יום רביעי, 27 באפריל 2011

על הטלוויזיה

בימים האחרונים אני עושה מאמצים לקדם את הצעת החוק שהנחתי בפניכם, לפיה יש לחייב בתי עסק להתקשר לצרכנים ממספר מזוהה. נוסף על שליחת ההצעה לחברי כנסת רלוונטיים, התכתבתי עם תחקירנית בתוכנית תרבות על מנת לעניין אותה באייטם על הנושא.

התוכנית הזו היא תוכנית תרבות יומית חביבה ואינטלגנטית למדי, עם קאדר מנחים מתחלפים. אחד המנחים אף עוסק קבוע בענייני "טכנולוגיה", כלומר תרבות דיגיטלית בעיקר. חשבתי שזה יכול לעניין אותם ושיש לי מספיק דברים מעניינים להגיד על עולם שבו בתי עסק מתקשרים משיחה לא מזוהה, עולם שבו הסלולרי המלווה אותנו לאן שנלך מעורר בנו מתח תמידי כל אימת ששיחת טלפון לא מזוהה נכנסת. זהו עולם שבו העסקים בחסות הטכנולוגיה מעוררים אצלנו באופן תמידי, מדי שעה לפעמים, את אינסטינקט ה-fight or flight. אך מעבר לכך, חשבתי שגם אם זה לא אייטם מספיק "מעניין" מהבחינה האסתטית או הטלוויזיונית, הרי שהוא אייטם מספיק חשוב.

ההתכתבות עם התחקירנית תסכלה אותי.

ראשית היא שאלה אותי "איפה חשבת שזה יכול להתאים?". השאלה הזו קצת בלבלה אותי. אינני עורך התוכנית ואין לי יומרות לקבוע את הליין אפ. זה תפקיד הבוסים שלה. אחרי כמה זמן הבנתי מדוע היא שאלה אותי את זה. היא כנראה לא מכירה אחרת. היא אולי רגילה שיחצ"נים למיניהם מגישים לפתחה אייטם מוכן מהתנור, לרבות השאלות והתשובות המתחכמות. מקרה בו אדם מציע אייטם, ומאלץ אותה לעשות את העבודה (העיתונאית?) הקשה הוא כנראה מקרה חריג בעבודת המערכת, שברירת המחדל בה היא לשאול אותי היכן הייתי ממקם את האייטם, ולא לבחון עם עצמה ועורכיה היכן הם היו משלבים אותו.

לאחר שהבהרתי לה שאין לי יומרות לקבוע כיצד האייטם יכול להשתלב בתוכנית, אלא רק שאני חושב שהוא מתאים לרוח הכללית שלה ולסוג הדיונים בה, היא השיבה לי את הדברים הבאים: "שאלתי אותך, כי לדאבוני נראה לי שאין אצלנו נישה מתאימה להציג את הרעיון. התוכנית הטכנולוגית עוסקת בדברים טכנלוגיים גרידא ודיוני התרבות צריכים להיות קונטרוברסליים או עם איזהשהוא רקע תרבותי. הייתי ממליצה לך לפנות ל"צינור לילה", אם אתה לא מכיר תוכל לצפות בה ברשת...".

הדברים האלו קצת העליבו אותי. הם העליבו אותי כי ידעתי שהיא משקרת לי. אני לא צופה קבוע בתוכנית הזו, אך באחת התוכניות בהן צפיתי זכור לי שהתקיים דיון על חשבון הטוויטר של ראפר שאינני בטוח שאני זוכר את שמו. מנגד, לא זכור לי שהתקיים דיון על שיטות להצפנת דואר אלקטרוני למשל. זה כנראה מה שהתחקירנית מכנה "דברים טכנולוגיים גרידא". אני גם לא יודע איזה רקע תרבותי חסר לדעתה לדיון על שיחות ממספרים חסומים. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מחיינו ושזהו חלק מהאקלים החברתי/כלכלי בו אנו חיים, ושניתן לקשרו לדברים נוספים. היחידים שאולי לא מודעים לרקע התרבותי הם בני ובנות האמיש, אבל הם כנראה לא צופים בתוכנית. העליב אותי גם שהיא שלחה אותי לדבר עם גיא לרר.

חשבתי קצת על בורדייה, שלא הבין מדוע מדענים ואנשי רוח מוכנים להשפיל את עצמם ולהתראיין בטלוויזיה, בתנאים הבלתי אפשריים שהיא מעמידה בפניהם. אבל הבנתי עוד משהו, הטלוויזיה לא מסתפקת רק בהצבת תנאים בלתי אפשריים, היא גם מעליבה את מי שלא עומד באותם סטנדרטים של "קונטרוברסיה" ו"רקע תרבותי". הבעיה היא בי, רמזה לי אותה תחקירנית. לא התאמצתי מספיק לייצר קונטרוברסיה או להציג לה כיצד האייטם אמור להשתלב בתוכנית. הרגשתי כמי שלא עבר את האודישנים ל"כוכב נולד" ויאיר ניצני אומר לו שהוא צוחק איתו ולא עליו.

לא הצלחתי להתגבר על העלבון והשבתי לה, בין היתר, שאם יום אחד החוק יעבור אז כנראה יצמח לו בין לילה "רקע תרבותי" לדיון בנושא, אצלם או אצל אחרים. אבל מה עם החוק לא יקודם? לא כתבתי לה זאת, אך האשמה היא בין השאר על ראשה, שמתעניינת בקונטרוברסלי ולא בחשוב, בעוד שהתפקיד שלה צריך להיות להפוך את החשוב למעניין.

היא החליטה לסיים את הקשר ביננו וכתבה לי "יואב-לא התכוונתי שנגיע למקום הזה. מצטערת". כך נפרדה ממני אשת הטלוויזיה, שוב משקרת ומנסה לגרום לי לחשוב כאילו האשם הוא בי.

יום שישי, 22 באפריל 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים להתקשר ללקוחות ממספר גלוי

"הטלפון הסלולארי מצלצל ומייד מפסיק. על הצג מספר טלפון שאינו מוכר (מספר מזוהה שאינו חסוי). איילת חיות (המבקשת) פרסמה מודעה כדי למצוא מחליפה לדירה בה התגוררה בשכירות. היא חושבת שלא הספיקה לענות. איילת מקווה שאולי זו השיחה לה היא ממתינה ומייד מתקשרת חזרה. במקרה אחר יוסף (המבקש 3) גם מקבל שיחה והצלצול נפסק. אשתו בשלבי הריון מתקדמים ואמו קשישה והוא זה שמטפל בה. הוא חרד שמא קרה משהו למי מיקירותיו, וממהר להתקשר חזרה. כמו איילת ויוסף, מרבית מקבלי השיחה באופן כמעט אוטומטי יחייגו חזרה למספר שעל הצג, ואז מושמעת הודעה פרסומית."

כך פותחת השופטת מיכל אגמון–גונן את החלטתה לאשר דיון בתובענה ייצוגית של איילת חיות ואח' נ' טלרן מסרים מיידים בע"מ ואח' (ת.א. 1586/09). מקרה זה שונה במעט מן המקרים בהם אני רוצה לדון בהם. במקרה זה חברת טלרן התקשרה ממספר גלוי לצרכנים, ולאחר "צלצול" אחד ניתקה את השיחה, שיטה המכונה בפסק הדין "צלתוק". טלרן עשתה זאת על מנת לנסות ולעקוף את התיקון לסעיף 30א' לחוק התקשורת, תיקון המכונה "חוק הספאם", האוסר על שליחת דבר פרסומת ללא הסכמת הנמען.

אף על פי שמקרה הזה שונה מן החוק אותו אני רוצה להציע, אם כי לטעמי חוקים אלו קשורים זה בזה, אני סבור שסיטואציות אלו מסבירות מהי החשיבות שאדם מייחס למענה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר וטובות לענייננו.

אני נוהג שלא לענות לשיחות ממספרים שאינם גלויים. ההגיון שמנחה אותי בכך זהה לזה שבגינו לא אפתח את דלת ביתי לאדם במסיכת סקי שלא מוסר כל פרט מזהה. מי שירצה ליצור איתי קשר, אני אומר לעצמי, יתקשר ממספר מזוהה או שישאיר הודעה. אני מעוניין לנהל תקשורת בקלפים גלויים ככל שניתן, ואם אדם יודע כיצד להשיג אותי, מן הראוי שאדע כיצד להשיג אותו במקרה הצורך.

אני מקשר זאת גם לזכותי לפרטיות. זכותי לא לענות לשיחת טלפון שאינני מעוניין לנהל שיחה עם האיש בצד השני של הקו. ואם אינני יודע מי המתקשר, ואני ממתין לשיחה חשובה, כמו יוסף שאשתו הייתה בשלבי הריון מתקדמים, אני עלול למצוא עצמי עונה בניגוד לרצוני לשיחה מאדם שאינני מעוניין לנהל עימו שיחה. כשאני לא יכול לסנן את השיחות החשובות לי באותו הרגע מאלו שלא, נפגעת זכותי לפרטיות.

השבוע שלחתי מייל לאחת מחברות התקשורת וביקשתי להתנתק ממנה. עשיתי זאת במייל מכיוון וידעתי שבטלפון ינסו להעביר אותי למחלקות לשיטור לקוחות למיניהן, ולא הייתי מעוניין בכך. עם זאת, בהכירי כיצד חברות אלו פועלות, ידעתי שאותה חברה תנסה ליצור עמי קשר. ואכן כך היה (אגב, התיקון לחוק התקשורת נועד בעיקר כדי למנוע מטרד, ובהקשר זה אכן מדובר במטרד). בהמשך השבוע קיבלתי מייל מאותה חברה שנציגיה ניסו להשיג אותי, ושעליי לטלפן לשירות הלקוחות(!).

אך זהו לא הפאנץ' בסיפור. מסתבר שבין השיחות שקיבלתי ממספרים חסומים, שהשבוע נזהרתי במיוחד לא לענות להם, היו שיחות מחברה נוספת, שיחות שבדיעבד מוטב היה לו הייתי עונה אליהן. נציגיה של אותה חברה, כהרגלם בקודש של עסקים, אף הם לא השאירו לי הודעה ומספר טלפון. מכיוון ולא דיברתי עם נציגי אותה החברה, נכון לעכשיו נגרם לי נזק. אגב, שבוע שעבר קיבלתי שיחה ממספר חסום שהתבררה כשיחה מבית המשפט, הפקידה האדיבה השאירה לי הודעה עם כל הפרטים.

אני רוצה להציע חוק שיחייב עסקים להתקשר ממספר מזוהה. כשם שלא יעלה על הדעת שחברה תשלח מכתב כששמה אינו מצויין על המעטפה, כך לא ייתכן שעסק מסחרי יתקשר ממספר חסום. אני רוצה לדעת מי מתקשר אליי ולהיערך בהתאם, מכיוון ולא בכל רגע אני פנוי, פיסית או נפשית, לנהל שיחות עם עסקים מסויימים.

וזוהי הנקודה בה החוק אותו אני מציע מתחבר אל "חוק הספאם": שיחת טלפון מעסק, גם אם אינה "דבר פרסומת" (כמו למשל התראה על חוב או נסיונות להשאיר אותי כלקוח), היא שיחה בעלת חשיבות מסחרית. וככזו, זכותי כאדם וכצרכן לבחור האם, מתי וכיצד להתפנות ולנהל אותה. אינני מציע לראות בכל שיחה שבין חברה ללקוחותיה כשיחה מסחרית המחייבת אישור מראש לפי "חוק הספאם" (למרות שבמובן מסויים זה בדיוק מה שאני מציע, אך תחת ההנחה כי לקוח שעונה לשיחה ממספר גלוי של חברה שהוא לקוחה כאילו הסכים לקבל את המסר), דבר זה יקשה מאוד על חברות לנהל עסקים עם לקוחותיהן, אך אני כן מציע לנהל את יצירת הקשר בצורה גלויה וכנה. החברה צריכה להודיע לי שהיא מחפשת אותי, ולשם כך אין לאפשר לעסקים להתקשר ממספר חסום.

כשאני חושב על זה, אין שום סיבה שלא לראות שיחת טלפון מעסק ללא נתוני מעטפת כספאם. בהקשר זה יש לציין כי לפי הצעת החוק לעדכון "חוק הספאם" מי ששיגר מסר פרסומי ממספר בלתי מזוהה ניתן לחייבו לשלם סכום פיצויים כפול. כלומר, מדובר במטרד נוסף.

כוחות השוק לא יתנו מענה לבעיה הזו. החברות הגדולות במשק, לרבות המוסדות הפיננסיים (ככל הידוע לי), לא מתקשרות ממספרים גלויים. רובן גם אינן טורחות להשאיר הודעה. ואם הן נוהגות כך, הן יודעות מדוע הן בוחרות להישאר אנונימיות, כגנבות בלילה, כאשר הן מבקשות לנהל שיחות טלפון מפתיעות עם הלקוחות. הצרכנים מפסידים, גם אלו שעונים לשיחות החסומות וגם אלו שלא. באופן אירוני, אלו לרוב אותן חברות שבפרסומות אומרות שהן נותנות יחס אישי ללקוחות. אני לא נוהג להתקשר לקרוביי ממספר חסום.

אני רוצה לקדם חוק שיאסור על עסקים (בשלב ראשוני, אם כי אינני רואה סיבה מדוע לא לחייב בכך מוסדות מדינה כמו הביטוח הלאומי, למשל. הצעה כזו כבר קיימת לגבי מוסדות חינוך) להתקשר ממספר חסום. המספר הגלוי של העסק, ממנו הם מתקשרים ללקוחות, יהיה חייב להיות רשום במאגרים כדוגמת דפי זהב, או באתר האינטרנט של החברה. במסגרת החוק יהיה אפשר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 1,000 ש"ח עבור כל שיחת טלפון שעסק ביצע ללקוחות ממספר חסום, בדומה ל"חוק הספאם" ולחוקים אחרים. כמובן שיהיה ניתן לתבוע תביעה ייצוגית נגד עסק כזה. עוד אני רוצה לקבוע בחוק, חזקה לפיה שיחת טלפון ממספר חסום אינה נחשבת כ"נסיון יצירת קשר" מכל סוג שהוא עם הלקוח, אפילו אם החברה טוענת שהשאירה הודעה במשיבון. אני בטוח שניתן לחשוב על סעיפים נוספים בהקשר הזה.

אין לי מושג איך מקדמים הצעת חוק. אני אודה לרעיונות ולעזרה בקידום ההצעה.

יום רביעי, 20 באפריל 2011

דרושה מחשבה מחדש על פרשת אינס בר-לב

לאחר שהשופט גולדסטון חשב מחדש על הדו"ח שלו, נאלץ מחנה השמאל לחשוב מחדש על הדו"ח ועל גולדסטון. לא היה ניתן להתעלם מכך. עובדות חדשות מחייבות מחשבה נוספת, וזו אכן בוצעה בפומבי, בבמות הרלוונטיות. גם אם חלקם של החושבים מחדש הגיעו לאותה מסקנה אליה הגיעו במחשבה הראשונה, הרי שהדבר בוצע לאחר מחשבה מחודשת.

עברו למעלה משבועיים מאז שהיועמ"ש הודיע על סגירת התיק נגד ניצב בר-לב בעקבות תלונתה של דר' אינס על הטרדה מינית (תיק האונס נגדו נסגר מזמן, ביום בו אירע אסון הכרמל), ועדיין לא נתקלתי במחשבה מחדש על הפרשה הזו, לפחות לא בבמות המרכזיות של המחנה הפמיניסטי. התיק נסגר בקול ענות חלושה לאחר שניצב בר-לב שלח לדר' אינס את התנצלותו על התנהגותו "בהקשר המיני", ללא המלצה להעמידו לדין. דר' אינס, שבזמנו יצאה והודיעה בכיכר העיר שהיא הוטרדה מינית, הסכימה לכך. בניגוד לפרשת קצב, אף אחד לא עתר לבג"צ כנגד החלטת היועמ"ש, ולא ידוע לי על כוונה להגיש עתירה כזו.

תגובתה של דר' אינס להחלטת היועמ"ש הינה יותר מתמוהה: "האמת יצאה לאור: החלטת היועץ המשפטי לממשלה מאששת את מה שטענתי לכל אורך הדרך, כי ניצב אורי בר לב ביצע בי עבירות מין חמורות ועכשיו גם בר לב עצמו מודה בכך".

אך האמת שיצאה לאור היא שונה. החלטת היועמ"ש ודאי שלא מאששת את הטענות כי ניצב בר-לב ביצע עבירות מין חמורות בדר' אינס. ודאי גם שבר-לב לא הודה בכך. הרי לו היה מודה בכך, מדוע נסגר התיק? ואם לדעת דר' אינס האמת שיצאה לאור היא שניצב בר-לב ביצע בה עבירות מין חמורות, מדוע דר' אינס, אישה חזקה ואמיצה לפי המיתוס, לא מתעקשת שיועמד לדין? שאלות רבות, בדבר המניעים והתזמן של תלונתה של דר' אינס, נותרו פתוחות.

הדרך בה נסגרה הפרשה, במסגרתה נאלץ מועמד מוביל לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל לפרוש מן המשטרה, מחייבת מחשבה מחדש על היחס האתרוגי לו זכתה דר' אינס מחלקים מסויימים בתקשורת ועל משמעות האימוץ האוטומטי של הדימוי אותו ניסו למכור לנו בעזרתה, של האישה שלא מפחדת לחשוף את פרצופה ולהילחם עד אשר האמת תצא לאור. והנה, האמת אכן יצאה לאור. ראוי לבדוק, בדיעבד, האם היחס לו זכתה דר' אינס משרת את השדולה הפמיניסטית בתקשורת? את הפמיניזם? האם לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, והעובדות שהתגלו בחקירה, המחנה הפמיניסטי וארגוני זכויות הנשים צריכים להסיק מסקנות לגבי מקרים דומים בעתיד? האם יש להתנער מאורלי אינס? האם היה נכון לעשות ממנה סמל?

אלו שאלות לדוגמא שצריכות לעלות לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, ולא ראיתי שמתנהל דיון גלוי, בחינה מחדש, של העמדות שהובעו ברגע שהתפוצצה הפרשה. חיפשתי וחיפשתי באתרים המרכזיים, באתר "העוקץ" ובאתר "הארץ", בבלוגים הרלוונטיים ובשאר המקומות בהם ידעו בזמנו לתת "תשובות לטענות מקוממות בפרשת בר-לב" בטרם מוצתה החקירה. לא מצאתי דבר מלבד תגובה מכוערת למדי של לינוי בר גפן, אחת מהקמפייניסטיות למען דר' אינס בתקשורת, לטור דיעה באתר לייף-סטייל זניח למדי.

בכנות, השתיקה הזו מדאיגה אותי, וקשה לי לקבל אותה. מדוע השתיקה הזו? האם זה מפני שמה לא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק? אולי כדי לחדד את הדברים, לא נתקלתי גם בטור שהסביר, למשל, מדוע סגירת התיק היא עוד הוכחה לדרך בה מח"ש מגנה על השוטרים ומדוע לא היה צריך לסגור את התיק ויש לפעול למען פתיחתו מחדש. פשוט כלום. אולי אם תיק נסגר ולא כותבים עליו, כאילו לא נסגר בצורה תמוהה לעולם?

אלא שתהליך המחשבה מחדש הוא הכרחי, מסיבות רבות וידועות שאין טעם לפרטן. אם יש זמן ופרספקטיבה שבהם יש חובה לבחון את הפרשה הרי הזמן הוא עכשיו, והפרספקטיבה היא לאחר שתמה החקירה, היועמ"ש אמר את דברו, ודר' אינס הסתפקה בהתנצלות (אותה קיבלה כבר בעת האירוע) ללא הודאה.

לכן אני יוצא בקול קורא לבעלות הדיעה הפמיניסטיות ברשת: אני רוצה לשמוע מה אתן חושבות על הפרשה עתה, ועל התנהלות השדולה הנשית בתקשורת, לאור הדרך בה הסתיימה ולאור העובדות שאנו יודעים עתה.