על חוק החרם יש להסתכל בפרסקטיבה רחבה של המציאות החוקית והחוקתית המאפשרת את קיומו. אפשר להסתכל על כך דרך המשקפת ההופכת כל גילוי של לאומיות ל"פאשיזם". אני מציע להסתכל עליו דרך המשקפיים של חופש הביטוי.
חוק החרם אינו חוק בודד, הוא חלק משורה ארוכה של חוקים אשר נועדו להצר את חופש הביטוי. חוק החרם מתאפשר אודות לאקלים חברתי וחוקתי המאפשר את חיקוקו, והופך אותו לכלי חוקי לגיטימי בדיוק כמו החוק למניעת הסתה לגזענות, אלימות וטרור או הצנזורה הצבאית או הפן הפלילי של עבירת לשון. כולם חוקים שעברו את המסננת של בג"צ, ונמצאו כחוקתיים, דמוקרטיים ומידתיים לעילא, וחלק מאותם אנשים שמזדעקים עתה נגד אי החוקיות של חוק החרם "האנטי דמוקרטי" עושים שימוש רב בחוקים אלו כאשר הדבר נוח להם.
במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.
במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.
לא זכור לי ששורה של פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה כנגד עבירת ההסתה לגזענות, על אף שהגזענות עצמה אינה אסורה, ועל אף שקיומה של עבירה זו בספר החוקים פוגעת אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם. למעשה, המרצים למשפטים מוצאים תירוצים קלושים על מנת להבחין בין השניים.
בימים האחרונים נשמעו המון קולות שתוהים מה אומרים בעולם על החוק. אני מנחש שהעולם לא ציפה ליותר מדי ממדינה שיש בה צנזורה צבאית מכוח תקנות שעת חירום. ככל שחושבים על זה לעומק, זה נס מאוד לא אופייני לשיטת המשפט שלנו שעד עכשיו לא היה אסור לקרוא לחרם.
בני האדם חיים באמצעות השפה. הדיבור יוצר את מחשבותיהם, את התרבות ואת המדע. השפה היא סוכן החברות הראשי, באמצעותה האנשים מגבשים את זהותם ומשתפים זה את זה באשר על ליבם. נסיונות לעצור את הדיבור הינם נסיונות למנוע את הזהות האנושית ואת האינטראקציה האנושית הבסיסית ביותר.
אי אפשר לעצור את המחשבות, וכך גם אי אפשר לעצור את הביטויים, אלא ע"י כיתת יורים. אפילו אז קיימת "סכנה" שהדובר יהפך למרטיר ורעיונותיו יכנסו להיסטוריה. זו לא טענה נורמטיבית, זו עובדה פיסיקלית. זהו גם טיעון מוסרי, אדם שמונעים ממנו לחשוב, שמונעים ממנו לדבר, מונעים ממנו לחיות.
בחוק החרם המתועב יש להיאבק באותו אופן שהרבנים מחברי תורת המלך והשיח' ראאד סלאח נאבקים בעבירות ההסתה למיניהן, כפי שחנה בית הלחמי נאבקת בצווי איסור הפרסום, כפי שויקיליקס נאבקת בצנזורים וכפי שהפיראטים נאבקים במי שמבקשים לשים גדרות על ידע, או כמו שהעיתונות הישראלית משתמשת ב"פרסומים זרים". צריך פשוט לדבר. לא רק את הזמן אי אפשר לעצור, גם את גלי הקול, זרימת המידע הדיגיטלי והתודעה האנושית.
אך עלינו גם ליצור מערכת אקולוגית חוקית בה חוק החרם הוא דבר שאינו מן האפשר, מערכת חוקים בה לא רק הביטוי הוא חופשי אלא גם בני האדם חופשיים להתבטא. מערכת בה מעודדים להתבטא בחופשיות. ניתן לעשות זאת רק ע"י טיהור ספר החוקים מכל החוקים המטילים מגבלות על חופש הביטוי, באמצעות ביטול הפריבילגיות, שלנו ושל אחרים, לעצור אנשים מלהתבטא.
להלן בנק מטרות ראשוניות, עקרונות המצע של תנועה שאני מבקש לקרוא לה "חזית חופש הביטוי", שגיבשתי בינתיים:
- אנו מתנגדים לחוק החרם
- אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
- אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
- אנו מברכים על כל דליפת מידע
- אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום
- אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
- אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו
- אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
- אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
- אנו מעודדים דיאלקטיקה
יאללה, דיאלקטיקה.
