ביממה האחרונה, נשמעים קולות רבים הסבורים כי בג"צ יפסול את חוק החרם מאחר והוא פוגע בחופש הביטוי באופן שאינו חוקתי. לא ברור לי על סמך נשענת ההנחה האופטימית הזו. כשם שבג"צ לא מחק את עבירת ההסתה לגזענות מספר החוקים, ואין אנו רואים בה עבירה אשר הינה לא חוקתית, כך גם הרציונל מאחורי חוק החרם, אשר זהה לרציונל מאחורי עבירת ההסתה לגזענות, צריך לעמוד במבחן החוקתיות.
אחת הטענות כנגד חוק החרם היא שמדובר בצמצום של חופש הביטוי. אך לא די בכך, הוא הופך מעשה לגיטימי ללא לגיטימי. הרי מותר להחרים מוצרים מהתנחלויות למשל, ויהיה מותר גם לאחר החוק. אך לאחר חקיקת החוק תהפוך הקריאה עצמה לבצע את המעשה המותר, החרמת מוצרי התנחלויות, למעשה שסנקציה אפשרית בצידו. במה שונה הרציונל הזה מהפיכת הקריאה לגזענות, שכשלעצמה היא מותרת (מותר לי לא להשכיר דירה לערבי למשל), ללא חוקית במסגרת עבירת ההסתה לגזענות?
לדעתי אין שוני רב, ואם הפללת ההסתה לגזענות היא חוקתית, כך גם היה לדעתי בעניין ההסתה לחרם, לו היה החוק מתקבל לפי נוסחו הראשוני. אציין כי לדעתי מקומן של כל עבירות ההסתה למיניהן (לרבות אלימות וטרור) אינו בספר החוקים, ואין להגביל כלל, וממילא לא ניתן להגביל (מבחינה פיסיקלית), את חופש הביטוי. אך אם השמאל מקבל את מקומה של עבירת ההסתה לגזענות בספר החוקים, ומבקש להפעיל סנקציות כנגד רבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לערבים , מדוע הוא מזדעק כאשר הריבון מחליט שאסור גם לקרוא לחרם?
השמאל נדמה בימים אלו כילד שאמא כנסת לקחה לו צעצוע, אז הוא רץ לאבא בג"צ ומצפה שיבטל את רוע הגזירה. בעניין זה יש לזכור שבג"צ, למרות תדמיתו, ממעט להתערב בחקיקה ראשית של הכנסת.
ובכל זאת, יש בעיה אחרת בחוק, שדווקא עליה לא נותנים את הדעת כל הראשים המדברים למיניהם. הבעיה היא בכך שהחוק הפך את הקריא לחרם, בעקבות הביקורת הציבורית, מעבירה פלילית לעוולה אזרחית. דווקא המהלך הזה הוא בעייתי בעיניי, מכיוון שמדובר בהפרטה של הענישה במדינת ישראל.
עבירות ההסתה למיניהן (לגזענות, לאלימות, לטרור) הן עבירות כנגד הציבור, ועל כן ראוי שרק הציבור, כלומר המדינה, יוכל להטיל סנקציות בגינן. עוולות אזרחיות, לעומת זאת, עוסקות בעוולות פרטיקולריות שנגרמו לאנשים ספציפיים. כך למשל אדם שקראו לעברו "הומו" יכול לתבוע תביעת לשון הרע, אך אם מישהו יכנה את כל אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת בכינוי "הומואים" הם לא יוכלו לתבוע אותו. במשפט האזרחי, נהוג לתת את אפשרות התביעה לאדם שנפגע באופן ספציפי מן העוולה, בגין פגיעה בזכות העומדת לרשותו (הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ועוד). לאנשים אין את הזכות שלא יחרימו אותם.
והנה, בעקבות חוק החרם יכול כל מי מהציבור שנגדו נשמעה הקריאה לחרם (למשל, מתנחלים) לתבוע באופן פרטני את בעל הביטוי הפוגע, שכוון כנגד קבוצה שלמה, זאת מבלי שכתב התביעה יעבור בדרך מסננות כמו משטרה ופרקליטות. למה הדבר דומה? לכך שהמדינה, במסגרת המאבק שלה בביטויים גזעניים תתיר לנפגעים מקריאות גזעניות (למשל, לא להשכיר דירות לערבים) לתבוע באופן אישי את הקוראים את אותן הקריאות.
במילים אחרות, הפיכת ההסתה (הקריאה) לחרם לעוולה אזרחית ולא לעבירה פלילית, שנועדה לכאורה לרכך את עוצמת הפגיעה של חוק החרם באזרחים, יתכן ודווקא היא זו שתהפוך אותו, בסופו של דבר, לבלתי חוקתי.
אחת הטענות כנגד חוק החרם היא שמדובר בצמצום של חופש הביטוי. אך לא די בכך, הוא הופך מעשה לגיטימי ללא לגיטימי. הרי מותר להחרים מוצרים מהתנחלויות למשל, ויהיה מותר גם לאחר החוק. אך לאחר חקיקת החוק תהפוך הקריאה עצמה לבצע את המעשה המותר, החרמת מוצרי התנחלויות, למעשה שסנקציה אפשרית בצידו. במה שונה הרציונל הזה מהפיכת הקריאה לגזענות, שכשלעצמה היא מותרת (מותר לי לא להשכיר דירה לערבי למשל), ללא חוקית במסגרת עבירת ההסתה לגזענות?
לדעתי אין שוני רב, ואם הפללת ההסתה לגזענות היא חוקתית, כך גם היה לדעתי בעניין ההסתה לחרם, לו היה החוק מתקבל לפי נוסחו הראשוני. אציין כי לדעתי מקומן של כל עבירות ההסתה למיניהן (לרבות אלימות וטרור) אינו בספר החוקים, ואין להגביל כלל, וממילא לא ניתן להגביל (מבחינה פיסיקלית), את חופש הביטוי. אך אם השמאל מקבל את מקומה של עבירת ההסתה לגזענות בספר החוקים, ומבקש להפעיל סנקציות כנגד רבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לערבים , מדוע הוא מזדעק כאשר הריבון מחליט שאסור גם לקרוא לחרם?
השמאל נדמה בימים אלו כילד שאמא כנסת לקחה לו צעצוע, אז הוא רץ לאבא בג"צ ומצפה שיבטל את רוע הגזירה. בעניין זה יש לזכור שבג"צ, למרות תדמיתו, ממעט להתערב בחקיקה ראשית של הכנסת.
ובכל זאת, יש בעיה אחרת בחוק, שדווקא עליה לא נותנים את הדעת כל הראשים המדברים למיניהם. הבעיה היא בכך שהחוק הפך את הקריא לחרם, בעקבות הביקורת הציבורית, מעבירה פלילית לעוולה אזרחית. דווקא המהלך הזה הוא בעייתי בעיניי, מכיוון שמדובר בהפרטה של הענישה במדינת ישראל.
עבירות ההסתה למיניהן (לגזענות, לאלימות, לטרור) הן עבירות כנגד הציבור, ועל כן ראוי שרק הציבור, כלומר המדינה, יוכל להטיל סנקציות בגינן. עוולות אזרחיות, לעומת זאת, עוסקות בעוולות פרטיקולריות שנגרמו לאנשים ספציפיים. כך למשל אדם שקראו לעברו "הומו" יכול לתבוע תביעת לשון הרע, אך אם מישהו יכנה את כל אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת בכינוי "הומואים" הם לא יוכלו לתבוע אותו. במשפט האזרחי, נהוג לתת את אפשרות התביעה לאדם שנפגע באופן ספציפי מן העוולה, בגין פגיעה בזכות העומדת לרשותו (הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ועוד). לאנשים אין את הזכות שלא יחרימו אותם.
והנה, בעקבות חוק החרם יכול כל מי מהציבור שנגדו נשמעה הקריאה לחרם (למשל, מתנחלים) לתבוע באופן פרטני את בעל הביטוי הפוגע, שכוון כנגד קבוצה שלמה, זאת מבלי שכתב התביעה יעבור בדרך מסננות כמו משטרה ופרקליטות. למה הדבר דומה? לכך שהמדינה, במסגרת המאבק שלה בביטויים גזעניים תתיר לנפגעים מקריאות גזעניות (למשל, לא להשכיר דירות לערבים) לתבוע באופן אישי את הקוראים את אותן הקריאות.
במילים אחרות, הפיכת ההסתה (הקריאה) לחרם לעוולה אזרחית ולא לעבירה פלילית, שנועדה לכאורה לרכך את עוצמת הפגיעה של חוק החרם באזרחים, יתכן ודווקא היא זו שתהפוך אותו, בסופו של דבר, לבלתי חוקתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה