1. פרשת צו איסור הפרסום סביב החשדות, לפי פרסומים זרים, לאונס שביצע לכאורה איש התקשורת יואב אבן בבחורה עימה נפגש בביתו, לפי גרסתה, ממשיכה להסעיר את הרשת ומסרבת לגווע.
לאחר שחנה בית הלחמי פוצצה את הפרשה, על אף צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט בעניין זה לבקשתו של אבן, נסגר התיק נגד יואב אבן מחוסר ראיות. עם זאת, מסע הצלב נגדו בבלוגוספירה ממשיך, מאחר ועדותה נמצאה אמינה ע"י גורמי החקירה המוסמכים לכך, נשות הבלוגוספירה "הפמיניסטיות".
בימים האחרונים בלוגרית אנונימית, בעלת שם העט one angry feminist, שמציגה עצמה כמי שמתגוררת בחו"ל, פתחה בלוג בו היא מביאה פרטים נוספים על הפרשה.
הפוסט הראשון בבלוג מביא את גרסתה המפורטת של המתלוננת, המכונה באות פ' על מנת לשמור על זהותה וכבודה ועל מנת לכבד את החוק הישראלי האוסר על פרסום שמות מתלוננות בעבירות מין. זוהי גרסה קשה לקריאה, והאירועים המתוארים בה אינם מתמקדים רק בליל האונס לכאורה, אלא מתארים את כל מערכת היחסים ביניהם, לרבות תכתובות פרטיות בין המתלוננת לחשוד לשעבר. אינני יודע מדוע בוחרת הפמיניסטית להביא תכתובות עבר של הצדדים, וכיצד הן רלוונטיות ללילה המדובר. כידוע, אם מביאים עדויות על דברים שאמרה בעבר נפגעת בעבירת מין, נזעק המחנה הפמיניסטי שאין זה רלוונטי לשאלת ההסכמה ולאירוע הספציפי, אם היה או אם לא היה אונס באותו המקרה.
הפוסט השני מבקש להציג את צו איסור הפרסום ככזה שלא נותן מענה לשאלות חשובות, למשל: האם שמה של המתלוננת פחות חשוב משמו של אבן. יש בכך מעט מן הדמגוגיה, מכיוון וברירת המחדל של החוק הישראלי היא כי בכל מקרה אין לפרסם שמה של המתלוננת, כך ששמה לא יכול להיפגע. הבלוגרית מצרפת לפוסט את הדיון השני בצו איסור הפרסום, אך זהו הדיון הפחות מעניין. הדיון המעניין יותר הוא הדיון הראשון במתן הצו אליו מפנה כבוד השופט שגיא, לו הייתה שותפה גם משטרת ישראל. כפי שעולה מן ההחלטה, עושה רושם כי בדיון הראשון מנה השופט את הקשיים העולים מחומר הראיות, קשיים שהבלוגרית בוחרת להצניע, ושהם אלו שהכריעו לטובת שחרורו של החשוד באונס למעצר בית (בהערת אגב יש לציין כי במערכת משפטית בה יש 99% הרשעות, ואין ספק כי חפים מפשע יושבים בכלא, העובדה כי לא הוגש כתב אישום כנגד יואב אבן אולי מעידה אף היא על חולשת הראיות נגדו).
הפעילות הפמיניסטיות שלא נותנות ליואב אבן מנוח, משל היה בני סלע, כי "צריך להיזהר ממנו", עושות זאת מכיוון והן מאמינות ש"מועדון הגברים" שוב מגונן על מיטב בחוריו (כאילו הכתבים והכתבות ב"התקשורת" שייכים ושייכות לארגון בסגנון הבונים החופשיים), ושבנות המשטרה והפרקליטות עושות עימם יד אחת.
בהקשר זה צריך לציין כי למרות שהפרשה למעשה גלוייה לחלוטין, ולמרות שניסו לצייר את יואב אבן כאנס סדרתי, לא ידוע לי על תלונה נוספת שהוגשה כנגדו. לכל מי שמכיר את פעילות השתיים, זו לא הפעם הראשונה שבה חנה בית הלחמי ועו"ד רוני אלוני-סדובניק יוצאות למלחמה כמו שבוש יצא למלחמה בעירק, ללא ראיות וממניעים פסולים.
2. כנגד התיאוריה הידועה על "מועדון הבנים" אני רוצה להעמיד תיאוריה פרובוקטיבית והזויה לא פחות משלי, תיאורית "מועדון הבנות". אם תיאורית מועדון הבנים מדברת על כך שהבנים בעמדות המפתח מגנים על בנים אחרים, ולצורך כך מעלימים עין משמועות ומעובדות, ואף משקרים כשצריך, תיאוריית הבנות גורסת בדיוק כך לגבי הבנות. הבנות משכפלות אינפורמציה שקרית, ואלו מהן שהגיעו לעמדה בכירה מגנות על הבנות שעושות מעשים אסורים.
במה דברים אמורים? אחת מן הטענות השגורות בפי חברות מועדון הבנות הוא שאחוז מזערי (כשני אחוזים בלבד) מן התלונות על עבירות מן הן תלונות שקר, ומוסיפות כי זהו אחוז זהה לתלונות השקר בכל עבירה אחרת. כל מי שיש לו אזניים רגישות, יכול בקלות להבין מדוע זהו טיעון מופרך מיסודו. הטענה הזו מבוססת על איזו בדיה, לפי בכל העבירות האחרות יש אחוז זהה של תלונות שקר. מבלי שיהיו בידיי נתונים בעניין לגבי כל סוגי העבירות, אני בטוח כי ישנן עבירות שבהן אחוז תלונות השווא גבוה מאשר בעבירות אחרות, אולי אפילו באופן משמעותי (למשל, תלונות על פריצה או גניבת רכב לעומת תלונות על רצח).
אך גם מבלי לפרק לוגית את הטענה הזו, העובדות פשוט מוכיחות אחרת. נתוני המשטרה מראים כי כ-60% מן התלונות בגין עבירות מין נסגרות. אמת, אין זה אומר כי הן בהכרח תלונות שקר, אך נתון זה מערער באופן מוחלט את טענת שני האחוזים, שלא ברור על מה היא מבוססת. נתון זה, כפי שמסתבר לחוקרת פמיניסטית, אינו מבוסס. מסתבר שמקורו של ה"נתון" הוא בטענה לא מבוססת הלקוחה מספר של סוזן בראונמילר שיצא לאור בשנת 1975, ואינו מתבסס על נתוניה של משטרת ישראל כמובן.
לא אלאה אתכם בכל המאמרים והנתונים שפורסמו בעניין מיתוס שני האחוזים (אתם מוזמנים לבקר בקישורים בתגובה הזו ובפוסט הזה), אך אשאל אתכם שאלה פרובוקטיבית זאת: מדוע אף אחת מן הטוענות את טענת 2 האחוזים אינה מציגה נתונים עדכניים, שנאספו ע"י משטרת ישראל בעניין? מדוע המשטרה עצמה לא מפרסמת את הנתונים האלו מיוזמתה? האם ייתכן וחברות מועדון הבנות מגנות על מתלוננות השווא?
לפני שתגחכו, כאילו מדובר בטענת קונספירציה הזויה, הנה סיפור על אישה שהגיעה לתפקיד בכיר מאוד וניצלה את עמדת הכוח שלה על מנת להגן על מתלוננות שווא. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת המדינה והיום שופטת בית המשפט העליונה, הוציאה בשנת 2002 הנחייה המצמצמת כמעט לחלוטין את האפשרות להגשת כתב אישום כנגד מתלוננת בעבירת מין שנמצא כי תלונתה היא תלונת שווא.
אם כן, תיאוריית מועדון הנשים ההזויה נשענת של שתי רגליים: האחת, שכפול אינסופי, אגרסיבי ואובססיבי, של טקסטים שקריים אודות מיתוס שני האחוזים, המנטרל מראש כל אפשרות לדיון רציני בשאלת תלונות השווא. שקר שחוזרים עליו שוב ושוב הופך לאמת; והשנייה, הנחיית פרקליטת המדינה אשר נותנת תמריץ לנשים להתלונן על עבירות מין בשיטת "מצליח". לאור זאת, הרשו לי לנחש שאף אחד לא יפתח בהליכים נגד חנה בית הלחמי על הפרת צו איסור הפרסום, אפילו לא הליכי חקירה.
עדכון: שימו לב לטור הזה: בגלל שיצאה הנחיה של פרקליטת המדינה שלא לחקור תלונות שווא בעבירות מין, כנראה שאין נתונים. בגלל שאין נתונים, המסקנה השקרית צצה לה שוב בכותרת, "אין דבר כזה תלונות שווא".טאוטולוגיה פמיניסטית.
3. ועתה, נחזור אל הפמיניסטית הזועמת ואל חברותיה, ומה עלינו לעשות אל מול מועדון הנשים. החברות במועדון הנשים בוחרות להפר את צו איסור הפרסום, ולפרסם פרטים על הפרשה שנאסרו לפרסום. כאמור לעיל, הן עושות זאת באופן המשרת את האינטרסים שלהן.
אין בכוונתי להיכנס לשאלה האם מותר להן או לא לעשות זאת, מאחר ולשיטתי אכן אין מקום לצווי איסור פרסום למיניהם, לא על שמן של מתלוננות ולא על שמם של חשודים. וגם אם יש טעם, כפי שאנו נוכחים לגלות לא פעם, הוא ממילא מתייתר בעידן המידע.
ואם צו איסור הפרסום הוא למעשה חסר תוקף, מדוע שלא לפרסם את שמה המלא של המתלוננת נגד יואב אבן? מדוע שיואב אבן לא יפרסם, דרך חבר או עמית למקצוע השוכן בחו"ל, פרטים על זהות המתלוננת, דברים שאמרה לו שמוכיחים ש"היא רצתה את זה" ואת התמונות ה"מופקרות" שהעלתה לפייסבוק לפי השמועות? אני מאוד אשמח אם מועדון הגברים הדמיוני לא יפקיר את יואב אבן ללינץ' שמבצעות בו חברות מועדון הנשים הדמיוני. יפורסמו נא כל הפרטים הלא מחמיאים אודות המתלוננת, וישפוט הציבור לאיזו גרסה הוא מאמין.
עלינו להפנים שהרשת היא אוטופיה של מידע חופשי, ולנהוג כפי שנוהגים באנרכיה. חוקי המדינה האנכרוניסטיים לא חלים עלינו יותר, ובמקום זאת עלינו לנהוג זה עם זה לפי הסכמים חברתיים של כבוד בין השבטים הברברים. ולפי גישה זו, אני טוען שמוצדק לחלוטין לפרסם את פרטיה של המתלוננת, שנתנה הסכמתה לפרסום גרסתה בפומבי, על אף שלא נמצא כי יש בה די כדי להביא לכתב אישום. כפי שאומרות, אנחנו צריכים לדעת ממי עלינו להיזהר.
אינני קורא לפרסם את פרטיהן של כל המתלוננות באשר הן, זה יהיה מעשה מכוער וחסר כבוד. אני קורא לבצע "פעולות תגמול" במקרים ספציפיים בהם יש עילה (לדעתי כמובן) לנהוג כמנהג אנרכיסטים עם כבוד, עין תחת עין ו-פ' תחת פ'. בכל מקום בו יפורסם ויוכפש שמו של חשוד באונס טרם הוגש כתב אישום, עלינו לשאוף לכך שיפורסם כל פרט הידוע לנו אודות המתלוננת ועברה, במיוחד אם היא עודדה את הפרסום כנגד החשוד. בכל מקום בו יימצא כי מתלוננת התלוננה תלונת שווא, עלינו לדאוג ל"הפללתה" הציבורית של המתלוננת על אף הנחייתה של פרקליטת המדינה לשעבר. הנחיות מסוג זה, כמו גם חוקי המדינה, לא חלות עלינו יותר.
לאחר שחנה בית הלחמי פוצצה את הפרשה, על אף צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט בעניין זה לבקשתו של אבן, נסגר התיק נגד יואב אבן מחוסר ראיות. עם זאת, מסע הצלב נגדו בבלוגוספירה ממשיך, מאחר ועדותה נמצאה אמינה ע"י גורמי החקירה המוסמכים לכך, נשות הבלוגוספירה "הפמיניסטיות".
בימים האחרונים בלוגרית אנונימית, בעלת שם העט one angry feminist, שמציגה עצמה כמי שמתגוררת בחו"ל, פתחה בלוג בו היא מביאה פרטים נוספים על הפרשה.
הפוסט הראשון בבלוג מביא את גרסתה המפורטת של המתלוננת, המכונה באות פ' על מנת לשמור על זהותה וכבודה ועל מנת לכבד את החוק הישראלי האוסר על פרסום שמות מתלוננות בעבירות מין. זוהי גרסה קשה לקריאה, והאירועים המתוארים בה אינם מתמקדים רק בליל האונס לכאורה, אלא מתארים את כל מערכת היחסים ביניהם, לרבות תכתובות פרטיות בין המתלוננת לחשוד לשעבר. אינני יודע מדוע בוחרת הפמיניסטית להביא תכתובות עבר של הצדדים, וכיצד הן רלוונטיות ללילה המדובר. כידוע, אם מביאים עדויות על דברים שאמרה בעבר נפגעת בעבירת מין, נזעק המחנה הפמיניסטי שאין זה רלוונטי לשאלת ההסכמה ולאירוע הספציפי, אם היה או אם לא היה אונס באותו המקרה.
הפוסט השני מבקש להציג את צו איסור הפרסום ככזה שלא נותן מענה לשאלות חשובות, למשל: האם שמה של המתלוננת פחות חשוב משמו של אבן. יש בכך מעט מן הדמגוגיה, מכיוון וברירת המחדל של החוק הישראלי היא כי בכל מקרה אין לפרסם שמה של המתלוננת, כך ששמה לא יכול להיפגע. הבלוגרית מצרפת לפוסט את הדיון השני בצו איסור הפרסום, אך זהו הדיון הפחות מעניין. הדיון המעניין יותר הוא הדיון הראשון במתן הצו אליו מפנה כבוד השופט שגיא, לו הייתה שותפה גם משטרת ישראל. כפי שעולה מן ההחלטה, עושה רושם כי בדיון הראשון מנה השופט את הקשיים העולים מחומר הראיות, קשיים שהבלוגרית בוחרת להצניע, ושהם אלו שהכריעו לטובת שחרורו של החשוד באונס למעצר בית (בהערת אגב יש לציין כי במערכת משפטית בה יש 99% הרשעות, ואין ספק כי חפים מפשע יושבים בכלא, העובדה כי לא הוגש כתב אישום כנגד יואב אבן אולי מעידה אף היא על חולשת הראיות נגדו).
הפעילות הפמיניסטיות שלא נותנות ליואב אבן מנוח, משל היה בני סלע, כי "צריך להיזהר ממנו", עושות זאת מכיוון והן מאמינות ש"מועדון הגברים" שוב מגונן על מיטב בחוריו (כאילו הכתבים והכתבות ב"התקשורת" שייכים ושייכות לארגון בסגנון הבונים החופשיים), ושבנות המשטרה והפרקליטות עושות עימם יד אחת.
בהקשר זה צריך לציין כי למרות שהפרשה למעשה גלוייה לחלוטין, ולמרות שניסו לצייר את יואב אבן כאנס סדרתי, לא ידוע לי על תלונה נוספת שהוגשה כנגדו. לכל מי שמכיר את פעילות השתיים, זו לא הפעם הראשונה שבה חנה בית הלחמי ועו"ד רוני אלוני-סדובניק יוצאות למלחמה כמו שבוש יצא למלחמה בעירק, ללא ראיות וממניעים פסולים.
2. כנגד התיאוריה הידועה על "מועדון הבנים" אני רוצה להעמיד תיאוריה פרובוקטיבית והזויה לא פחות משלי, תיאורית "מועדון הבנות". אם תיאורית מועדון הבנים מדברת על כך שהבנים בעמדות המפתח מגנים על בנים אחרים, ולצורך כך מעלימים עין משמועות ומעובדות, ואף משקרים כשצריך, תיאוריית הבנות גורסת בדיוק כך לגבי הבנות. הבנות משכפלות אינפורמציה שקרית, ואלו מהן שהגיעו לעמדה בכירה מגנות על הבנות שעושות מעשים אסורים.
במה דברים אמורים? אחת מן הטענות השגורות בפי חברות מועדון הבנות הוא שאחוז מזערי (כשני אחוזים בלבד) מן התלונות על עבירות מן הן תלונות שקר, ומוסיפות כי זהו אחוז זהה לתלונות השקר בכל עבירה אחרת. כל מי שיש לו אזניים רגישות, יכול בקלות להבין מדוע זהו טיעון מופרך מיסודו. הטענה הזו מבוססת על איזו בדיה, לפי בכל העבירות האחרות יש אחוז זהה של תלונות שקר. מבלי שיהיו בידיי נתונים בעניין לגבי כל סוגי העבירות, אני בטוח כי ישנן עבירות שבהן אחוז תלונות השווא גבוה מאשר בעבירות אחרות, אולי אפילו באופן משמעותי (למשל, תלונות על פריצה או גניבת רכב לעומת תלונות על רצח).
אך גם מבלי לפרק לוגית את הטענה הזו, העובדות פשוט מוכיחות אחרת. נתוני המשטרה מראים כי כ-60% מן התלונות בגין עבירות מין נסגרות. אמת, אין זה אומר כי הן בהכרח תלונות שקר, אך נתון זה מערער באופן מוחלט את טענת שני האחוזים, שלא ברור על מה היא מבוססת. נתון זה, כפי שמסתבר לחוקרת פמיניסטית, אינו מבוסס. מסתבר שמקורו של ה"נתון" הוא בטענה לא מבוססת הלקוחה מספר של סוזן בראונמילר שיצא לאור בשנת 1975, ואינו מתבסס על נתוניה של משטרת ישראל כמובן.
לא אלאה אתכם בכל המאמרים והנתונים שפורסמו בעניין מיתוס שני האחוזים (אתם מוזמנים לבקר בקישורים בתגובה הזו ובפוסט הזה), אך אשאל אתכם שאלה פרובוקטיבית זאת: מדוע אף אחת מן הטוענות את טענת 2 האחוזים אינה מציגה נתונים עדכניים, שנאספו ע"י משטרת ישראל בעניין? מדוע המשטרה עצמה לא מפרסמת את הנתונים האלו מיוזמתה? האם ייתכן וחברות מועדון הבנות מגנות על מתלוננות השווא?
לפני שתגחכו, כאילו מדובר בטענת קונספירציה הזויה, הנה סיפור על אישה שהגיעה לתפקיד בכיר מאוד וניצלה את עמדת הכוח שלה על מנת להגן על מתלוננות שווא. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת המדינה והיום שופטת בית המשפט העליונה, הוציאה בשנת 2002 הנחייה המצמצמת כמעט לחלוטין את האפשרות להגשת כתב אישום כנגד מתלוננת בעבירת מין שנמצא כי תלונתה היא תלונת שווא.
אם כן, תיאוריית מועדון הנשים ההזויה נשענת של שתי רגליים: האחת, שכפול אינסופי, אגרסיבי ואובססיבי, של טקסטים שקריים אודות מיתוס שני האחוזים, המנטרל מראש כל אפשרות לדיון רציני בשאלת תלונות השווא. שקר שחוזרים עליו שוב ושוב הופך לאמת; והשנייה, הנחיית פרקליטת המדינה אשר נותנת תמריץ לנשים להתלונן על עבירות מין בשיטת "מצליח". לאור זאת, הרשו לי לנחש שאף אחד לא יפתח בהליכים נגד חנה בית הלחמי על הפרת צו איסור הפרסום, אפילו לא הליכי חקירה.
עדכון: שימו לב לטור הזה: בגלל שיצאה הנחיה של פרקליטת המדינה שלא לחקור תלונות שווא בעבירות מין, כנראה שאין נתונים. בגלל שאין נתונים, המסקנה השקרית צצה לה שוב בכותרת, "אין דבר כזה תלונות שווא".טאוטולוגיה פמיניסטית.
3. ועתה, נחזור אל הפמיניסטית הזועמת ואל חברותיה, ומה עלינו לעשות אל מול מועדון הנשים. החברות במועדון הנשים בוחרות להפר את צו איסור הפרסום, ולפרסם פרטים על הפרשה שנאסרו לפרסום. כאמור לעיל, הן עושות זאת באופן המשרת את האינטרסים שלהן.
אין בכוונתי להיכנס לשאלה האם מותר להן או לא לעשות זאת, מאחר ולשיטתי אכן אין מקום לצווי איסור פרסום למיניהם, לא על שמן של מתלוננות ולא על שמם של חשודים. וגם אם יש טעם, כפי שאנו נוכחים לגלות לא פעם, הוא ממילא מתייתר בעידן המידע.
ואם צו איסור הפרסום הוא למעשה חסר תוקף, מדוע שלא לפרסם את שמה המלא של המתלוננת נגד יואב אבן? מדוע שיואב אבן לא יפרסם, דרך חבר או עמית למקצוע השוכן בחו"ל, פרטים על זהות המתלוננת, דברים שאמרה לו שמוכיחים ש"היא רצתה את זה" ואת התמונות ה"מופקרות" שהעלתה לפייסבוק לפי השמועות? אני מאוד אשמח אם מועדון הגברים הדמיוני לא יפקיר את יואב אבן ללינץ' שמבצעות בו חברות מועדון הנשים הדמיוני. יפורסמו נא כל הפרטים הלא מחמיאים אודות המתלוננת, וישפוט הציבור לאיזו גרסה הוא מאמין.
עלינו להפנים שהרשת היא אוטופיה של מידע חופשי, ולנהוג כפי שנוהגים באנרכיה. חוקי המדינה האנכרוניסטיים לא חלים עלינו יותר, ובמקום זאת עלינו לנהוג זה עם זה לפי הסכמים חברתיים של כבוד בין השבטים הברברים. ולפי גישה זו, אני טוען שמוצדק לחלוטין לפרסם את פרטיה של המתלוננת, שנתנה הסכמתה לפרסום גרסתה בפומבי, על אף שלא נמצא כי יש בה די כדי להביא לכתב אישום. כפי שאומרות, אנחנו צריכים לדעת ממי עלינו להיזהר.
אינני קורא לפרסם את פרטיהן של כל המתלוננות באשר הן, זה יהיה מעשה מכוער וחסר כבוד. אני קורא לבצע "פעולות תגמול" במקרים ספציפיים בהם יש עילה (לדעתי כמובן) לנהוג כמנהג אנרכיסטים עם כבוד, עין תחת עין ו-פ' תחת פ'. בכל מקום בו יפורסם ויוכפש שמו של חשוד באונס טרם הוגש כתב אישום, עלינו לשאוף לכך שיפורסם כל פרט הידוע לנו אודות המתלוננת ועברה, במיוחד אם היא עודדה את הפרסום כנגד החשוד. בכל מקום בו יימצא כי מתלוננת התלוננה תלונת שווא, עלינו לדאוג ל"הפללתה" הציבורית של המתלוננת על אף הנחייתה של פרקליטת המדינה לשעבר. הנחיות מסוג זה, כמו גם חוקי המדינה, לא חלות עלינו יותר.
