‏הצגת רשומות עם תוויות דמוקרטיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמוקרטיה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 14 ביולי 2011

האקלים של חופש הביטוי בישראל


על חוק החרם יש להסתכל בפרסקטיבה רחבה של המציאות החוקית והחוקתית המאפשרת את קיומו. אפשר להסתכל על כך דרך המשקפת ההופכת כל גילוי של לאומיות ל"פאשיזם". אני מציע להסתכל עליו דרך המשקפיים של חופש הביטוי.

חוק החרם אינו חוק בודד, הוא חלק משורה ארוכה של חוקים אשר נועדו להצר את חופש הביטוי. חוק החרם מתאפשר אודות לאקלים חברתי וחוקתי המאפשר את חיקוקו, והופך אותו לכלי חוקי לגיטימי בדיוק כמו החוק למניעת הסתה לגזענות, אלימות וטרור או הצנזורה הצבאית  או הפן הפלילי של עבירת לשון. כולם חוקים שעברו את המסננת של בג"צ, ונמצאו כחוקתיים, דמוקרטיים ומידתיים לעילא, וחלק מאותם אנשים שמזדעקים עתה נגד אי החוקיות של חוק החרם "האנטי דמוקרטי" עושים שימוש רב בחוקים אלו כאשר הדבר נוח להם.

במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.

לא זכור לי ששורה של פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה כנגד עבירת ההסתה לגזענות, על אף שהגזענות עצמה אינה אסורה, ועל אף שקיומה של עבירה זו בספר החוקים פוגעת אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם. למעשה, המרצים למשפטים מוצאים תירוצים קלושים על מנת להבחין בין השניים.
 
בימים האחרונים נשמעו המון קולות שתוהים מה אומרים בעולם על החוק. אני מנחש שהעולם לא ציפה ליותר מדי ממדינה שיש בה צנזורה צבאית מכוח תקנות שעת חירום. ככל שחושבים על זה לעומק, זה נס מאוד לא אופייני לשיטת המשפט שלנו שעד עכשיו לא היה אסור לקרוא לחרם.

בני האדם חיים באמצעות השפה. הדיבור יוצר את מחשבותיהם, את התרבות ואת המדע. השפה היא סוכן החברות הראשי, באמצעותה האנשים מגבשים את זהותם ומשתפים זה את זה באשר על ליבם. נסיונות לעצור את הדיבור הינם נסיונות למנוע את הזהות האנושית ואת האינטראקציה האנושית הבסיסית ביותר.

אי אפשר לעצור את המחשבות, וכך גם אי אפשר לעצור את הביטויים, אלא ע"י כיתת יורים. אפילו אז קיימת "סכנה" שהדובר יהפך למרטיר ורעיונותיו יכנסו להיסטוריה. זו לא טענה נורמטיבית, זו עובדה פיסיקלית. זהו גם טיעון מוסרי, אדם שמונעים ממנו לחשוב, שמונעים ממנו לדבר, מונעים ממנו לחיות.

בחוק החרם המתועב יש להיאבק באותו אופן שהרבנים מחברי תורת המלך והשיח' ראאד סלאח נאבקים בעבירות ההסתה למיניהן, כפי שחנה בית הלחמי נאבקת בצווי איסור הפרסום, כפי שויקיליקס נאבקת בצנזורים וכפי שהפיראטים נאבקים במי שמבקשים לשים גדרות על ידע, או כמו שהעיתונות הישראלית משתמשת ב"פרסומים זרים". צריך פשוט לדבר. לא רק את הזמן אי אפשר לעצור, גם את גלי הקול, זרימת המידע הדיגיטלי והתודעה האנושית.

אך עלינו גם ליצור מערכת אקולוגית חוקית בה חוק החרם הוא דבר שאינו מן האפשר, מערכת חוקים בה לא רק הביטוי הוא חופשי אלא גם בני האדם חופשיים להתבטא. מערכת בה מעודדים להתבטא בחופשיות. ניתן לעשות זאת רק ע"י טיהור ספר החוקים מכל החוקים המטילים מגבלות על חופש הביטוי, באמצעות ביטול הפריבילגיות, שלנו ושל אחרים, לעצור אנשים מלהתבטא.

להלן בנק מטרות ראשוניות, עקרונות המצע של תנועה שאני מבקש לקרוא לה "חזית חופש הביטוי", שגיבשתי בינתיים:
  1. אנו מתנגדים לחוק החרם 
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע 
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום 
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו 
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יאללה, דיאלקטיקה.

יום שישי, 21 בינואר 2011

על הפרסום הממשלתי בעיתונות והפער הדיגיטלי בעין השביעית

העין השביעית עוסק בסדרת כתבות בנושא הפרסום הממשלתי בעיתונות. זאת לנוכח ההצעה העומדת על הפרק לבטל את הפרסום הממשלתי בעיתונות, העולה למשלם המיסים כסף רב, מאחר וישנו מי שחושב שאפשר להסתפק בפרסום חינמי באתרי האינטרנט הממשלתיים.

העין השביעית, כיאה אולי למגזין המבקר את התקשורת, ממסגר את העיסוק בעניין תחת הכותרת "סובסידיה לעיתונות?". התמה העולה מסדרת הכתבות היא כי מאחר והפרסום הממשלתי בעיתונות מכניס למו"לים כסף רב, מהווה הפרסום הממשלתי מעין סובסידיה לעיתונות בעידן האינטרנט, ולכן מופעלים לחצים רבים מצידם על מנת להמשיך ולפרסם את הפרסומים בעיתונים. הסיפור מוצג כאינטרס כלכלי של בעלי העיתונים מול האינטרס הכלכלי של משלם המיסים. אמנם מוזכר בכתבות כי קיים אינטרס ציבורי, ראשון מעלה לטעמי, לפרסום בעיתונות הממשלתית, אך האזכור נדמה כי נעשה כלאחר יד ועל מנת לצאת לידי חובה עיתונאית.

הרושם שמתקבל מסדרת הכתבות של העין השביעית הוא כי אמנם קיים האינטרס הציבורי לפרסום הודעות הממשלה גם בעיתונות, אך זהו אינטרס זניח לעומת זה הכלכלי וקל למצוא פתרונות נקודתיים במקומות בהם הוא רלוונטי. הרי אם היה מתקיים דיון אמיתי באינטרס הציבורי במסגרת המגזין, והטענה כי אינטרס זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של עיתונות הדפוס היה זוכה למקום נרחב, אזי היה קשה למסגר את סדרת הכתבות כסיפור סקסי על שדידת הקופה הציבורית.

מהו האינטרס הציבורי לפרסום ממשלתי בעיתונות?

צריך לומר זאת בגלוי: מעבר מפרסום ממשלתי בעיתונות (ובאינטרנט) לפרסום באינטרנט בלבד, ימנע מאלו שאין להם גישה לאינטרנט או שיש להם גישה אך חסרי כל אוריינות טכנולוגית ומודעות לגלישה באתרי הממשלה את ההזדמנות להיחשף לפרסומי הממשלה. ההבדל בין אלו שיש להם גישה ויכולת לגלוש באינטרנט לבין אלו שאין להם נקרא פער דיגיטלי (לקריאה נרחבת יותר על הפער הדיגיטלי ועל הדרכים למדידתו כאן).

מהם מימדי הפער הדיגיטלי בישראל? לפי נתוני הלמ"ס מלפני שנה, הפער הוא גדול למדי. כך, למשל, 40% מערביי ישראל אינם משתמשים כלל במחשב, ועוד פחות מכך גולשים באינטרנט. אך נגיד והפער במגזרים מסויימים ניתן לפתרון, באמצעות פרסום בעיתונות הערבית או החרדית, מהו הפער באוכלוסיה הכללית? לפי נתונים מ-2005 [PDF] הפער הדיגיטלי בין קבוצות הגיל השונות ובין המגדרים השונים הוא גדול בהשוואה לאירופה כולה.

הפרסום בעיתונות, גם אם עולה כסף רב, מגשר על הפער הזה. בעוד חלקים נרחבים מן האוכלוסיה אינם משתמשים באינטרנט, בסקר TGI האחרון נמצא כי בתקופה האחרונה דווקא חלה עליה בחשיפה לעיתונות המודפסת בכללותה.

זאת ועוד. הפער הדיגיטלי לא מתבטא רק בנגישות למחשב או ביכולת לגלוש באינטרנט, אלא גם במיומנויות הגלישה וחיפוש המידע ברשת, ובמאפיינים הפסיכולוגים של המשתמשים (פחד מפעולות מסובכות ברשת, מודעות לכל האופציות ולחשיבותן). כך למשל קיים פער בין מי שמשתמש באינטרנט רק לדואר אלקטרוני לבין מי שיודע לנצל את כל אפשרויות חיפוש המידע שמאפשרת הרשת, וזאת למרות ששניהם יתוייגו כמי שעושים שימוש באינטרנט. כך אנשים שאינם מודעים לפרסומים הממשלתיים באינטרנט, ואינם מנויים לקורא הרסס של אתרי הממשלה (כי רסס זה למתקדמים), וגולשים רק לאתרים ספציפיים (שאינם אתרי הממשלה) - לא תהיה להם אפשרות להיחשף לפרסומים האלו, אלא אם יחפשו אותם במיוחד בעת הצורך (בהנחה שהם יודעים איך לחפש, ובהנחה שהדבר לא מאוחר מדי מבחינתם).

הפרסום בעיתונות מגשר גם על הפער הזה, ומעמיד את כל קוראי העיתונים בנקודה שווה - לכל מי שמעלעל בדפי העיתון סיכוי שווה להיחשף לפרסומים הממשלתיים. העיתון - אמצעי מדיה חד-כיווני להמונים, שאינו ניתן להתאמה אישית ושרמת הסלקטיביות בחשיפה לתכנים המצויים בו נמוכה למדי - מאפשר לכולם להיחשף לפרסומים באופן מקרי וללא מאמץ אקטיבי, ולא רק לעכברי המידע של הרשת.

המסקנה מהנתונים על הפער הדיגיטלי היא כי מי שנמצאים בצד הלא נכון של הפער הדיגיטלי הן הקבוצות החלשות ממילא: ערבים, חרדים, עניים, קשישים ונשים. מכל אלו מבקשים בעין השביעית, שקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, למנוע את האפשרות להיתקל במידע אותו מוצאת הממשלה לנכון להביא לידיעת כלל הציבור במועד בו הוא מפורסם.

הדבר דומה לכך שאנשי המגזין הדיגיטלי, שכותביו וקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, יבקשו להעביר את כל שירותי הממשלה לפעילות מקוונת בלבד, בלא שתהיה לכך תשתית מתאימה, מטעמים של חסכון בכספי ציבור. מדובר בקריאה שהיא אנטי-דמוקרטית במהותה: משמעותה פגיעה בזכות לשוויון הזדמנויות ובגישה למידע ולשירותים שהממשל מוצא לנכון לספק לאזרחיו, ובהעמקת הפערים בין השכבות החזקות לשכבות החלשות באוכלוסיה.

שאלת הסובסידיה לעיתונות הכתובה היא חשובה וראויה לדיון ציבורי. לא פחות ממנה, ראויה סוגיית הפער הדיגיטלי ומשמעותה אף היא לדיון מעמיק במסגרת סדרת הכתבות העוסקת בפרסום הממשלתי בעיתונות. על כן יש להצטער על כך כי בעין השביעית, מיסודו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בוחרים כמעט להתעלם מסוגיה זו.