"פסק הדין האוסר על המתמחים להתפטר ממקומות עבודתם שולל מעובדים את הזכות הבסיסית ביותר. שוב למדנו: צדק חברתי מחייב דמוקרטיה אמיתית!" (דב חנין ממק"י).
"במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט - אולם מדובר בפסיקה תקדימית, מסוכנת ותמוהה אשר שוללת מעובדים את הזכות הבסיסית להתפטר וכולאת אותם במקום העבודה בניגוד לרצונם. במצב החדש שנוצר, למעסיק מותר לפטר מאות עובדים בלי לנמק את החלטתו ואילו מקבוצת עובדים המתפטרת ממניעים ערכיים נשללת הזכות לעשות זאת. זוהי הפרה בוטה של האיזון ביחסי העבודה אשר ממילא מופר לטובת המעסיקים" (שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה).
רק הקיץ יצא עם ישראל לרחובות וקרא בשבחי הסולידריות, מדינת הרווחה, ונגד השוק החופשי. והנה, במאבק על שכרם של המתמחים מהמרכז, עם ישראל, לרבות השמאל הסוציאליסטי, משתמש שוב בז'רגון של השוק החופשי. אפילו דב חנין מדבר על חירויות ליברליות. פתאום עובדים, אשר משתייכים למקום עבודה (ולא סתם מקום עבודה, המדינה ושירותי החירום שלה) שחתם על הסכם קבוצתי, הם בעיניהם פרטים אישיים ולא חלק מקולקטיב, אטומים כלכליים שחופשיים לעשות מה שבא להם בהתאם לתנאי השוק ולחירויות הפרט. פתאום כל השמאלנים נדמים לדויד מרחב, ורואים קומוניסטים בכל מקום, וקוראים להחלטת בית הדין "עבדות בכפיה".
התפטרות המתמחים מלווה בקריצה. המהלך הוא התחכמות אחת גדולה למשפט העבודה הקיבוצי. הרי לכולם ברור, אין שום נסיון להסתיר זאת, שזה חלק ממו"מ. ברור לכולם שרצון מרבית המתמחים המתפטרים הוא להיטיב עם תנאיהם, ולא לעזוב את המקצוע או את הארץ. הטיעון שלפיו "כל מתמחה בחר להתפטר בנפרד" מלווה, כאמור, בקריצה.
במילים אחרות, מה שהמתמחים אומרים - חוזה העבודה הקיבוצי שנחתם (ואני לא נכנס כרגע לעניין שהוא לרעתם או לא, התייעצו איתם או לא, מהלך תקין משפטית או מוסרית או לא), לא באמת תקף לגבינו. כלומר, הם מבקשים לממסמס את הקונסטרוקציה הזו שנקראת חוזה עבודה קיבוצי שנחתם עם ארגון יציג. בית הדין הארצי לעבודה אמר פחות או יותר את זה מהיום הראשון (ההסכם הזה הוא כמו חוק, כך נאמר), הוא לא קנה את כל ההתחכמויות בפעם הראשונה, ולא קנה אותן גם בפעם השנייה, כאשר נחתמו מכתבי התפטרות "אישיים" לכאורה.
בית הדין הארצי הבין שאל לו לתת יד לכך. או שאנחנו במצב שבו כל עובד מועסק בחוזה עבודה אישי, ואז אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אבל אפשר גם לפטר אותך; או שהמתמחים מכפיפים עצמם להגנות שמספק חוזה העבודה הקיבוצי (בניגוד לדבריה של יחימוביץ', כאשר יש ארגון עובדים והסכם קיבוצי לרוב לא ניתן לפטר סתם כך מאות עובדים), אבל הדבר גם מחייב את מי שעושה זאת לראות עצמו חלק מקבוצה. כאשר יש הסכם קיבוצי, המעסיק זוכה להגנות מסויימות, ועיקר הרווח שלו מהחתימה על ההסכם (שהוא לא הרבה, אך גם לא מעט עבור מעסיקים) הוא בהבטחת היציבות והבטחון בניהול יחסי העבודה בדמות איסור על התפטרות המונית.
בית הדין לא נותן יד לכך משום שאם הוא יאפשר לקבוצת עובדים, שאינם חלק מארגון עובדים מתחרה (לא כל שכן ארגון יציג) או אפילו אינם באמת מייצגים את כלל המתמחים (ההבדל בין שכר המתמחים במרכז לעומת הפריפריה בהסכם הקיבוצי החדש, והאינטרס של מנהל בתי החולים כבר נדון בהרחבה), להפר למעשה הסכם עבודה קיבוצי, הוא יאותת למעסיקים שלהסכמים קיבוציים אין כל תוקף מחייב. ירצו העובדים - יקיימו אותו, לא ירצו חלק מהם - יתפטרו עם קריצה.
מיותר לציין כי מהלך זה, לו היה מקבל גושפנקא מבית הדין ומכופף את ידה של המעסיק הגדול והחזק במשק, היה מביא להחלשת מעמדם של ההסכמים הקיבוציים בשוק העבודה. החלשת מעמד ההסכמים הקיבוציים היא חלק ממשנתם הסדורה של כלכלנים ניאו-ליברלים, שכנראה מתמחי איזור המרכז, דב חנין ואחרים נמנים עליהם, וטוב שבית הדין לעבודה לא הפר את האיזון העדין שעומד במרכזו.
אמת שלעומת המדינה והמומחים, למתמחים אין כוח רב. אך יש לזכור שהם בכל זאת קבוצת לחץ שיש בידיה כוח לא מבוטל, הכוח ללחוץ את המדינה על הגב של החולים. בנוסף לכך, מדובר בקבוצת עובדים משכילה, שיש דרישה למרכולתה בשוק הפרטי ומעבר לים (כאמור, כוחות השוק), ושגם לאחר ההתפטרות מנהלי בתי החולים ישמחו לקלוט אותם בחזרה (יש כאלו הטוענים שהדבר אף נעשה בעידודם המלא, על מנת להעלות שוב לסדר היום את נושא השר"פ, אגב כלכלה ניאו-ליברלית). הם יכולים להרשות לעצמם את התרגיל הזה. לעומתם, עובדים במקומות אחרים, שיש להם תחליף, הם אלו שיסבלו מהיחלשות מעמדם של ההסכמים הקיבוציים לו היה התרגיל הזה מצליח.
הסכם קיבוצי לעולם לא יהיה מקובל על כל העובדים. תמיד יהיו מי שבטוחים שבחוזה אישי, או במאבק של קבוצה קטנה מקרב העובדים, הם היו משיגים לעצמם תנאים טובים יותר. אלא שכאן יש להידרש שוב ללקסיקון המחאה - סולידריות, ערבות הדדית וכו'. סולדיריות מחייבת את הפרט לוותר על פריבילגיות שלכאורה יש לו, על מנת להיטיב עם כלל החברה, ובענייננו לא רק מדובר על מערכת הבריאות, כולל החולים המאושפזים בה, אלא על שוק העבודה הקיבוצי כולו. עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה.
"במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט - אולם מדובר בפסיקה תקדימית, מסוכנת ותמוהה אשר שוללת מעובדים את הזכות הבסיסית להתפטר וכולאת אותם במקום העבודה בניגוד לרצונם. במצב החדש שנוצר, למעסיק מותר לפטר מאות עובדים בלי לנמק את החלטתו ואילו מקבוצת עובדים המתפטרת ממניעים ערכיים נשללת הזכות לעשות זאת. זוהי הפרה בוטה של האיזון ביחסי העבודה אשר ממילא מופר לטובת המעסיקים" (שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה).
רק הקיץ יצא עם ישראל לרחובות וקרא בשבחי הסולידריות, מדינת הרווחה, ונגד השוק החופשי. והנה, במאבק על שכרם של המתמחים מהמרכז, עם ישראל, לרבות השמאל הסוציאליסטי, משתמש שוב בז'רגון של השוק החופשי. אפילו דב חנין מדבר על חירויות ליברליות. פתאום עובדים, אשר משתייכים למקום עבודה (ולא סתם מקום עבודה, המדינה ושירותי החירום שלה) שחתם על הסכם קבוצתי, הם בעיניהם פרטים אישיים ולא חלק מקולקטיב, אטומים כלכליים שחופשיים לעשות מה שבא להם בהתאם לתנאי השוק ולחירויות הפרט. פתאום כל השמאלנים נדמים לדויד מרחב, ורואים קומוניסטים בכל מקום, וקוראים להחלטת בית הדין "עבדות בכפיה".
התפטרות המתמחים מלווה בקריצה. המהלך הוא התחכמות אחת גדולה למשפט העבודה הקיבוצי. הרי לכולם ברור, אין שום נסיון להסתיר זאת, שזה חלק ממו"מ. ברור לכולם שרצון מרבית המתמחים המתפטרים הוא להיטיב עם תנאיהם, ולא לעזוב את המקצוע או את הארץ. הטיעון שלפיו "כל מתמחה בחר להתפטר בנפרד" מלווה, כאמור, בקריצה.
במילים אחרות, מה שהמתמחים אומרים - חוזה העבודה הקיבוצי שנחתם (ואני לא נכנס כרגע לעניין שהוא לרעתם או לא, התייעצו איתם או לא, מהלך תקין משפטית או מוסרית או לא), לא באמת תקף לגבינו. כלומר, הם מבקשים לממסמס את הקונסטרוקציה הזו שנקראת חוזה עבודה קיבוצי שנחתם עם ארגון יציג. בית הדין הארצי לעבודה אמר פחות או יותר את זה מהיום הראשון (ההסכם הזה הוא כמו חוק, כך נאמר), הוא לא קנה את כל ההתחכמויות בפעם הראשונה, ולא קנה אותן גם בפעם השנייה, כאשר נחתמו מכתבי התפטרות "אישיים" לכאורה.
בית הדין הארצי הבין שאל לו לתת יד לכך. או שאנחנו במצב שבו כל עובד מועסק בחוזה עבודה אישי, ואז אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אבל אפשר גם לפטר אותך; או שהמתמחים מכפיפים עצמם להגנות שמספק חוזה העבודה הקיבוצי (בניגוד לדבריה של יחימוביץ', כאשר יש ארגון עובדים והסכם קיבוצי לרוב לא ניתן לפטר סתם כך מאות עובדים), אבל הדבר גם מחייב את מי שעושה זאת לראות עצמו חלק מקבוצה. כאשר יש הסכם קיבוצי, המעסיק זוכה להגנות מסויימות, ועיקר הרווח שלו מהחתימה על ההסכם (שהוא לא הרבה, אך גם לא מעט עבור מעסיקים) הוא בהבטחת היציבות והבטחון בניהול יחסי העבודה בדמות איסור על התפטרות המונית.
בית הדין לא נותן יד לכך משום שאם הוא יאפשר לקבוצת עובדים, שאינם חלק מארגון עובדים מתחרה (לא כל שכן ארגון יציג) או אפילו אינם באמת מייצגים את כלל המתמחים (ההבדל בין שכר המתמחים במרכז לעומת הפריפריה בהסכם הקיבוצי החדש, והאינטרס של מנהל בתי החולים כבר נדון בהרחבה), להפר למעשה הסכם עבודה קיבוצי, הוא יאותת למעסיקים שלהסכמים קיבוציים אין כל תוקף מחייב. ירצו העובדים - יקיימו אותו, לא ירצו חלק מהם - יתפטרו עם קריצה.
מיותר לציין כי מהלך זה, לו היה מקבל גושפנקא מבית הדין ומכופף את ידה של המעסיק הגדול והחזק במשק, היה מביא להחלשת מעמדם של ההסכמים הקיבוציים בשוק העבודה. החלשת מעמד ההסכמים הקיבוציים היא חלק ממשנתם הסדורה של כלכלנים ניאו-ליברלים, שכנראה מתמחי איזור המרכז, דב חנין ואחרים נמנים עליהם, וטוב שבית הדין לעבודה לא הפר את האיזון העדין שעומד במרכזו.
אמת שלעומת המדינה והמומחים, למתמחים אין כוח רב. אך יש לזכור שהם בכל זאת קבוצת לחץ שיש בידיה כוח לא מבוטל, הכוח ללחוץ את המדינה על הגב של החולים. בנוסף לכך, מדובר בקבוצת עובדים משכילה, שיש דרישה למרכולתה בשוק הפרטי ומעבר לים (כאמור, כוחות השוק), ושגם לאחר ההתפטרות מנהלי בתי החולים ישמחו לקלוט אותם בחזרה (יש כאלו הטוענים שהדבר אף נעשה בעידודם המלא, על מנת להעלות שוב לסדר היום את נושא השר"פ, אגב כלכלה ניאו-ליברלית). הם יכולים להרשות לעצמם את התרגיל הזה. לעומתם, עובדים במקומות אחרים, שיש להם תחליף, הם אלו שיסבלו מהיחלשות מעמדם של ההסכמים הקיבוציים לו היה התרגיל הזה מצליח.
הסכם קיבוצי לעולם לא יהיה מקובל על כל העובדים. תמיד יהיו מי שבטוחים שבחוזה אישי, או במאבק של קבוצה קטנה מקרב העובדים, הם היו משיגים לעצמם תנאים טובים יותר. אלא שכאן יש להידרש שוב ללקסיקון המחאה - סולידריות, ערבות הדדית וכו'. סולדיריות מחייבת את הפרט לוותר על פריבילגיות שלכאורה יש לו, על מנת להיטיב עם כלל החברה, ובענייננו לא רק מדובר על מערכת הבריאות, כולל החולים המאושפזים בה, אלא על שוק העבודה הקיבוצי כולו. עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה.
