‏הצגת רשומות עם תוויות טוויטר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טוויטר. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 באפריל 2011

על הטלוויזיה

בימים האחרונים אני עושה מאמצים לקדם את הצעת החוק שהנחתי בפניכם, לפיה יש לחייב בתי עסק להתקשר לצרכנים ממספר מזוהה. נוסף על שליחת ההצעה לחברי כנסת רלוונטיים, התכתבתי עם תחקירנית בתוכנית תרבות על מנת לעניין אותה באייטם על הנושא.

התוכנית הזו היא תוכנית תרבות יומית חביבה ואינטלגנטית למדי, עם קאדר מנחים מתחלפים. אחד המנחים אף עוסק קבוע בענייני "טכנולוגיה", כלומר תרבות דיגיטלית בעיקר. חשבתי שזה יכול לעניין אותם ושיש לי מספיק דברים מעניינים להגיד על עולם שבו בתי עסק מתקשרים משיחה לא מזוהה, עולם שבו הסלולרי המלווה אותנו לאן שנלך מעורר בנו מתח תמידי כל אימת ששיחת טלפון לא מזוהה נכנסת. זהו עולם שבו העסקים בחסות הטכנולוגיה מעוררים אצלנו באופן תמידי, מדי שעה לפעמים, את אינסטינקט ה-fight or flight. אך מעבר לכך, חשבתי שגם אם זה לא אייטם מספיק "מעניין" מהבחינה האסתטית או הטלוויזיונית, הרי שהוא אייטם מספיק חשוב.

ההתכתבות עם התחקירנית תסכלה אותי.

ראשית היא שאלה אותי "איפה חשבת שזה יכול להתאים?". השאלה הזו קצת בלבלה אותי. אינני עורך התוכנית ואין לי יומרות לקבוע את הליין אפ. זה תפקיד הבוסים שלה. אחרי כמה זמן הבנתי מדוע היא שאלה אותי את זה. היא כנראה לא מכירה אחרת. היא אולי רגילה שיחצ"נים למיניהם מגישים לפתחה אייטם מוכן מהתנור, לרבות השאלות והתשובות המתחכמות. מקרה בו אדם מציע אייטם, ומאלץ אותה לעשות את העבודה (העיתונאית?) הקשה הוא כנראה מקרה חריג בעבודת המערכת, שברירת המחדל בה היא לשאול אותי היכן הייתי ממקם את האייטם, ולא לבחון עם עצמה ועורכיה היכן הם היו משלבים אותו.

לאחר שהבהרתי לה שאין לי יומרות לקבוע כיצד האייטם יכול להשתלב בתוכנית, אלא רק שאני חושב שהוא מתאים לרוח הכללית שלה ולסוג הדיונים בה, היא השיבה לי את הדברים הבאים: "שאלתי אותך, כי לדאבוני נראה לי שאין אצלנו נישה מתאימה להציג את הרעיון. התוכנית הטכנולוגית עוסקת בדברים טכנלוגיים גרידא ודיוני התרבות צריכים להיות קונטרוברסליים או עם איזהשהוא רקע תרבותי. הייתי ממליצה לך לפנות ל"צינור לילה", אם אתה לא מכיר תוכל לצפות בה ברשת...".

הדברים האלו קצת העליבו אותי. הם העליבו אותי כי ידעתי שהיא משקרת לי. אני לא צופה קבוע בתוכנית הזו, אך באחת התוכניות בהן צפיתי זכור לי שהתקיים דיון על חשבון הטוויטר של ראפר שאינני בטוח שאני זוכר את שמו. מנגד, לא זכור לי שהתקיים דיון על שיטות להצפנת דואר אלקטרוני למשל. זה כנראה מה שהתחקירנית מכנה "דברים טכנולוגיים גרידא". אני גם לא יודע איזה רקע תרבותי חסר לדעתה לדיון על שיחות ממספרים חסומים. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מחיינו ושזהו חלק מהאקלים החברתי/כלכלי בו אנו חיים, ושניתן לקשרו לדברים נוספים. היחידים שאולי לא מודעים לרקע התרבותי הם בני ובנות האמיש, אבל הם כנראה לא צופים בתוכנית. העליב אותי גם שהיא שלחה אותי לדבר עם גיא לרר.

חשבתי קצת על בורדייה, שלא הבין מדוע מדענים ואנשי רוח מוכנים להשפיל את עצמם ולהתראיין בטלוויזיה, בתנאים הבלתי אפשריים שהיא מעמידה בפניהם. אבל הבנתי עוד משהו, הטלוויזיה לא מסתפקת רק בהצבת תנאים בלתי אפשריים, היא גם מעליבה את מי שלא עומד באותם סטנדרטים של "קונטרוברסיה" ו"רקע תרבותי". הבעיה היא בי, רמזה לי אותה תחקירנית. לא התאמצתי מספיק לייצר קונטרוברסיה או להציג לה כיצד האייטם אמור להשתלב בתוכנית. הרגשתי כמי שלא עבר את האודישנים ל"כוכב נולד" ויאיר ניצני אומר לו שהוא צוחק איתו ולא עליו.

לא הצלחתי להתגבר על העלבון והשבתי לה, בין היתר, שאם יום אחד החוק יעבור אז כנראה יצמח לו בין לילה "רקע תרבותי" לדיון בנושא, אצלם או אצל אחרים. אבל מה עם החוק לא יקודם? לא כתבתי לה זאת, אך האשמה היא בין השאר על ראשה, שמתעניינת בקונטרוברסלי ולא בחשוב, בעוד שהתפקיד שלה צריך להיות להפוך את החשוב למעניין.

היא החליטה לסיים את הקשר ביננו וכתבה לי "יואב-לא התכוונתי שנגיע למקום הזה. מצטערת". כך נפרדה ממני אשת הטלוויזיה, שוב משקרת ומנסה לגרום לי לחשוב כאילו האשם הוא בי.

יום ראשון, 13 במרץ 2011

הפאשניסטים והנתיב המהיר

  1. אחת הביקורות אותן העליתי ב"הפאשניסטים נגד הפאשיסטים", טור הביקורת שפרסמתי ב"ארץ האמורי" כנגד פרוייקט "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל, הייתה כנגד עצם הבחירה בהפעלת מותג קש המנסה להקים "מחנה דמוקרטי", אותו מפעילים עבורה פרסומאים, חלף פנייה לציבור בשם הקרן. "כלכלת המותגים של העמותות" כיניתי זאת, ורבים לא הבינו מה הייתה כוונתי. זה הזמן להרחיב בנוגע לאחד ההיבטים של תופעה זו.
    בטור הקודם התמקדתי בניתוח תוכן הקמפיין. הפעם בכוונתי לבדוק מיהם האנשים שיצרו את התכנים ומה האינטרסים שלהם, מיהם האנשים בידיהם הפקידה הקרן את המשימה להקים עבורה את המחנה הדמוקרטי.
  1. צביקה בשור פרץ לתודעת המחנה הפאשניסטי במהלך הבחירות האחרונות לראשות עירית ת"א. כפי שהוא מעיד על עצמו, עד שנת 2008 היה בשור סטארטאפיסט שחושב על קרנות סיכון ולא על פוליטיקה. רק כשראה את הפרק על התחבורה הציבורית בקוריטיבה בתוכנית הדוקומנטרית "העולם הבא" של ניצן הורוביץ, אז עיתונאי, התגבשה בו ההכרה כי גם בתל אביב יכולה להיות תחבורה ציבורית כמו בעיר הברזילאית. לאחר שקרא את המצע של "עיר לכולנו" ואת תוכנית "מהיר בעיר" מטעמה, החליט בשור "להיכנס לפוליטיקה" והחל להריץ ביחד עם פעילי רשת אחרים קמפיין ויראלי עצמאי למען בחירתו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. טקטיקת הקמפיין הייתה לשווק את "עיר לכולנו" כעניין מגניב וטרנדי לצעירי תל אביב בעלי המודעות האופנתית הגבוהה.
    בשנה שלאחר מכן, ניסה ליישם בשור את מה שעבד (בצורה יחסית) ברמה המוניציפלית, גם בקמפיין "יש שמאל חד"ש" ברמה הארצית. בהמשך 2009 היה בשור אחראי על פרוייקט מצעד זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, המתוקצבת בין השאר ע"י הקרן החדשה לישראל. אירועים אלו העלו את מניותיו של צביקה בשור הן בעיני המחנה הפאשניסטי, והן בשוק הפרסום המקומי.
     
  1. אחרי הבחירות, ניצל בשור את המומנטום והבאזז החברתי סביבו והקים ביחד עם דנה קול, מבעלי חברת היח"צ UNIK, את חברת דיבור ה"מתמחה בשיווק במדיה החברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט". במילים פשוטות, חברת דיבור מתמחה ביחצ"נות אינטרנט הכוללת דברור דפי פייסבוק וחשבונות טוויטר, וכן הקמת אתרים מבוססי וורדפרס, לבעלי הון המעוניינים לשכור את שירותיה.
    את הדיבידנד על ההשקעה ב"עיר לכולנו", קיבלה דיבור בדמות תקציב הניו-מדיה של חברת שפיר בע"מ, מפעילת הנתיב המהיר, נתיב אגרה מופרט המאפשר כניסה מהירה לעשירי הפריפריה (שהם, כרמי יוסף והסביבה) לתל אביב. בקצרה, הנתיב המהיר הוא מיזם כלכלי שרווחיו עולים ככל שמספר הרכבים הפרטיים הנוסעים בו גדל, וככל שהכבישים פקוקים יותר (התמחור הוא דינמי, בהתאם לעומס). לכן אין להתפלא שהחברה שמפעילה את הנתיב המהיר מסכלת כל אפשרות שיעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, אם בכלל הייתה למישהו כוונה כזו. ביקורת ברוח זו נמתחה לאחרונה באתר "עיר לכולנו", בה תמך בשור לאחר שקרא את תוכניתה לעידוד התחבורה הציבורית בת"א. כלומר, לאחר שנכשל בקרב אחד מיני רבים על הבית, פנה בשור לעשות לביתו ושתשרף השכונה.
  1. לאחרונה גם זכתה דיבור במכרז על תקציב היחצ"נות ברשתות החברתיות של חברת החשמל, המונופול הממשלתי האיתן ביותר (אפילו לצה"ל ולמשטרה יש מתחרות בשוק האזרחי). מותר לתהות באילו מכרזים ממשלתיים לא זכתה חברת דיבור, ולאילו בכוונתה לגשת בעתיד. האם בבוא היום תיגש חברת דיבור למכרז שעניינו עזרה בהקמת מערך הניו-מדיה הצה"לי? אחרי הכל, לצביקה בשור, המבקש להקים את המחנה הדמוקרטי, אין בעיה לדברר חברה ממשלתית אשר רק 2% מעובדיה הם ערבים. כנראה שכך זה בעולם הפרסום, זה הדיבור.
    ואכן אין לבוא בתלונות אל חברת דיבור. מדובר בעסק מסחרי, ועסקים מטרתם היא השאת הרווחים. קשה גם לבוא בתלונות לעובדים קשי היום של חברת דיבור, הם רק רוצים להתפרנס. עלינו מוטלת האחריות להיות זהירים ביחסינו לפרוייקטים פוליטיים בהם מעורבים אנשי פרסום שכבר הוכיחו כי הם ישהו את עקרונותיהם תמורת עליה על הנתיב המהיר, וצריך לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות שלהם בדבר רצונם להקים "מחנה דמוקרטי" לאור פעילותם העסקית.
  1. טענת נגד לדבריי היא כי אין להשליך מהמתגלה על חברת הפרסום אותה שכרה הקרן החדשה לישראל אל פרוייקט "לא נסתום". אלא שכאן זהו שוב המקום להזכיר שאין מדובר בקרן המדברת בשמה במדיה החברתית באמצעות שירותי המחשוב של חברת דיבור (בניגוד למשל לדף הפייסבוק של הנתיב המהיר, אשר נפתח בשם "הנתיב המהיר" ולא בשם פרוייקט "לא נבזבז אנרגיה" דמיוני אשר שם לו למטרה לבנות את מחנה התחבורה הציבורית בישראל), אלא בפרוייקט אותו מפעילה חברת דיבור עצמה, במימון הקרן (ממש כאילו מדובר בכל עמותה אחרת, אותה מממנת הקרן). נדמה לי שההגדרה הכי טובה לפרוייקט תהיה מיזם משותף של חברת דיבור והקרן החדשה לישראל. אלו מביאים את הידע, הנסיון והתכנים ואלו מביאים את הכסף ויחסי הציבור הבעייתיים.
    אם כן, הנה ההיפוך: הן אנשי דיבור והן אנשי הקרן טוענים למסך בינם לבין עצמם, אלא שאלו וגם אלו דואגים להרים את מסך ההתאגדות. צוות האתר הכותב בו מניפסטים הוא הצוות החברתי של חברת הפרסום, ולא מנכ"לית הקרן החדשה ועוזריה. צביקה בשור כותב באתר תחת שמו כי הפרוייקט הזה משמש אותו, באופן אישי, למלחמה על הבית. מי ששוטחת בדף הפייסבוק של "לא נסתום" את תפישת עולמה היא דנית גוטפריד, עובדת משרד הפרסום, ולא ליבי גלבר כנציגת הקרן החדשה. בתגובות לטקסט הקודם הודו אנשי הקמפיין שהם אלו שחשבו על הרעיונות והתכנים בו, משל היו אדלר-חומסקי למפלגת "קדימה". כלומר, ההפרדה בין הפרסומאי ללקוח מתמסמסת במקרה זה פעמיים: פעם אחת כאשר הפרסומאי מבקש להפיץ את המסרים באופן אישי, ופעם שנייה כאשר הלקוח לוקח בעלות על דברי הפרסומאי.
    עוד יש לציין בהקשר זה כי לפחות פעמיים בעבר צביקה בשור האשים בלוגרים כי הם כותבים את אשר הם כותבים בגלל שהם למעשה שלוחם של בעל הון כזה או אחר. נראה שבאינטרנט של צביקה בשור, בו רשתות חברתיות הן הזדמנות עסקית, אכן לא נהוג לכתוב דבר ללא אינטרס כלכלי, והכובע בוער על ראש הגנב.
    אם כך הוא הדבר ראוי גם לשאול מי מממן את הקרן החדשה לישראל ובשם מי היא מדברת, ועם מי עושים עסקים שותפיה לפרוייקט "לא נסתום". אולי על הדמוקרטיה הזו נלחמים אנשי הקרן, זו המאפשרת להם לעשות עסקים עם מדינת ישראל. האם האנשים האלו באמת שואפים לכונן כאן מחנה דמוקרטי, או שמא הכל דיבורים? שאלה זו מתחדדת לאור ניתוח התכנים של קמפיין האופנה של "לא נסתום", עליו עמדתי בפוסט הקודם.
  1.  לכו תדעו, אולי יום אחד נגלה שהאנשים שמופקדים על הקמת המחנה הדמוקרטי מטעם הקרן הם עבור השמאל החדש מה שטל זילברשטיין הוא עבור השמאל הישן. זה לא בלתי סביר, עד עתה קיימים קווים מקבילים בין הסיפור של צביקה בשור לבין זה של היריב העסקי שלו.
    זילברשטיין, שמייצג במידה רבה את פסאדת השלום הבורגני של השמאל הישראלי כאמצעי לקידום אישי, התחיל את דרכו הציבורית בתנועת "דור שלם" שקמה לאחר רצח רבין והיתה לאחת מהתקוות הגדולות של השמאל, היה בהמשך אחד האחראיים העיקריים לבחירתו של אהוד ברק כראש ממשלה, והיום הוא מראשי GCS – חברה העוסקת ביעוץ פוליטי אסטרטגי. במסגרת עבודתו הנוכחית יעץ זילברשטיין בין השאר גם לבנימין נתניהו ואהוד אולמרט.
    נסיון העבר מחייב אותנו להיזהר מאופורטוניסטים המבקשים להוביל את המלחמה על הבית, ואין אופורטוניסטים כאנשי שיווק ופרסום. חברת דיבור לא תקים לנו מחנה דמוקרטי באמצעות פרוייקט "לא נסתום", ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים לתת לפרסומאים למלא את הואקום שנוצר בשמאל. האם אלו האנשים שצריכים להוביל את המחנה? כפי שנכתב באתר "עיר לכולנו" בעניין הנתיב המהיר, צריך לשים לב טוב טוב.