צפיתי זכור לי שהתקיים דיון על חשבון הטוויטר של ראפר שאינני בטוח שאני זוכר את שמו. מנגד, לא זכור לי שהתקיים דיון על שיטות להצפנת דואר אלקטרוני למשל. זה כנראה מה שהתחקירנית מכנה "דברים טכנולוגיים גרידא". אני גם לא יודע איזה רקע תרבותי חסר לדעתה לדיון על שיחות ממספרים חסומים. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מחיינו ושזהו חלק מהאקלים החברתי/כלכלי בו אנו חיים, ושניתן לקשרו לדברים נוספים. היחידים שאולי לא מודעים לרקע התרבותי הם בני ובנות האמיש, אבל הם כנראה לא צופים בתוכנית. העליב אותי גם שהיא שלחה אותי לדבר עם גיא לרר.

חשבתי קצת על בורדייה, שלא הבין מדוע מדענים ואנשי רוח מוכנים להשפיל את עצמם ולהתראיין בטלוויזיה, בתנאים הבלתי אפשריים שהיא מעמידה בפניהם. אבל הבנתי עוד משהו, הטלוויזיה לא מסתפקת רק בהצבת תנאים בלתי אפשריים, היא גם מעליבה את מי שלא עומד באותם סטנדרטים של "קונטרוברסיה" ו"רקע תרבותי". הבעיה היא בי, רמזה לי אותה תחקירנית. לא התאמצתי מספיק לייצר קונטרוברסיה או להציג לה כיצד האייטם אמור להשתלב בתוכנית. הרגשתי כמי שלא עבר את האודישנים ל"כוכב נולד" ויאיר ניצני אומר לו שהוא צוחק איתו ולא עליו.

לא הצלחתי להתגבר על העלבון והשבתי לה, בין היתר, שאם יום אחד החוק יעבור אז כנראה יצמח לו בין לילה "רקע תרבותי" לדיון בנושא, אצלם או אצל אחרים. אבל מה עם החוק לא יקודם? לא כתבתי לה זאת, אך האשמה היא בין השאר על ראשה, שמתעניינת בקונטרוברסלי ולא בחשוב, בעוד שהתפקיד שלה צריך להיות להפוך את החשוב למעניין.

היא החליטה לסיים את הקשר ביננו וכתבה לי "יואב-לא התכוונתי שנגיע למקום הזה. מצטערת". כך נפרדה ממני אשת הטלוויזיה, שוב משקרת ומנסה לגרום לי לחשוב כאילו האשם הוא בי.

יום רביעי, 30 במרץ 2011

מוות לסותמי הפיות בפייסבוק*

יש יוזמה חדשה שתופסת תאוצה בבלוגוספירה השמאלנית, והיא לדווח לפייסבוק על קבוצות של אנשים שאומרים דברים שלא מוצאים חן בעיננו. באופן אירוני, אבל מאוד לא מודע לעצמו, קמפיין "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל מקדם את היוזמה הזו בעמוד הפייסבוק. האנשים שמפחדים שיסתמו להם את הפה מבקשים שתעזרו להם לסתום את הפה לאחרים.

כל מי שחופש הביטוי יקר לליבו צריך להגיד לאנשים האלו בבוז: אני במשחק המכוער הזה לא משתתף.

אינני תומך נלהב של החוקים נגד הסתה, בלשון המעטה. למשל, אני חושב שלא צריך לחקור את כותבי "תורת המלך". אך גם במסגרת החוקים האלו, ספק רב אם קבוצות בפייסבוק עומדות בדרישות הקפדניות (ולא בכדי) של "הסתה" במסגרת החוק הפלילי. ספק רב אם בכוחן להסית מישהו ישירות לכדי אלימות, אחרי הכל לא מדובר על רבנים במסגרת קהילה סגורה, אלא בקבוצה בפייסבוק בסך הכל (נו, אולי זו היסטריה שמתקשרת לדיבורים המוגזמים על "מהפיכת הפייסבוק" במצרים). ואם אין מדובר במעשים בניגוד לחוק, מדוע עלינו לתת יד לצמצום חופש הביטוי ולסטרליזציה של הרשת?

אמת, מדובר בקבוצות שנאה בחלקן, ונשמעים בהן ביטויים גזעניים. ובכל זאת, לאנשים מותר להביע שנאה אחד כלפי השני, ואף דברי גזענות. לכן אסור להסיר אותן, ויש לתת לאנשים להתבטא בחופשיות. זהו מחיר החופש. ברעיונות מכוערים יש להילחם רק בעזרת רעיונות יפים. בביטויים של אלימות יש להילחם רק בביטויים של אהבה. זאת מכיוון שפשוט אי אפשר לחסום רעיונות וביטויים. זו כבר לא רק טענה משפטית או מוסרית, זאת עובדה פיסיקלית בדיוק כפי שאי אפשר לעצור את הזמן.

רעיונות, במיוחד בעידן המידע, נעים להם בחלל מבלי שאפשר לעצור אותם. אפשר לנסות לשים להם גדרות, אך הגדרות האלו - בין אם מדובר בגדרות פיסיות כגון כליאת מפיצי הביטויים ובין אם מדובר בגדרות טכנולוגיות כמו הורדת הקבוצה מפייסבוק - אינן יעילות בטווח הארוך. הדברים ב"תורת המלך" ימשיכו להדהד ולהיות מופצים גם אם כותבו ותומכיו יושמו מאחורי סורג ובריח, וקבוצות שנאה חדשות יקומו להן ברחבי הפייסבוק, כפי שאכן קורה. יתרה מזאת, יתכן והרדיפה האלימה אחר דוברי הבלע רק תלבה את שנאתם ותעצים את דמותם בקרב הקהל שלהם.

אם אתם נותנים יד להסדרה עצמית של חופש הביטוי ברשת, אם אתם שמים עצמכם לשופטים הכשירים להחליט מהו ביטוי מסית ומהו ביטוי מותר (שימו לב לדיונים המרתקים אודות היוזמה, בנסיונות לקבוע מהי קבוצת שנאה שראויה לסגירה ומה אינה) - כבר הפסדתם את הקרב על השיח, ויתרתם על נסיון לשנות דיעות בעזרת דיעות טובות יותר. ויתרתם על הדמוקרטיה.

אחרי זה אל תתפלאו כשירצו להסיר את הקבוצה שלכם כי מישהו חושב שאתם קוראים להשמדת ישראל. היום אתם מסירים קבוצות, מחר יסירו את הקבוצה שלכם. או במקרה של השמאל ברשת, אתמול הסירו את הקבוצה שלכם, היום אתם מסירים קבוצה אחרת. כך או כך, סדר הדברים לא באמת משנה, מדובר במעגל שוטים.



* אתם מוזמנים לדווח עליי, לפייסבוק או למשטרה!

יום שישי, 21 בינואר 2011

על הפרסום הממשלתי בעיתונות והפער הדיגיטלי בעין השביעית

העין השביעית עוסק בסדרת כתבות בנושא הפרסום הממשלתי בעיתונות. זאת לנוכח ההצעה העומדת על הפרק לבטל את הפרסום הממשלתי בעיתונות, העולה למשלם המיסים כסף רב, מאחר וישנו מי שחושב שאפשר להסתפק בפרסום חינמי באתרי האינטרנט הממשלתיים.

העין השביעית, כיאה אולי למגזין המבקר את התקשורת, ממסגר את העיסוק בעניין תחת הכותרת "סובסידיה לעיתונות?". התמה העולה מסדרת הכתבות היא כי מאחר והפרסום הממשלתי בעיתונות מכניס למו"לים כסף רב, מהווה הפרסום הממשלתי מעין סובסידיה לעיתונות בעידן האינטרנט, ולכן מופעלים לחצים רבים מצידם על מנת להמשיך ולפרסם את הפרסומים בעיתונים. הסיפור מוצג כאינטרס כלכלי של בעלי העיתונים מול האינטרס הכלכלי של משלם המיסים. אמנם מוזכר בכתבות כי קיים אינטרס ציבורי, ראשון מעלה לטעמי, לפרסום בעיתונות הממשלתית, אך האזכור נדמה כי נעשה כלאחר יד ועל מנת לצאת לידי חובה עיתונאית.

הרושם שמתקבל מסדרת הכתבות של העין השביעית הוא כי אמנם קיים האינטרס הציבורי לפרסום הודעות הממשלה גם בעיתונות, אך זהו אינטרס זניח לעומת זה הכלכלי וקל למצוא פתרונות נקודתיים במקומות בהם הוא רלוונטי. הרי אם היה מתקיים דיון אמיתי באינטרס הציבורי במסגרת המגזין, והטענה כי אינטרס זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של עיתונות הדפוס היה זוכה למקום נרחב, אזי היה קשה למסגר את סדרת הכתבות כסיפור סקסי על שדידת הקופה הציבורית.

מהו האינטרס הציבורי לפרסום ממשלתי בעיתונות?

צריך לומר זאת בגלוי: מעבר מפרסום ממשלתי בעיתונות (ובאינטרנט) לפרסום באינטרנט בלבד, ימנע מאלו שאין להם גישה לאינטרנט או שיש להם גישה אך חסרי כל אוריינות טכנולוגית ומודעות לגלישה באתרי הממשלה את ההזדמנות להיחשף לפרסומי הממשלה. ההבדל בין אלו שיש להם גישה ויכולת לגלוש באינטרנט לבין אלו שאין להם נקרא פער דיגיטלי (לקריאה נרחבת יותר על הפער הדיגיטלי ועל הדרכים למדידתו כאן).

מהם מימדי הפער הדיגיטלי בישראל? לפי נתוני הלמ"ס מלפני שנה, הפער הוא גדול למדי. כך, למשל, 40% מערביי ישראל אינם משתמשים כלל במחשב, ועוד פחות מכך גולשים באינטרנט. אך נגיד והפער במגזרים מסויימים ניתן לפתרון, באמצעות פרסום בעיתונות הערבית או החרדית, מהו הפער באוכלוסיה הכללית? לפי נתונים מ-2005 [PDF] הפער הדיגיטלי בין קבוצות הגיל השונות ובין המגדרים השונים הוא גדול בהשוואה לאירופה כולה.

הפרסום בעיתונות, גם אם עולה כסף רב, מגשר על הפער הזה. בעוד חלקים נרחבים מן האוכלוסיה אינם משתמשים באינטרנט, בסקר TGI האחרון נמצא כי בתקופה האחרונה דווקא חלה עליה בחשיפה לעיתונות המודפסת בכללותה.

זאת ועוד. הפער הדיגיטלי לא מתבטא רק בנגישות למחשב או ביכולת לגלוש באינטרנט, אלא גם במיומנויות הגלישה וחיפוש המידע ברשת, ובמאפיינים הפסיכולוגים של המשתמשים (פחד מפעולות מסובכות ברשת, מודעות לכל האופציות ולחשיבותן). כך למשל קיים פער בין מי שמשתמש באינטרנט רק לדואר אלקטרוני לבין מי שיודע לנצל את כל אפשרויות חיפוש המידע שמאפשרת הרשת, וזאת למרות ששניהם יתוייגו כמי שעושים שימוש באינטרנט. כך אנשים שאינם מודעים לפרסומים הממשלתיים באינטרנט, ואינם מנויים לקורא הרסס של אתרי הממשלה (כי רסס זה למתקדמים), וגולשים רק לאתרים ספציפיים (שאינם אתרי הממשלה) - לא תהיה להם אפשרות להיחשף לפרסומים האלו, אלא אם יחפשו אותם במיוחד בעת הצורך (בהנחה שהם יודעים איך לחפש, ובהנחה שהדבר לא מאוחר מדי מבחינתם).

הפרסום בעיתונות מגשר גם על הפער הזה, ומעמיד את כל קוראי העיתונים בנקודה שווה - לכל מי שמעלעל בדפי העיתון סיכוי שווה להיחשף לפרסומים הממשלתיים. העיתון - אמצעי מדיה חד-כיווני להמונים, שאינו ניתן להתאמה אישית ושרמת הסלקטיביות בחשיפה לתכנים המצויים בו נמוכה למדי - מאפשר לכולם להיחשף לפרסומים באופן מקרי וללא מאמץ אקטיבי, ולא רק לעכברי המידע של הרשת.

המסקנה מהנתונים על הפער הדיגיטלי היא כי מי שנמצאים בצד הלא נכון של הפער הדיגיטלי הן הקבוצות החלשות ממילא: ערבים, חרדים, עניים, קשישים ונשים. מכל אלו מבקשים בעין השביעית, שקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, למנוע את האפשרות להיתקל במידע אותו מוצאת הממשלה לנכון להביא לידיעת כלל הציבור במועד בו הוא מפורסם.

הדבר דומה לכך שאנשי המגזין הדיגיטלי, שכותביו וקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, יבקשו להעביר את כל שירותי הממשלה לפעילות מקוונת בלבד, בלא שתהיה לכך תשתית מתאימה, מטעמים של חסכון בכספי ציבור. מדובר בקריאה שהיא אנטי-דמוקרטית במהותה: משמעותה פגיעה בזכות לשוויון הזדמנויות ובגישה למידע ולשירותים שהממשל מוצא לנכון לספק לאזרחיו, ובהעמקת הפערים בין השכבות החזקות לשכבות החלשות באוכלוסיה.

שאלת הסובסידיה לעיתונות הכתובה היא חשובה וראויה לדיון ציבורי. לא פחות ממנה, ראויה סוגיית הפער הדיגיטלי ומשמעותה אף היא לדיון מעמיק במסגרת סדרת הכתבות העוסקת בפרסום הממשלתי בעיתונות. על כן יש להצטער על כך כי בעין השביעית, מיסודו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בוחרים כמעט להתעלם מסוגיה זו.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

הצעה לשיבוש הוגן: אתר מראה להכצעקתה

אתר "הכצעקתה" הוא בעיניי האתר הכי חשוב שעלה השנה ברשת העברית. למי שלא מכיר, מדובר באתר בו נשים מדווחות על ההטרדות אותן חוות מידי גברים מדי יום במרחב הציבורי. מומלץ לעקוב אחר הפרסומים באתר על מנת לקבל מושג כיצד נשים חוות את המרחב הציבורי.

מכיוון שמטרת האתר העיקרית היא לספק קבוצת תמיכה לנשים אשר "זוכות" להטרדות ברחוב, ההגדרה של מפעילות האתר למהי הטרדה היא הגדרה שנועדה לעקר מראש כל דיון בשאלה האם זו אכן הטרדה, וניתן לנסח זאת כך: "הטרדה היא כל מה שמרגיש לאישה שהוא מטריד". באותו אופן, מדיניות התגובות באתר היא למנוע תגובות עם נימה שיפוטית כלפי אותן נשים שבוחרות לחשוף את סיפורן האישי באתר. התגובות אותן מונעות מפעילות האתר עוסקות בעיקר בשני נושאים: תגובות המנסות לפתח דיון חברתי חשוב בפני עצמו - האם ברמה החברתית אכן מדובר בהטרדה ומהם הגבולות; וכן בשאלה הלא פחות חשובה שניתן לסכמה באופן הבא - "מדוע לא עשית כלום? את יכולה להתלונן במקומות הבאים".

בנוגע לחופש הביטוי, תפיסתי היא כי חופש הביטוי הוא מוחלט (לא ניתן לעצור ביטויים) ולכן גם אין לנסות ולמשטר אותו. כך למשל אני מתנגד לקיומו של סעיף ה"הסתה לדבר אלימות" בספר החוקים, סעיף שנעשה בו שימוש פוליטי במטרה להגביל את חופש הביטוי. דברים אלו לא מובאים על מנת שלא לתמוך בהחלטתן של מפעילות האתר להפעיל הסדרה פרטית של חופש הביטוי באתרן, אלא כדי לחדד את דבריי הבאים: אני חושב שמדיניות התגובות באתר "הכצעקתה" היא נחוצה ומקסימה.

עם זאת, האתר הוא אתר חשוב מדי מכדי שהדיון בדברים שעולים בו לא יתרחש. האתר הוא גן עדן לחוקרי חברה, ולשאר האנשים שחשים צורך לדון בנושאים המהותיים שעולים מן הדיווחים בו, ומדיניות התגובות באתר היא במידה מסויימת עוול חברתי - שכן הוא זירה נדירה בה מסופקת הצצה סטרילית כזו לנושא הטרדות הרחוב מצידן של נשים. הצורך לדון במקרים העולים באתר זה עולה הן מצידן של הנשים והן מצידם של הגברים.

אז כיצד ניתן לפתור את המתח הזה שבין הצורך במרחב שהוא מעין-פרטי ומאפשר לנשים לספר אודות הטרדות הרחוב שהן עוברות ללא נימה שיפוטית, ולבין הצורך בזירה לדון בה בכל הנושאים האלו ללא הסדרה? אין צורך, ניתן לקיים את שתי הזירות זו לצד זו. הצעתי היא להקים את "התקעצכה" -  אתר מראה להכצעתקה. כפי שניתן לראות, אני נעדר כל ידע טכני או חוש עיצובי על מנת להקים אתר שכזה, ואשמח אם מישהו יענה לקריאה זו.

אני אשמח גם אם מפעילות הכצעקתה יתנו את ברכתן, או לפחות את הסכמתן, לקיומו של של אתר זה. לדעתי אתר זה לא רק שלא יהרוס את הסביבה הסטרילית אותן הן מנסות לנהל, אלא יתכן ואף יעזור להן בכך. אחת לכמה זמן בכל זאת מתנהלים דיונים באתר, ואילו עתה יוכלו מפעילות האתר להפנות את אותם מדיינים לאתר המקביל. אך גם אם לא יתמכו בכך, אני לא רואה כל פסול בקיומו של אתר זה.

ראשית, האם יהיה בכך פסול ברמה החוקית? לטעמי לא, מאחר ולדעתי זהו מקרה מובהק של "שימוש הוגן", ולכן לא צריכה להיות כל מניעה להקים אתר שכזה.
שנית, האם יהיה בכך פסול ברמה המוסרית או האתית? לטעמי התשובה היא לא. אמנם הכצעקתה מספק קבוצת תמיכה נקיה מהפרעות חיצוניות לנשים, אך הוא עושה זאת בזירה ציבורית פתוחה לעיני כל. אין זו יד המקרה, למפעילות האתר יש אג'נדה חברתית, פוליטית - "באמצעות דיווחים, סיפורים ותמונות, אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי", והן רוצות לחנך כיצד ראוי להתנהג במרחב הציבורי.
לאור זאת, הרי שאין כל פסול - ואף יש צורך חיוני - בקיומה של זירה שכן תאפשר דיון חברתי/פוליטי ללא צנזורה על המקרים המדווחים באתר. דיונים פוליטיים אין לקיים במעמד צד אחד. לכן גם אין לקבל טיעון תיאורטי כי הדבר יוביל לירידה במספר הדיווחים באתר, שכן כבר עתה יכול כל אחד להעתיק קטעים רלוונטיים מתוך האתר לבלוגו ולקיים דיון בעניינם. המתלוננות יודעות זאת, ועושות זאת במקרים רבים - יש להניח לאור מקרא חלק מן הדיווחים - בין השאר מתוך אותה מטרה פוליטית מוצהרת שלשמה הוקם האתר.

הדיון ברשת בנושא הטרדות הרחוב התפתח רבות תודות לקיומו המבורך של הכצעקתה. אני חושב שהוא ימשיך להתפתח אם יקום בנוסף אליו אתר המראה התקעצכה.

עדכון: בנות האתר מסרו כי גם לדעתן הן יוכלו להפיק תועלת מהפניית דיונים לאתר מראה, אך יש להן חשש מאתר בו לא תהיה מדיניות תגובות כלל. הן ישמחו להיות בקשר עם מי שיקח על עצמו להרים את הכפפה דרך המייל: israel@ihollabackgirl.org.

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

צמצום תחום המאבק

1. "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96). "

אם העולם שמתאר וולבק דומה במשהו לעולם שבו אנו חיים, ושכל אחד מן הקוראים יחשוב בעצמו עד כמה מדויק התיאור של וולבק, הרי שיש צביעות בהתעקשות כי אין ביחסים בין המינים שום היבט כלכלי. לכל הפחות, תהיה זו צדקנות מעושה לטעון שלעולם אין ביחסים בין גבר לאישה שום היבט כלכלי-מיני. ואם העולם של וולבק דומה במשהו לעולם שלנו, הרי שמיזמים כגון המרכז לאמנות הפיתוי עונים על צורך כלכלי-מיני בר קיימא, ותהיה זו היתממות לחשוב שהם פועלים בריק, וודאי על רקע הצלחתם. יתרה מזאת. אם העולם של וולבק הוא העולם שלנו, ושכל אחד יחליט עד כמה, אין דרך לתאר את היחסים בין המינים, אלא באמצעות הז'רגון העסקי של המרכז לאמנות הפיתוי.

קראתי את הפוסטים שעוררו מחדש - זה הרי ריטואל קבוע - את הסערה האחרונה בנוגע למרכז לאמנויות הפיתוי, ונכתבו כולם על ידי נשים. קראתי גם את התגובות. בכולם כמעט הוצגו אותם נערים (או אנשים) אשר נרשמים לקורסים במרכז לאמנות הפיתוי ומיזמים דומים כלוזרים. ואם אותם בני אדם הם לוזרים, אשר לא עומדים בכללי התחרות הנוקשה, אנשים שהפסידו במירוץ, וקשה לגייס כלפיהם כל אמפתיה (החמלה נעדרה מכל הפוסטים העוסקים בנושא) - הרי שאותם אנשים נדונים להרגיש כאילו משהו מקולקל בהם, כאילו אינם בעלי ערך במערכת הכלכלית של המין, ועליהם לפעול לתקן זאת. האשמת אותם חסרי צ'ארם מיני במצבם דומה להאשמת עניים בכך שהם אינם עובדים, או לפטור זאת בעצלנותם.

ואם החברה לא מגלה אמפתיה כלפיהם, ואין מי שילמד אותם כיצד להתנהג, ואין אף אישה שתכווין אותם מרצונה הטוב או אדם שידאג לרווחתם המינית (הזנות הרי אסורה), אנא יפנו? למרכזי קואצ'ינג כגון המרכז לאמנות הפיתוי, או לחלופה הגרועה יותר - טיפול פסיכולוגי, פתרונות אשר מציעים עזרה נפשית תמורת בצע כסף.

בהקשר הזה כדאי לחזור ולספר את הבדיחה שאף פעם לא נס ליחה של סלבוי ז'יז'ק, אגב הקשר בין מין, כסף וטיפול פסיכולוגי: מדוע פסיכואנליטיקאי יותר גרוע מזונה? לזונה אתה משלם כסף תמורת ההתערטלות הגופנית שלה וההנאה שלך, אצל הפסיכואנליטיקאי אתה גם משלם כסף וגם מתערטל - כך שהוא נהנה פעמיים. ראשי המרכז לאמנות הם אולי אנשים ציניים שמנצלים מצוקה של אנשים על מנת לעשות ממנה כסף, אך במובן הזה הם אינם שונים מאורן זריף, מן הפלסטיקאי או הפסיכואנליטיקאי. כך המערכת הקפיטליסטית עובדת, וכך גם בעולם בו המערכת המינית היא מקבילה למערכת הקפיטליסטית של הכסף, אך דומה לה עד מאוד.

אם נישאר לרגע בתחום הנפש, האשמת אותם חסרי מזל במצבם, ובנסיונתיהם הנואשים לצאת ממעגל העוני המיני, תהיה דומה להאשמת חולת אנורקסיה במחלתה, שנגרמה הודות לשטף הדימויים הרזים השוטפים אותנו בטלוויזיה, והודות לתחרות הקפיטליסטית בין האנשים הצעירים בני אותה שכבת גיל, בה אנו חיים מאז המהפיכה התעשייתית.

2. כאמור, הזעזוע מן המרכז לאמנות הפיתוי חוזר במעגל החיים של הרשת אחת לזמן מה, אלא שהפעם הזעזוע הריטואלי עמוק עוד יותר - הפעם נוספה עלילת פשע לעניין. בלוגרית פשפשה בארכיוני הפורום של המרכז, ומצאה סיפור משנת 2006(!). על פניו, אם הסיפור בפורום נכון (ויתכן שהוא מוגזם, כדרכם של גברים צעירים; או שהוא מומצא לחלוטין, כדרכם של אוחזים בעט), אכן מדובר בסיפור מזעזע על אונס.

ההוכחה חותכת והמסקנה ניצחת: לא רק שהעניים הם עניים ועל כן אסורים במגע, אלא שהם גם כולם - אחד לאחד - פושעים מסוכנים ואנסים, לפחות בפוטנציה. הרי ידוע לכל הבקיא בכלכלת המין: אנשים שנדמה שערכם בשוק המיני הוא רב - מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי למשל - אינם מבצעים פשעי מין. אחרי הכל, מדובר על מקרה אחד של אונס לכאורה מתועד במשך 4 שנים, האין מובהקות ברורה מזו לתרומתו של המרכז לאמנות הפיתוי לחששן של בנות ישראל ללכת ברחוב? כולם הרי יודעים, עד לפתיחתו של המרכז תופעת ה-Date rape לא הייתה קיימת כלל וכלל. העניים המיניים האלו, הם מביאים עלינו גל של פשע. ההיסטריה אם כן מוצדקת.

מכאן ועד להגשת תלונה במשטרה הדרך קצרה. תלונה זו, שבהיעדר ראיות נוספות וודאי תיגנז, היא חסרת תועלת בערך כמו הגשת תלונה כנגד גורואים לשיווק על כך שהם מעודדים מעילה בכספים, והמרכז ומתחריו ימשיכו לפעול בשוק הכלכלי של המין. ערכה היחידי הוא בטקסיות שלה, התלונה הזו לא יותר מאשר פרפורמנס פמיניסטי (ובערכו של הפרפורמנס אין לזלזל, אך גם אין צורך להפריז בחשיבותו ל"מאבק").

3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב שותף לה.

בחברה גזענית, אין זה פלא שהרבנים מרגישים חופשיים לצאת בקריאות גזעניות. בחברה בה יש פערים כלכליים בין עשירים לעניים, אין להתפלא אם הפשע יגבר. אלו הן תוצאות צפויות, מתבקשות אפילו, ואת הזעזוע עלינו להפנות קודם כל כלפי עצמנו. אם לא נעשה כן, הרי שאנו מפחדים מן התוצאה ומעדיפים לבחור בנתיב הקל של טיפול בסימפטומים בלבד, וחייבים להודות שיש מימד של פחדנות בהיטפלות לילדים הדחויים והחלשים של המרכז לאמנות הפיתוי.

בחברה קפיטליסטית בה אנשים צעירים מרוויחים עמלות ממכירות בעגלות בקניונים, אין להאשים את האדם שירעב ללחם אם לא יעשה הכל על מנת למכור (ואלוהים יודע עד כמה הדבר מהווה מטרד עבורי. אלא שהמטרד הזה הוא הכרחי, כמו אותו קבצן בצומת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שיש כאלו שחייהם אינם נפלאים). בעולם המעמדי של וולבק, ואתם תחליטו עד כמה העולם בו אנו חיים דומה לו, לצחוק על הצעיר הרעב לאהבה, שמעולם לא טעם מטעמו המתוק של הקשר הזוגי, שמתחיל איתך בקניון - להאשים אותו באומללותו - זוהי פעולה חסרת רגש.

האין זה סמלי ששתי הפעילויות האלו מתרחשות דווקא בתוך הקניון? הרי ברור שדווקא בקניון - אותו חלון ראווה של תרבות הצריכה, מתחם לכאורה סטרילי ומוגן מכל אותם קבצנים אמיתיים אך מלא בקבצנים אחרים, קצת יותר מוצלחים ברמה הכלכלית והמינית - נזדעזע כאשר התוצאות של העידן בו אנו חיים מטרידות את מנוחתנו ונבקש להדחיק אותן. כך גם בכל הקשור לכלכלת המין, שגברים וגם נשים שותפים ושותפות לה, הזעזוע הוא דווקא מאלו שב"טריקים" הבריקולאג'יים שלהם חושפים את קשיחות הלב של של הגישה הכלכלית.

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

סתדרניקו דואג לפרנסה, ומספר מילים בשבח "אגרת האינטרנט"

1. לפי אחד התיקונים שעתידים להיכנס בחוק ההסדרים הקרוב, יוכל שר התקשורת להכריז כי אגרת הטלוויזיה, אשר מממנת חלק מתקציב רשות השידור, תחול גם על בעלי מחשבים, או על כל מי שצופה בשידורי הערוץ הראשון שלא דרך הטלוויזיה. ההצעה זכתה לכינוי "אגרת אינטרנט".

ח"כ דני דנון כבר הביע התנגדותו לכך, מכיוון שלדעתו ההצעה הגיונית כמו מס לחם על בעלי תנורים - אמירה שבעיקר מלמדת את ציבור הבוחרים על הלוגיקה הפופוליסטית של ח"כ דנון. הנושא גם זכה לדיון באינטרנט ממספר נקודות מבט, למשל כאן וכאן.

לא רק ח"כ דני דנון מתנגד להצעה, גם בתוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" של ערוץ 10 מתנגדים. מערכת התוכנית הרגישה עצמה אקטיביסטית, ומכיוון ושעת השידור היוקרתית לא מספיקה לה על מנת לקדם את האג'נדה שלה, היא פתחה עצומה בנושא - לא באתר נענע 10, אלא דווקא באתר העצומות הרציני והמכובד "עצומה" מכל המקומות באינטרנט. על כך יש להגיד מספר מילים.

ערוץ 10 והערוץ הראשון הם ערוצים מתחרים - ככל שערוץ 1 ישיג רייטינג גבוה יותר (דבר אשר תלוי בין השאר, בתקציב רשות השידור וביכולת שלה להפיק משדרים איכותיים), כך תיפגענה ההכנסות של ערוץ 10; יתירה מזו - ערוץ 10 הוא ערוץ חצי-מסחרי, אשר אחת לזמן מה - עקב כשלונו המתמשך - זוכה להקלות והטבות משמעותיות ממשלם המיסים בניגוד לתנאי הזכיון. כאשר ביקשו קברניטיו להפחית את חובם לציבור, כלומר שהציבור יתן להם כסף נוסף, הם לא חשבו כי מדובר ב"גזירה לא צודקת" עבור הציבור, גם זה אשר אינו צופה בערוץ 10 (כי אין לו מקלט דיגיטלי, למשל [זהירות: PDF]). כלומר, ערוץ 10 ה"מסחרי" - שעדיין אינו עומד על רגליו - הינו מתחרה של הערוץ הציבורי על כספי ציבור. כך שהאינטרס של ערוץ 10 לדאוג לכך כי רשות השידור תקבל כמה שכמה פחות כספים מן הציבור ותייצר תוצרת כמה שיותר גרועה ברור לכל.

מערכת התוכנית "צינור לילה" מגדירה את התוכנית כ"עוסקת בעולם המחשבים והאינטרנט". לטובת מי שלא ראה את התוכנית וחושב כי מדובר בגרסת שנות האלפיים ל"זומביט", אספר שמדובר בפורמט טלוויזיה זול הממחזר את הקטעים הויראליים שכולם כבר ראו במקום העבודה וקורא לזה "תוכן". את התוכנית מנחה אחד בשם גיא לרר, שיהודה נוריאל מכנה בצדק רב "סתדרניקו".

מה עושה הסתדרניקו הזה? לוקח תוכן שיצרו אחרים והעלו לרשת האינטרנט ומקרין אותם קרוב לוודאי ללא תשלום ליוצרים, בעוד הערוץ עצמו מקבל תשלום פר צופה. אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד שהוא עושה ליוצרים המקוריים טובה, אחרי הכל בעולם ה"תקשורת" וה"תרבות" המודל של תשלום עבור "חשיפה" הוא מודל כלכלי לגיטימי (האירוניה במקרה של "צינור לילה" היא שהתוכנית היא דווקא זו שמרוויחה מן החשיפה המוכחת לה זכו הקטעים, שברוב המקרים נצפו ע"י קהל גדול מהרבה מן הבודדים שצופים בערוץ 10 בשעה זו של הלילה). סתדרניקו עושה זאת לא רק מבלי לשלם לבעלי התוכן, אלא גם (קרוב לוודאי, לכאורה, וגו') מבלי לקבל את רשותם לכך, אולי מתוך תפיסה שאם זה "חופשי" באינטרנט, אז לא צריך לשלם על כך, ואולי אף ללא קרדיט הולם.

אם אני הייתי אחד מאותם יוצרי תוכן ויראלי מוצלח, הייתי תובע את מערכת "צינור לילה" על הפרת זכויות יוצרים. הרי ערוץ 24 לא יעלה בדעתו לשדר תוכנית שבה הוא משדר קליפים של ביונסה שהועלו לאינטרנט ע"י חברת התקליטים שלה מבלי לשלם תמלוגים בעניין במסווה של תוכנית העוסקת ב"מחשבים ואינטרנט", ואם אני הייתי מעלה לעמוד היוטיוב שלי פרקים של "הישרדות 10" סביר להניח הערוץ היה פונה ליוטיוב בבקשה להסיר את התכנים האלו מן הערוץ ואולי אף מאיים עליי משפטית.

זהו ההגיון של שתדלניקו וערוץ 10. להם - עסק בבעלות פרטית - מותר לקחת מכספי הציבור, ואילו כאשר הערוץ הציבורי מבקש לעשות זאת מדובר ב"גזירה לא צודקת". להם מותר להרוויח מתכנים שיצרו אחרים מבלי לשלם להם (ובאותו הזמן, לא ליצור תכנים אשר יעלו לו כסף רב על אף שהתחייב לכך), ואילו כאשר הערוץ הציבורי רוצה לגבות כסף עבור התכנים אותם הוא מייצר לרווחת הציבור ועל מנת שיוכל לשלם ליוצרים מדובר ב"גזירה לא צודקת". סתדרניקו אוהב להרוויח על חשבון האחר, בין אם בצורת הקלות ובין אם ע"י שימוש בתכנים של אחרים. יצירת תוכן שיצדיק את קיומו של ערוץ 10? לא אצל סתדרניקו. למה לעבוד קשה אם אפשר בחינם? אכן צינור.

יש לציין כי ערוץ 10 לא לבד, ערוצי תקשורת מסחריים נוספים ירוויחו אם רשות השידור לא תגבה אגרה עבור שידוריה באינטרנט, וכך לא תוכל להקים אתר משודרג משל עצמה - אתר שבו אולי יום אחד כל התכנים מארכיון רשות השידור יהיו זמינים לצפייה ולהורדה בחינם לכל אזרחי ישראל (כפי שצריך לעשות כמעט עם כל מידע שנוצר בכספי הציבור).

2. אגרת הטלוויזיה והרדיו בישראל היא זו המממנת את רשות השידור. זהו מס גולגולת יעודי, הנגבה מכל מי שמחזיק במקלט טלוויזיה (הגדרה הכוללת גם כל מחשב שיש בו "כרטיס טלוויזיה"), בלי קשר לשאלה אם הוא צופה בערוץ 1 או לא. המס הוא עבור היכולת או האפשרות לצפות בשידורים, וככל שירות אחר שניתן לציבור - כדוגמת כבישים או מערכת החינוך - גם תשלום המס עבורו אינו קשור בהכרח לשאלה האם פרט כלשהו מן הציבור אכן השתמש בשירות זה (אם לא נסע באותו הכביש או אם לא הוליד ילדים הלומדים במערכת החינוך). תחת ההנחות האלו, ותחת ההנחה שאני שותף לה - שיש חשיבות לקיומו לשידור ציבורי מכספי משלם המיסים בישראל (כי אחרת איפה ישדרו את העצרת של רבין?) - הטלת מס האינטרנט נראית לי כצעד מתבקש והוגן, ובעיקר שוויוני.

הטלוויזיה היא רק פלטפורמה להצגת תכנים. תכנים אשר ניתן לצפות בהם באינטרנט, במחשב על גבי דיסק צרוב, ובעתיד אולי דרך מסך המשקפיים שלי. הטלוויזיה היא מכשיר אחד מני רבים המאפשר צפייה בתכנים אותם יוצרת רשות השידור. כאשר מטילים את אגרת הטלוויזיה רק עבור מי שיש לו מקלט טלוויזיה, ולא עבור כל מי שיכול לצפות בתכנים שנוצרו לרווחת הציבור (בתנאים נוחים יותר, בזמנו החופשי, כמה פעמים שירצה - מותרות שאין למשתמש הלא מתוחכם שמחזיק רק במכשיר טלוויזיה), נוצר מצב בו המשתמש המתוחכם (הצעיר, זה שיודע לצפות בתכנים בחינם דרך האינטרנט - סתדרניקו) צופה בתכנים אלו על חשבון המשתמש הלא מתוחכם (סבתא שלי, שיתכן שגם היא אינה צופה בערוץ 1) שמסבסד עבורו את התכנים הציבוריים. לכו תדעו, אולי הטלת מס אינטרנט על סתדרניקו עם סמארט פון, תקטין את האגרה שמשלמים בעלי מכשירי טלוויזיה ברזולוציה נמוכה.

אם התשלום הוא עבור האפשרות לצפות בתכנים ולא עבור הפלטפורמה הספציפית, הרי שההצעה שבאה לאפשר לשר לגבות אגרה בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות היא נחוצה על מנת שהחוק ישיג את הטכנולוגיה, ואף שיוויונית. אם אפשר לצפות בתכנים מבלי להחזיק במכשיר טלוויזיה, מדוע שסבתא שלי תשלם עבור התכנים שסתדרניקו צופה בהם באינטרנט שעה שאין לה מחשב ואולי אף אינה רואה ערוץ 1? והרי זהו בדיוק הטיעון של בעלי המחשבים - מדוע שאנו נשלם אם איננו מחזיקים בטלוויזיה. הפתרון פשוט: כל מי שהינו בעל פלטפורמה לקליטת תכנים שמפיקה רשות השידור - חייב בתשלום אגרה שנתית.

ובקצרה: כל עוד סבתא שלי מחוייבת לשלם "אגרת פלטפורמה" כללית ללא קשר לזמן הצפיה שלה בתכנים, כך גם סתדרניקו צריך לשלם "אגרת פלטפורמה" כללית ללא קשר לזמן הצפיה שלו בתכנים (והוא עוד מקבל שירות טוב יותר!).

ללא "אגרת האינטרנט", ככל שיעבור הזמן ומכשירי הטלוויזיה יעברו מן העולם ביחד עם הצופים הזקנים (לפי הקלישאה) של ערוץ 1, תקטן היכולת של רשות השידור לגבות מיסים שישמשו אותה ביצירת התכנים הציבוריים (וזו באמת שאלה כבדת משקל - האם בעידן המידע יש צורך בערוץ שידור ציבורי בפלטפורמה כלשהי), למרות שאולי סתדרניקו וחבריו יצפו בשידורי המונדיאל באתר רשות השידור האינטרנט, אולי דרך הסמארטפונים שברשותם. את ראשי ערוץ 10 זה וודאי מאוד ישמח. את המצב הזה נועדה ההצעה של שר האוצר למנוע.

סתדרניקו וחבריו יגידו לכם שברשת האינטרנט לא משלמים על תכנים. זהו בולשיט, תכנים הרי צריכים מימון. לרוב - בעיקר כאשר מדובר באתרים המהווים שלוחה נוספת של גוף שידור/עיתון - משלמים עליהם באמצעות צפייה בפרסומות. לפעמים, עבור תכנים מסויימים, נדרש תשלום. יש אלו הבוחרים לגבות תשלום ממנויים, כדוגמת מגזין "אחר" של רון מיברג. יש בלוגים הממומנים בעזרת בעלי הון, ויש כאלו המבקשים תרומות מן הקוראים כאות להערכה עבור הזמן שהם משקיעים בבלוג.

תכנים עולים כסף, גם אלו המופצים באינטרנט, ובוודאי תכנים שהינם באיכות שידור גבוהה יחסית (והרי התכנים של ערוץ 1 הינם תכנים יקרים בהרבה להפקה מהתכנים שאותם יוצרים אתרים האינטרנט בעצמם). אם אנחנו לא רוצים שלתכנים של רשות השידור יהיו צמודות פרסומות בכל פלטפורמה שהיא (ואני לפחות לא רוצה), הרי שהציבור צריך לשלם על כך.