יום חמישי, 26 במאי 2011

YES מפלה בין צרכנים, כנראה בניגוד לתנאי הרשיון

1. הובא לידיעתי כי חברת YES לא מאפשרת למי שאין בידיו כרטיס אשראי או אפשרות לעשות הוראת קבע בנקאית (להלן: "אמצעי תשלום"), לשלם עבור המנוי במזומן. כלומר, לקוח שמבקש לשלם לחברה במזומן עבור שירותי הלווין, למשל בבנק הדואר שם החברה מחזיקה חשבון, לא יכול להתחבר לשירותי החברה.

יתרה מזאת, חיפוש בגוגל מעלה מקרים רבים דומים, בהם YES מערימה קשיים על לקוחות אשר מעדיפים לשלם במזומן, או אפילו דרך בנק הדואר. בפעם אחת הודיעה החברה ללקוח כי היא אינה מכבדת הוראות קבע של בנק הדואר, ובפעם אחרת סירבה לתת מכשיר YES MAX ללא כרטיס אשראי עד שהדבר יצא אל התקשורת.

מדובר בהפליה חמורה בין הצרכנים. השירות הוא אותו השירות, והסיכון הוא אף אותו הסיכון, אך ישנם צרכנים שלא יכולים כלל להתחבר לשירות חיוני זה.

2. כמה מילים על הסיכון, למקרה שYES יעלו טיעון בדבר וודאות כלכלית: ככלל, הוראת קבע בכרטיס אשראי או בבנק אינה יותר בטוחה מתשלום במזומן.

בניגוד לעסקה בתשלומים באשראי, לבית העסק אין שום וודאות שהוא יקבל את הכסף שלו במועד החיוב. יתכן כי במהלך החודש יחסם הכרטיס או החשבון מסיבה זו או אחרת, עקב הטלת עיקול למשל, ואז לא תכובד הוראת הקבע. וודאי שאין שום הבדל בסיכון בין הוראת קבע בבנק הדואר, שם אפשר לנהל אך ורק חשבונות קרדיטוריים, לבין כל חשבון בנק אחר שYES אינה יודעת האם הוא קרדיטורי או דביטורי ומה מצבו.

ה"וודאות הכלכלית" היחידה שמרוויחה החברה היא הוודאות שהיא תשלח יד לכיס הלקוחות בכל מקרה וכאוות נפשה, גם אם לא סיפקה שירות, או סיפקה שירות לקוי, או סיפקה שירות למרות שהלקוח שלח הודעת ניתוק, או אם לא אישר שהוא צריך לשלם עבור שירות אקסטרה שהחברה החליטה לגבות ממנו. אין שום סיבה שאנשים שאינם חפצים בכך יבטיחו תשלום עבור שירות שמועד לתקלות. כאמור, הוראת קבע, במיוחד בנקאית, ניתן לבטל גם כך בכל רגע.

ועדיין, YES בוחרת בחוצפתה שלא לשרת צרכנים שלא מפקידים בידיה את פרטי כרטיס האשראי שלהם.

3. באופן כללי, מותר לחברות להפלות בין צרכנים, אלא אם מדובר בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. הפליה בין בעלי אמצעי תשלום, לבין מי שאין ברשותם אמצעי תשלום או שמעדיפים שלא להשתמש בו אינה הפליה אסורה לפי חוק זה.

אלא שYES אינה ספקית שירות רגילה. היא מספקת שירותי טלוויזיה בלווין, תוכניות וסרטים וערוצים זרים, מוצר בסיסי לכל מי שרוצה לצרוך תכנים בידוריים וחדשותיים ולא יכול או לא רוצה להוריד תוכן באינטרנט (בהיבט הזה, ראוי לשים לב שהמדיניות של YES למעשה מעודדת פיראטיות, במיוחד בכל הנוגע לתכנים ייחודיים לחברה. אני חושב שכל עוד החברה פועלת בניגוד לרשיון המבטא את האינטרס הציבורי, כפי שמפורט, ואינה מספקת את שירותיה לכל דורש, קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה להנגיש את תכניה לציבור הרחב ע"י העלאתם לרשת האינטרנט בניגוד לדעתה של החברה).

YES מספקת את השירות אך ורק מכוח רשיון שניתן לה ע"י המדינה להשתמש במשאביה, ואשר תנאיו נועדו להבטיח לאזרחים שYES לא תנצל את הרשיון לעשות ככל העולה על רוחה, בצורה שפוגעת באינטרס הציבורי.

4. חברת YES מפנה את הלקוחות המתלוננים על ההפליה להסכם המנוי בינה לבין לקוחותיה, אשר בו אכן כתוב כי החברה מקבלת אך ורק אמצעי תשלום, ואף שמי שלא יודיע לה על שינוי באמצעי התשלום ימצא מפר חוזה.

הסכם המנוי צריך לעמוד בכמה תנאים, הנקובים בסעיף 11.1 לרשיון. כך למשל, הסכם המנוי צריך להיות מאושר הן ע"י המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין והן ע"י בית הדין לחוזים אחידים. יש להניח שYES אכן השיגה את האישור של שני גופים אלו להסכם המנוי, דבר המעלה תהיות קשות על תפקודם של הגופים אשר אמורים לשרת את האינטרס הציבורי.

אלא שלא די בכך. סעיף 11.1.3 קובע כי "הסכם המנוי כפוף להוראות הרשיון". כלומר, יכולים המועצה ובית הדין לאשר תנאים דרקוניים ככל שיחפצו, אך עדיין הסכם המנוי צריך לעמוד בתנאי הרשיון הכלליים.

באופן לא מפתיע, תנאי הרשיון אוסרים מפורשות על כל הפליה שהיא בהסכם המנוי. ראו סעיף 11.3.1 - "לא יסרב בעל רשיון לבקשת אדם להתקשר עמו בהסכם המנוי ולא יפלה בין המבקשים להיות מנויים"; סעיף 11.3.4 - "בעל רשיון אינו יכול להתנות חיבורו של מבקש או מתן שירותים לו, בתנאים בלתי סבירים, מפלים או בלתי הוגנים..."; וכן סעיף 12.1.2 בפרק "חובת קיום השירות ואיסור הפלייה בין מנויים" - "... יספק בעל הרשיון את שירותיו ושידוריו בכל איזור השירות, לכל דורש, בתנאים שווים ובלתי מפלים ובתעריף שאינו מפלה..." (ההדגשות שלי).

5. לדעתי, אין ספק שחברת YES מפרה את תנאי הרשיון שניתן לה מטעם הציבור, ועושה רושם שהמועצה לשידורי כבלים ולווין שותקת או עוצמת עיניים לנוכח תלונות בעניין זה. אי חיבור או ניתוק שירות לאדם שלא מציג את אחד מאמצעי התשלום שYES בוחרת לכבד היא התניה הנוגדת את תנאי הרשיון, ומהווה הפליה חמורה כנגד אנשים שאינם יכולים באופן זמני או קבוע (אוכלוסיות חלשות) להשתמש באחד מאמצעי התשלום הללו, או אפילו בוחרים מטעמים שלהם לא להחזיק בחשבון בנק, ושלא יכולים להתחבר לשירותי החברה עקב הנהלים המפלים. משמעותה למעשה אי אספקת שירותים למי שאינו עומד בתנאים המפלים אותם מציבה חברת YES, ללא כל הצדקה כלכלית ובניגוד לאיסורים מפורשים ברשיון.

על YES להפסיק את הנוהג המפלה בהקדם האפשרי, ולאפשר לכל מי שרוצה להתחבר אליה גם תמורת תשלום במזומן. אם לא תעשה כן, על המועצה לכבלים וללווין לבצע את תפקידה כראוי ולהתערב לטובת האינטרס הציבורי, עליו היא אמורה להגן.

יום שני, 16 במאי 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם

חבר עבר לגור בשעה טובה עם בת זוגו. מכיוון ששניהם מנויים של הוט, הם ביקשו מן החברה שתנתק להם את אחד המנויים. הוט דרשו קנס יציאה גבוה מאוד. בת הזוג אמרה שאם כך, היא לא רוצה לנתק אחד מן המנויים, וביקשה שיתקינו שני מנויים בדירה החדשה, קרי: שני מנויים לכבלים, שני חיבורים לאינטרנט, שני טלפונים. אם כבר משלמים, לפחות שתהיה תמורה לאגרה.

הוט לא הסכימו, בת הזוג פנתה למשרד התקשורת, ואחרי יומיים הוט הודיעה לה שמנתקים אותה ללא קנס. מכיוון שהיו מקרים בעבר שלמרות הבטחה לניתוק ללא קנס המשיכו בהוט לגבות כסף, היא ביקשה תיעוד בכתב להבטחה הזו. אך אבוי, זוהי מדיניות מוצהרת של הוט שלא להעלות שום הסכמה על הכתב.

הוט לא לבד. שבוע שעבר שלחתי פקס ודואר רשום לסניף הבנק שלי (לאומי). במקום לענות לי בכתב, הם התקשרו אליי ממספר חסום. ביקשתי שישלחו לי את התשובה גם בכתב, הם סירבו.

אם הוט יחליטו שהם בכל זאת קונסים את הזוג על ניתוק אחד המנויים, לא תהיה להם הוכחה להתחייבות של החברה. אם הבנק יפעל בניגוד למוסכם עימו, והמקרה יגיע לביהמ"ש, לא אוכל להביא תימוכין להוכחת טענותיי. יש צרכנים שמקליטים כל שיחה עם עסקים מסוג זה, אך אלו צרכנים מתוחכמים, שברשותם ידע ואמצעים כיצד לעשות זאת. מה גם שלא תמיד אפשר להיערך לכך מראש, הרי השיחות מגיעות פעמים רבות ממספרים חסומים.

אי העלאת הדברים על הכתב היא מדיניות כלכלית נבונה מבחינת החברות השונות. כך נציג שירות הלקוחות יכול להבטיח דבר אחד, והחברה יכולה לעשות דבר אחר. היה מי שקרא לזה "כלכלה של שקר", וזה ממש כך. מדיניות אי התיעוד היא חלק מכלכלת השקר, כי אם הדברים יתועדו יהיה קשה להמשיך לשקר, ולכן יהיה קשה להרוויח כסף. הלקוח הממוצע מפחד להתעמת עם החברות על דברים שהבטיחו לו כשאין לו הוכחה לכך, דבר הגוזל ממנו זמן, וזמן הרי שווה כסף. גם עוגמת נפש. ואם הוא מתעקש, לא נורא, שיטת "מצליח" עובדת במספרים גדולים. גם זה חלק מכלכלת השקר.

כדי לא לאפשר לעסקים להמשיך להרווח מהשקר מוצע בזאת כי עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני (כלומר, לא משה האינסטלטור או החנות בקניון) יהיו מחוייבים לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם ושל מה שנאמר או הוסכם בה, בין אם מדובר בבקשה להתנתק, הצטרפות לתוכנית תשלומים חדשה, או פניה בעקבות בעיה טכנית.

חובה זו לא אמורה להטיל על העסקים עלויות רבות. נציגי שירות הלקוחות גם כך אמורים לערוך תרשומת של הפניה, ואת התרשומת אפשר לשלוח במייל לצרכן. החובה רק תמנע מהם להרוויח מכלכלת השקר, כי היא תאזן את אי הסימטריה בין נציג השירות, שרואה מה רשום במחשבי החברה, לבין הצרכן. המשחק הופך להיות בקלפים גלויים. שליחת התרשומת לצרכן לא רק תהיה לו לראיה בעת הצורך ותחייב את החברה לפעול לפי הרשום בה, אלא גם תאפשר לו לדעת בזמן אמת אם החברה אכן רשמה את שהבטיח הנציג במחשביה ולהתעקש שכל ההבנות יעלו על הכתב.

יש לציין כי כבר היום, לפי תקנות ביטול עסקה החדשות ניתן לבטל עסקה לרכישת שירותים (המנויים בתקנות) בתוך 14 ימים מיום מסירת חוזה או מסמך בכתב לצרכן. כלומר, זהו תמריץ לחברות לשלוח את החוזה לצרכן, כי כל עוד לא נמסר החוזה, ניתן לבטל את העסקה.

אלא שלא כל הפניות לשירות הלקוחות הן על מנת לעשות עסקה לרכישת שירות, כפי שזאת מוגדרת בתקנות. במקרים אחרים אין לחברות תמריץ לשלוח מסמך בכתב המעיד על המוסכם בין הצדדים. וכשאין תמריץ, המדיניות היא לא להעלות דבר על הכתב. לכן יש לתמרץ חברות לעשות זאת.

אפשר להטיל מגבלה דומה בנוגע לכל חיוב הנובע מהסכמה טלפונית. אפשר לקבוע חזקה ראייתית שחברה שלא שלחה לצרכן תיעוד של השיחה עימו תהיה מושתקת או מנועה מלטעון דברים בנוגע לתוכן השיחה (מכיוון ולעיתים השיחות דווקא מיטיבות עם הצרכן, ואינן מטילות עליו חיוב, מתוך הידיעה שהחברה לא מתכוונת לקיים את חלק בהסכם). אפשר גם להטיל קנס כספי על חברות שלא שולחות לצרכנים תיעוד של השיחה עם שירות הלקוחות.

החברות לא יפסיקו לשקר מעצמן, זה הרי עניין של מדיניות כלכלית. המחוקק צריך להפוך את השקר ללא משתלם, והמדיניות תשתנה מעצמה.

יום רביעי, 11 במאי 2011

לשכת העיתונות הממשלתית כמשל: על הטיפול בקניין הרוחני הציבורי

1. עד היום, אם אדם מן הציבור רצה להשתמש בתמונה מאוסף התצלומים הלאומי, השייך ללשכת העיתונות הממשלתית, ששייכת לציבור, עליו לשלם 20 ש"ח תמורת השימוש בהם. לא ברור מדוע הציבור נדרש לשלם עבור שימוש בתמונות ששייכות לו.

התמונות במאגר הרי שייכות לציבור. בנוסף לכך, התמונות אינן מוצר מתכלה, כך שאין שום הגיון בהטלת מס הנועד למנוע ניצול יתר של המשאבים. אמת, יתכן כי אם ינתנו התמונות בחינם ירד הערך הכלכלי שלהן בשוק, אך  לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינה חברה מסחרית. עליה לפעול לרווחת הציבור ולא למען השאת רווחים.

2. יש לציין כי לע"מ אינה מקלה על הציבור שרוצה להינות מן התמונות ששייכות לו. החלק המשפטי באתר, הדן בזכויות היוצרים בתמונות שבמאגר בשפה משפטית לא מסובכת, אך אולי כזו שאינה מובנת לכל הציבור, מתרכז במה אסור לעשות עם התמונות ללא רשות. המחלקה המשפטית של לע"מ אינה מוצאת להביא לנכון לידיעת הציבור, אותו היא אמורה לשרת, כי קיים פרק שלם בחוק זכות יוצרים שבו קיימת רשימה של שימושים אותם מותר לעשות ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, אף ללא הסכמת בעליה וללא תשלום (פרק ד' לחוק: שימושים מותרים).

אילו לא די בכך, כשהבאתי לתשומת לב לע"מ ניתן לעשות שימושים רבים בתמונות בחינם, בעיקר מכוח "שימוש הוגן", טענה בפניי נציגת הלע"מ, בעמוד הפייסבוק של הלשכה, כי לפי הלשכה המשפטית של הלע"מ אף אסור לי לעשות שימוש הוגן בתמונות שבמאגר. זאת בניגוד לחוק, כאמור.

התנהלות זו של הלע"מ, המנסה לצמצם את היקף השימוש ללא תשלום בתמונות (ובכך, למעשה, לצמצם את חופש הביטוי) מעבר לאיזונים שקבע החוק בין זכויות יוצרי היצירה לזכויות הציבור, מזכירה התנהגות של חברה מסחרית אשר רוצה למקסם את רווחיה מן היצירות שברשותה, ולא של גוף ממשלתי.

3. אלא שהחלטה מבורכת של ממשלת שישראל שהתקבלה ב-8.5.11 עתידה לשנות זאת. לפי ההחלטה, "השימוש באוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית יהיה פתוח לציבור הרחב ללא תשלום". סוף סוף!

בירושלים חוגגים את החלטת הממשלה לפתוח את מאגר
התמונות לשימוש הציבור (צילום: יעקב סער, לע"מ)
4. בהחלטה עצמה לא מפורטים עדיין כל סייגים לשימוש בתמונות, ואת הסייגים עתיד לקבוע משרד התפוצות. "גלובס" אף מפרטים כי גופים מסחריים, כדוגמת עיתונות זרה או אף חברות פרסום, יוכלו לעשות שימוש חופשי בתמונות שבמאגר. לפי נציגת הלע"מ בפייסבוק, הכוונה היא ככל הנראה כן להגביל גופים כדוגמת חברות פרסום מלהשתמש בתמונות שבמאגר בחינם.

כך או כך, יש טעם רב בהחלטת הממשלה לאפשר גם לגופים מסחריים לעשות שימוש בתמונות שבמאגר הציבורי. ראשית, הדבר מקטין את עלויות הייצור, דבר שעשוי להוביל לירידת מחירים ולהגברת התחרות בשוק. שנית, בלע"מ מציינים, ובצדק, כי פתיחת המאגר לעיתונות זרה מטרתה לעודד שימוש בתמונות מן המאגר, שהינן בהכרח "אוהדות" את המדינה, על פני אחרות, שאולי פחות "מסבירות פנים". אם עורך עיתון שאדיש לתדמיתה של מדינת ישראל יצטרך בכל פעם לבחור בין תמונה שהשימוש בה הוא בחינם לבין תמונה שעלותה 20 ש"ח, יתכן שיבחר בתמונה שעליה הוא לא צריך לשלם כסף.

5. עם זאת, בטרם מתירים לחברות פרסום ולגופים מסחריים אחרים להשתמש חופשי בקניין הציבורי, ראוי לחשוב על שיטה שאף תיטיב עם הציבור הישראלי עוד יותר. מדוע, למשל, לא לחייב את כל מי שעושה שימוש מסחרי בתמונות (יש להודות כי גופים מסחריים הם המרוויחים העיקריים מן ההחלטה, מאחר והציבור יכול היה גם כך לעשות שימושים רבים בתמונות במסגרת שימוש הוגן), ואולי את כל מי שעושה שימוש כלשהו בתמונות, להשתמש בהן רק במסגרת רשיון כדוגמת Attribuition ShareAlike של קריאייטיב קומונס?

רשיון זה נועד להבטיח כי מי שעושה שימוש בתמונות מן המאגר במסגרת יצירה כלשהי (למשל, כתבה בעיתון או מודעת פרסום), יעמיד אף הוא את היצירה החדשה לרשות הציבור במסגרת אותו הרשיון. קרי: מי שמשתמש בחינם בתמונות המאגר מתחייב לתת לאחרים להשתמש בחינם ביצירות שהוא יוצר בעזרת התמונות.

נכון שגם להפצת התמונות ברשיון זה יש מחיר כלכלי עבור העסקים, ולכאורה הדבר מאיין את יתרונות ההחלטה עליהן דובר לעיל, אך מול זאת יש לשקול את היתרונות עבור הציבור בצעד זה. מצד אחד, התמונות מופצות בחינם; מצד שני, בתמורה לכך שהציבור נותן רשות לעשות שימוש בחינם בתמונות (עלות המוערכת בכ-400,000 ש"ח מידי שנה), הוא גם מרוויח זכויות ביצירות נוספות. בנוסף, אני לא חושב שקיימים מאגרי תמונות חינמיים גדולים רבים שאינם מתנים את השימוש בתמונות ברשיון מסוג זה, כך שהעורך המתלבט יעדיף לעשות בהן שימוש. לכן אני חושב שאיזון מעין זה הוא טוב לציבור.

6. עד כאן בנוגע להחלטת הממשלה בקשר לשימוש חופשי במאגר התמונות הלאומי. אלא שמאגר התמונות הלאומי אינו הקניין הרוחני היחידי השייך למדינת ישראל, ולמעשה לציבור כולו. מדינת ישראל, על משרדיה וגופיה השונים, מייצרת קניין רוחני רב, שפעמים רבות לציבור אין גישה חופשית אליו (בין אם בתשלום ובין אם לאו). לא מדובר רק על תוצרים של גופי תקשורת בבעלות המדינה, כדוגמת ארכיון רשות השידור (בעניין זה, ראו כיצד נוהגת ספריית הקונגרס האמריקאי בנוגע לתקליטים והקלטות נדירות) אלא גם על תוכנות שהציבור מממן את פיתוחן אך לא זכאי להשתמש בהן.

מדוע באמת לא תחליט הממשלה להעלות את התוכנות אותן מפתחת המדינה לארכיון התוכנות הלאומי, בדומה למאגר התמונות הלאומי, ותתיר לכל מי שרוצה להשתמש בהן לעשות זאת?

יום רביעי, 27 באפריל 2011

על הטלוויזיה

בימים האחרונים אני עושה מאמצים לקדם את הצעת החוק שהנחתי בפניכם, לפיה יש לחייב בתי עסק להתקשר לצרכנים ממספר מזוהה. נוסף על שליחת ההצעה לחברי כנסת רלוונטיים, התכתבתי עם תחקירנית בתוכנית תרבות על מנת לעניין אותה באייטם על הנושא.

התוכנית הזו היא תוכנית תרבות יומית חביבה ואינטלגנטית למדי, עם קאדר מנחים מתחלפים. אחד המנחים אף עוסק קבוע בענייני "טכנולוגיה", כלומר תרבות דיגיטלית בעיקר. חשבתי שזה יכול לעניין אותם ושיש לי מספיק דברים מעניינים להגיד על עולם שבו בתי עסק מתקשרים משיחה לא מזוהה, עולם שבו הסלולרי המלווה אותנו לאן שנלך מעורר בנו מתח תמידי כל אימת ששיחת טלפון לא מזוהה נכנסת. זהו עולם שבו העסקים בחסות הטכנולוגיה מעוררים אצלנו באופן תמידי, מדי שעה לפעמים, את אינסטינקט ה-fight or flight. אך מעבר לכך, חשבתי שגם אם זה לא אייטם מספיק "מעניין" מהבחינה האסתטית או הטלוויזיונית, הרי שהוא אייטם מספיק חשוב.

ההתכתבות עם התחקירנית תסכלה אותי.

ראשית היא שאלה אותי "איפה חשבת שזה יכול להתאים?". השאלה הזו קצת בלבלה אותי. אינני עורך התוכנית ואין לי יומרות לקבוע את הליין אפ. זה תפקיד הבוסים שלה. אחרי כמה זמן הבנתי מדוע היא שאלה אותי את זה. היא כנראה לא מכירה אחרת. היא אולי רגילה שיחצ"נים למיניהם מגישים לפתחה אייטם מוכן מהתנור, לרבות השאלות והתשובות המתחכמות. מקרה בו אדם מציע אייטם, ומאלץ אותה לעשות את העבודה (העיתונאית?) הקשה הוא כנראה מקרה חריג בעבודת המערכת, שברירת המחדל בה היא לשאול אותי היכן הייתי ממקם את האייטם, ולא לבחון עם עצמה ועורכיה היכן הם היו משלבים אותו.

לאחר שהבהרתי לה שאין לי יומרות לקבוע כיצד האייטם יכול להשתלב בתוכנית, אלא רק שאני חושב שהוא מתאים לרוח הכללית שלה ולסוג הדיונים בה, היא השיבה לי את הדברים הבאים: "שאלתי אותך, כי לדאבוני נראה לי שאין אצלנו נישה מתאימה להציג את הרעיון. התוכנית הטכנולוגית עוסקת בדברים טכנלוגיים גרידא ודיוני התרבות צריכים להיות קונטרוברסליים או עם איזהשהוא רקע תרבותי. הייתי ממליצה לך לפנות ל"צינור לילה", אם אתה לא מכיר תוכל לצפות בה ברשת...".

הדברים האלו קצת העליבו אותי. הם העליבו אותי כי ידעתי שהיא משקרת לי. אני לא צופה קבוע בתוכנית הזו, אך באחת התוכניות בהן צפיתי זכור לי שהתקיים דיון על חשבון הטוויטר של ראפר שאינני בטוח שאני זוכר את שמו. מנגד, לא זכור לי שהתקיים דיון על שיטות להצפנת דואר אלקטרוני למשל. זה כנראה מה שהתחקירנית מכנה "דברים טכנולוגיים גרידא". אני גם לא יודע איזה רקע תרבותי חסר לדעתה לדיון על שיחות ממספרים חסומים. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מחיינו ושזהו חלק מהאקלים החברתי/כלכלי בו אנו חיים, ושניתן לקשרו לדברים נוספים. היחידים שאולי לא מודעים לרקע התרבותי הם בני ובנות האמיש, אבל הם כנראה לא צופים בתוכנית. העליב אותי גם שהיא שלחה אותי לדבר עם גיא לרר.

חשבתי קצת על בורדייה, שלא הבין מדוע מדענים ואנשי רוח מוכנים להשפיל את עצמם ולהתראיין בטלוויזיה, בתנאים הבלתי אפשריים שהיא מעמידה בפניהם. אבל הבנתי עוד משהו, הטלוויזיה לא מסתפקת רק בהצבת תנאים בלתי אפשריים, היא גם מעליבה את מי שלא עומד באותם סטנדרטים של "קונטרוברסיה" ו"רקע תרבותי". הבעיה היא בי, רמזה לי אותה תחקירנית. לא התאמצתי מספיק לייצר קונטרוברסיה או להציג לה כיצד האייטם אמור להשתלב בתוכנית. הרגשתי כמי שלא עבר את האודישנים ל"כוכב נולד" ויאיר ניצני אומר לו שהוא צוחק איתו ולא עליו.

לא הצלחתי להתגבר על העלבון והשבתי לה, בין היתר, שאם יום אחד החוק יעבור אז כנראה יצמח לו בין לילה "רקע תרבותי" לדיון בנושא, אצלם או אצל אחרים. אבל מה עם החוק לא יקודם? לא כתבתי לה זאת, אך האשמה היא בין השאר על ראשה, שמתעניינת בקונטרוברסלי ולא בחשוב, בעוד שהתפקיד שלה צריך להיות להפוך את החשוב למעניין.

היא החליטה לסיים את הקשר ביננו וכתבה לי "יואב-לא התכוונתי שנגיע למקום הזה. מצטערת". כך נפרדה ממני אשת הטלוויזיה, שוב משקרת ומנסה לגרום לי לחשוב כאילו האשם הוא בי.

יום שישי, 22 באפריל 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים להתקשר ללקוחות ממספר גלוי

"הטלפון הסלולארי מצלצל ומייד מפסיק. על הצג מספר טלפון שאינו מוכר (מספר מזוהה שאינו חסוי). איילת חיות (המבקשת) פרסמה מודעה כדי למצוא מחליפה לדירה בה התגוררה בשכירות. היא חושבת שלא הספיקה לענות. איילת מקווה שאולי זו השיחה לה היא ממתינה ומייד מתקשרת חזרה. במקרה אחר יוסף (המבקש 3) גם מקבל שיחה והצלצול נפסק. אשתו בשלבי הריון מתקדמים ואמו קשישה והוא זה שמטפל בה. הוא חרד שמא קרה משהו למי מיקירותיו, וממהר להתקשר חזרה. כמו איילת ויוסף, מרבית מקבלי השיחה באופן כמעט אוטומטי יחייגו חזרה למספר שעל הצג, ואז מושמעת הודעה פרסומית."

כך פותחת השופטת מיכל אגמון–גונן את החלטתה לאשר דיון בתובענה ייצוגית של איילת חיות ואח' נ' טלרן מסרים מיידים בע"מ ואח' (ת.א. 1586/09). מקרה זה שונה במעט מן המקרים בהם אני רוצה לדון בהם. במקרה זה חברת טלרן התקשרה ממספר גלוי לצרכנים, ולאחר "צלצול" אחד ניתקה את השיחה, שיטה המכונה בפסק הדין "צלתוק". טלרן עשתה זאת על מנת לנסות ולעקוף את התיקון לסעיף 30א' לחוק התקשורת, תיקון המכונה "חוק הספאם", האוסר על שליחת דבר פרסומת ללא הסכמת הנמען.

אף על פי שמקרה הזה שונה מן החוק אותו אני רוצה להציע, אם כי לטעמי חוקים אלו קשורים זה בזה, אני סבור שסיטואציות אלו מסבירות מהי החשיבות שאדם מייחס למענה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר וטובות לענייננו.

אני נוהג שלא לענות לשיחות ממספרים שאינם גלויים. ההגיון שמנחה אותי בכך זהה לזה שבגינו לא אפתח את דלת ביתי לאדם במסיכת סקי שלא מוסר כל פרט מזהה. מי שירצה ליצור איתי קשר, אני אומר לעצמי, יתקשר ממספר מזוהה או שישאיר הודעה. אני מעוניין לנהל תקשורת בקלפים גלויים ככל שניתן, ואם אדם יודע כיצד להשיג אותי, מן הראוי שאדע כיצד להשיג אותו במקרה הצורך.

אני מקשר זאת גם לזכותי לפרטיות. זכותי לא לענות לשיחת טלפון שאינני מעוניין לנהל שיחה עם האיש בצד השני של הקו. ואם אינני יודע מי המתקשר, ואני ממתין לשיחה חשובה, כמו יוסף שאשתו הייתה בשלבי הריון מתקדמים, אני עלול למצוא עצמי עונה בניגוד לרצוני לשיחה מאדם שאינני מעוניין לנהל עימו שיחה. כשאני לא יכול לסנן את השיחות החשובות לי באותו הרגע מאלו שלא, נפגעת זכותי לפרטיות.

השבוע שלחתי מייל לאחת מחברות התקשורת וביקשתי להתנתק ממנה. עשיתי זאת במייל מכיוון וידעתי שבטלפון ינסו להעביר אותי למחלקות לשיטור לקוחות למיניהן, ולא הייתי מעוניין בכך. עם זאת, בהכירי כיצד חברות אלו פועלות, ידעתי שאותה חברה תנסה ליצור עמי קשר. ואכן כך היה (אגב, התיקון לחוק התקשורת נועד בעיקר כדי למנוע מטרד, ובהקשר זה אכן מדובר במטרד). בהמשך השבוע קיבלתי מייל מאותה חברה שנציגיה ניסו להשיג אותי, ושעליי לטלפן לשירות הלקוחות(!).

אך זהו לא הפאנץ' בסיפור. מסתבר שבין השיחות שקיבלתי ממספרים חסומים, שהשבוע נזהרתי במיוחד לא לענות להם, היו שיחות מחברה נוספת, שיחות שבדיעבד מוטב היה לו הייתי עונה אליהן. נציגיה של אותה חברה, כהרגלם בקודש של עסקים, אף הם לא השאירו לי הודעה ומספר טלפון. מכיוון ולא דיברתי עם נציגי אותה החברה, נכון לעכשיו נגרם לי נזק. אגב, שבוע שעבר קיבלתי שיחה ממספר חסום שהתבררה כשיחה מבית המשפט, הפקידה האדיבה השאירה לי הודעה עם כל הפרטים.

אני רוצה להציע חוק שיחייב עסקים להתקשר ממספר מזוהה. כשם שלא יעלה על הדעת שחברה תשלח מכתב כששמה אינו מצויין על המעטפה, כך לא ייתכן שעסק מסחרי יתקשר ממספר חסום. אני רוצה לדעת מי מתקשר אליי ולהיערך בהתאם, מכיוון ולא בכל רגע אני פנוי, פיסית או נפשית, לנהל שיחות עם עסקים מסויימים.

וזוהי הנקודה בה החוק אותו אני מציע מתחבר אל "חוק הספאם": שיחת טלפון מעסק, גם אם אינה "דבר פרסומת" (כמו למשל התראה על חוב או נסיונות להשאיר אותי כלקוח), היא שיחה בעלת חשיבות מסחרית. וככזו, זכותי כאדם וכצרכן לבחור האם, מתי וכיצד להתפנות ולנהל אותה. אינני מציע לראות בכל שיחה שבין חברה ללקוחותיה כשיחה מסחרית המחייבת אישור מראש לפי "חוק הספאם" (למרות שבמובן מסויים זה בדיוק מה שאני מציע, אך תחת ההנחה כי לקוח שעונה לשיחה ממספר גלוי של חברה שהוא לקוחה כאילו הסכים לקבל את המסר), דבר זה יקשה מאוד על חברות לנהל עסקים עם לקוחותיהן, אך אני כן מציע לנהל את יצירת הקשר בצורה גלויה וכנה. החברה צריכה להודיע לי שהיא מחפשת אותי, ולשם כך אין לאפשר לעסקים להתקשר ממספר חסום.

כשאני חושב על זה, אין שום סיבה שלא לראות שיחת טלפון מעסק ללא נתוני מעטפת כספאם. בהקשר זה יש לציין כי לפי הצעת החוק לעדכון "חוק הספאם" מי ששיגר מסר פרסומי ממספר בלתי מזוהה ניתן לחייבו לשלם סכום פיצויים כפול. כלומר, מדובר במטרד נוסף.

כוחות השוק לא יתנו מענה לבעיה הזו. החברות הגדולות במשק, לרבות המוסדות הפיננסיים (ככל הידוע לי), לא מתקשרות ממספרים גלויים. רובן גם אינן טורחות להשאיר הודעה. ואם הן נוהגות כך, הן יודעות מדוע הן בוחרות להישאר אנונימיות, כגנבות בלילה, כאשר הן מבקשות לנהל שיחות טלפון מפתיעות עם הלקוחות. הצרכנים מפסידים, גם אלו שעונים לשיחות החסומות וגם אלו שלא. באופן אירוני, אלו לרוב אותן חברות שבפרסומות אומרות שהן נותנות יחס אישי ללקוחות. אני לא נוהג להתקשר לקרוביי ממספר חסום.

אני רוצה לקדם חוק שיאסור על עסקים (בשלב ראשוני, אם כי אינני רואה סיבה מדוע לא לחייב בכך מוסדות מדינה כמו הביטוח הלאומי, למשל. הצעה כזו כבר קיימת לגבי מוסדות חינוך) להתקשר ממספר חסום. המספר הגלוי של העסק, ממנו הם מתקשרים ללקוחות, יהיה חייב להיות רשום במאגרים כדוגמת דפי זהב, או באתר האינטרנט של החברה. במסגרת החוק יהיה אפשר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 1,000 ש"ח עבור כל שיחת טלפון שעסק ביצע ללקוחות ממספר חסום, בדומה ל"חוק הספאם" ולחוקים אחרים. כמובן שיהיה ניתן לתבוע תביעה ייצוגית נגד עסק כזה. עוד אני רוצה לקבוע בחוק, חזקה לפיה שיחת טלפון ממספר חסום אינה נחשבת כ"נסיון יצירת קשר" מכל סוג שהוא עם הלקוח, אפילו אם החברה טוענת שהשאירה הודעה במשיבון. אני בטוח שניתן לחשוב על סעיפים נוספים בהקשר הזה.

אין לי מושג איך מקדמים הצעת חוק. אני אודה לרעיונות ולעזרה בקידום ההצעה.

יום רביעי, 20 באפריל 2011

דרושה מחשבה מחדש על פרשת אינס בר-לב

לאחר שהשופט גולדסטון חשב מחדש על הדו"ח שלו, נאלץ מחנה השמאל לחשוב מחדש על הדו"ח ועל גולדסטון. לא היה ניתן להתעלם מכך. עובדות חדשות מחייבות מחשבה נוספת, וזו אכן בוצעה בפומבי, בבמות הרלוונטיות. גם אם חלקם של החושבים מחדש הגיעו לאותה מסקנה אליה הגיעו במחשבה הראשונה, הרי שהדבר בוצע לאחר מחשבה מחודשת.

עברו למעלה משבועיים מאז שהיועמ"ש הודיע על סגירת התיק נגד ניצב בר-לב בעקבות תלונתה של דר' אינס על הטרדה מינית (תיק האונס נגדו נסגר מזמן, ביום בו אירע אסון הכרמל), ועדיין לא נתקלתי במחשבה מחדש על הפרשה הזו, לפחות לא בבמות המרכזיות של המחנה הפמיניסטי. התיק נסגר בקול ענות חלושה לאחר שניצב בר-לב שלח לדר' אינס את התנצלותו על התנהגותו "בהקשר המיני", ללא המלצה להעמידו לדין. דר' אינס, שבזמנו יצאה והודיעה בכיכר העיר שהיא הוטרדה מינית, הסכימה לכך. בניגוד לפרשת קצב, אף אחד לא עתר לבג"צ כנגד החלטת היועמ"ש, ולא ידוע לי על כוונה להגיש עתירה כזו.

תגובתה של דר' אינס להחלטת היועמ"ש הינה יותר מתמוהה: "האמת יצאה לאור: החלטת היועץ המשפטי לממשלה מאששת את מה שטענתי לכל אורך הדרך, כי ניצב אורי בר לב ביצע בי עבירות מין חמורות ועכשיו גם בר לב עצמו מודה בכך".

אך האמת שיצאה לאור היא שונה. החלטת היועמ"ש ודאי שלא מאששת את הטענות כי ניצב בר-לב ביצע עבירות מין חמורות בדר' אינס. ודאי גם שבר-לב לא הודה בכך. הרי לו היה מודה בכך, מדוע נסגר התיק? ואם לדעת דר' אינס האמת שיצאה לאור היא שניצב בר-לב ביצע בה עבירות מין חמורות, מדוע דר' אינס, אישה חזקה ואמיצה לפי המיתוס, לא מתעקשת שיועמד לדין? שאלות רבות, בדבר המניעים והתזמן של תלונתה של דר' אינס, נותרו פתוחות.

הדרך בה נסגרה הפרשה, במסגרתה נאלץ מועמד מוביל לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל לפרוש מן המשטרה, מחייבת מחשבה מחדש על היחס האתרוגי לו זכתה דר' אינס מחלקים מסויימים בתקשורת ועל משמעות האימוץ האוטומטי של הדימוי אותו ניסו למכור לנו בעזרתה, של האישה שלא מפחדת לחשוף את פרצופה ולהילחם עד אשר האמת תצא לאור. והנה, האמת אכן יצאה לאור. ראוי לבדוק, בדיעבד, האם היחס לו זכתה דר' אינס משרת את השדולה הפמיניסטית בתקשורת? את הפמיניזם? האם לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, והעובדות שהתגלו בחקירה, המחנה הפמיניסטי וארגוני זכויות הנשים צריכים להסיק מסקנות לגבי מקרים דומים בעתיד? האם יש להתנער מאורלי אינס? האם היה נכון לעשות ממנה סמל?

אלו שאלות לדוגמא שצריכות לעלות לאור הדרך בה הסתיימה הפרשה, ולא ראיתי שמתנהל דיון גלוי, בחינה מחדש, של העמדות שהובעו ברגע שהתפוצצה הפרשה. חיפשתי וחיפשתי באתרים המרכזיים, באתר "העוקץ" ובאתר "הארץ", בבלוגים הרלוונטיים ובשאר המקומות בהם ידעו בזמנו לתת "תשובות לטענות מקוממות בפרשת בר-לב" בטרם מוצתה החקירה. לא מצאתי דבר מלבד תגובה מכוערת למדי של לינוי בר גפן, אחת מהקמפייניסטיות למען דר' אינס בתקשורת, לטור דיעה באתר לייף-סטייל זניח למדי.

בכנות, השתיקה הזו מדאיגה אותי, וקשה לי לקבל אותה. מדוע השתיקה הזו? האם זה מפני שמה לא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק? אולי כדי לחדד את הדברים, לא נתקלתי גם בטור שהסביר, למשל, מדוע סגירת התיק היא עוד הוכחה לדרך בה מח"ש מגנה על השוטרים ומדוע לא היה צריך לסגור את התיק ויש לפעול למען פתיחתו מחדש. פשוט כלום. אולי אם תיק נסגר ולא כותבים עליו, כאילו לא נסגר בצורה תמוהה לעולם?

אלא שתהליך המחשבה מחדש הוא הכרחי, מסיבות רבות וידועות שאין טעם לפרטן. אם יש זמן ופרספקטיבה שבהם יש חובה לבחון את הפרשה הרי הזמן הוא עכשיו, והפרספקטיבה היא לאחר שתמה החקירה, היועמ"ש אמר את דברו, ודר' אינס הסתפקה בהתנצלות (אותה קיבלה כבר בעת האירוע) ללא הודאה.

לכן אני יוצא בקול קורא לבעלות הדיעה הפמיניסטיות ברשת: אני רוצה לשמוע מה אתן חושבות על הפרשה עתה, ועל התנהלות השדולה הנשית בתקשורת, לאור הדרך בה הסתיימה ולאור העובדות שאנו יודעים עתה.

יום רביעי, 30 במרץ 2011

מוות לסותמי הפיות בפייסבוק*

יש יוזמה חדשה שתופסת תאוצה בבלוגוספירה השמאלנית, והיא לדווח לפייסבוק על קבוצות של אנשים שאומרים דברים שלא מוצאים חן בעיננו. באופן אירוני, אבל מאוד לא מודע לעצמו, קמפיין "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל מקדם את היוזמה הזו בעמוד הפייסבוק. האנשים שמפחדים שיסתמו להם את הפה מבקשים שתעזרו להם לסתום את הפה לאחרים.

כל מי שחופש הביטוי יקר לליבו צריך להגיד לאנשים האלו בבוז: אני במשחק המכוער הזה לא משתתף.

אינני תומך נלהב של החוקים נגד הסתה, בלשון המעטה. למשל, אני חושב שלא צריך לחקור את כותבי "תורת המלך". אך גם במסגרת החוקים האלו, ספק רב אם קבוצות בפייסבוק עומדות בדרישות הקפדניות (ולא בכדי) של "הסתה" במסגרת החוק הפלילי. ספק רב אם בכוחן להסית מישהו ישירות לכדי אלימות, אחרי הכל לא מדובר על רבנים במסגרת קהילה סגורה, אלא בקבוצה בפייסבוק בסך הכל (נו, אולי זו היסטריה שמתקשרת לדיבורים המוגזמים על "מהפיכת הפייסבוק" במצרים). ואם אין מדובר במעשים בניגוד לחוק, מדוע עלינו לתת יד לצמצום חופש הביטוי ולסטרליזציה של הרשת?

אמת, מדובר בקבוצות שנאה בחלקן, ונשמעים בהן ביטויים גזעניים. ובכל זאת, לאנשים מותר להביע שנאה אחד כלפי השני, ואף דברי גזענות. לכן אסור להסיר אותן, ויש לתת לאנשים להתבטא בחופשיות. זהו מחיר החופש. ברעיונות מכוערים יש להילחם רק בעזרת רעיונות יפים. בביטויים של אלימות יש להילחם רק בביטויים של אהבה. זאת מכיוון שפשוט אי אפשר לחסום רעיונות וביטויים. זו כבר לא רק טענה משפטית או מוסרית, זאת עובדה פיסיקלית בדיוק כפי שאי אפשר לעצור את הזמן.

רעיונות, במיוחד בעידן המידע, נעים להם בחלל מבלי שאפשר לעצור אותם. אפשר לנסות לשים להם גדרות, אך הגדרות האלו - בין אם מדובר בגדרות פיסיות כגון כליאת מפיצי הביטויים ובין אם מדובר בגדרות טכנולוגיות כמו הורדת הקבוצה מפייסבוק - אינן יעילות בטווח הארוך. הדברים ב"תורת המלך" ימשיכו להדהד ולהיות מופצים גם אם כותבו ותומכיו יושמו מאחורי סורג ובריח, וקבוצות שנאה חדשות יקומו להן ברחבי הפייסבוק, כפי שאכן קורה. יתרה מזאת, יתכן והרדיפה האלימה אחר דוברי הבלע רק תלבה את שנאתם ותעצים את דמותם בקרב הקהל שלהם.

אם אתם נותנים יד להסדרה עצמית של חופש הביטוי ברשת, אם אתם שמים עצמכם לשופטים הכשירים להחליט מהו ביטוי מסית ומהו ביטוי מותר (שימו לב לדיונים המרתקים אודות היוזמה, בנסיונות לקבוע מהי קבוצת שנאה שראויה לסגירה ומה אינה) - כבר הפסדתם את הקרב על השיח, ויתרתם על נסיון לשנות דיעות בעזרת דיעות טובות יותר. ויתרתם על הדמוקרטיה.

אחרי זה אל תתפלאו כשירצו להסיר את הקבוצה שלכם כי מישהו חושב שאתם קוראים להשמדת ישראל. היום אתם מסירים קבוצות, מחר יסירו את הקבוצה שלכם. או במקרה של השמאל ברשת, אתמול הסירו את הקבוצה שלכם, היום אתם מסירים קבוצה אחרת. כך או כך, סדר הדברים לא באמת משנה, מדובר במעגל שוטים.



* אתם מוזמנים לדווח עליי, לפייסבוק או למשטרה!