יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פולו-אפ: החוק לסחר-חליפין באיברים

הבוקר נפטר הכדורגלן אבי כהן. אבי כהן חתם בחייו על כרטיס אד"י, ולאחר שכבר אתמול ועדה רפואית קבעה שהוא מת מוות מוחי - עמדה בפני המשפחה האפשרות להתיר לתרום את איבריו. המשפחה התייעצה עם רבנים, אלו לחצו עליה שלא לאפשר לתרום את אבריו, ומאחר והחוק הישראלי מחייב את הסכמת המשפחה לא נתרמו אבריו.

שגיא כהן אמר אתמול בחדשות הספורט שאם איבריו היו נתרמים הם היו נותנים חיים חדשים לשבע משפחות, אבל הסיפור של תרומת איבריו אבי כהן היה אולי נותן חיים לשבע מאות משפחות. לצערי, הסיפור הזה מוכיח את שטענתי כאן בעבר - התיקון לחוק השתלת איבריו לפיו מי שחתום על כרטיס אד"י יזכה לקדימות בתור במקרה ויזדקק לתרומת איברים בעצמו הוא לא רק לא מוסרי ומפלה, מדובר גם בחוק טיפש.

אם הייתה התאונה של אבי כהן פחות חמורה, והוא היה נזקק לתרומת איברים להצלת חייו - היה זוכה לקדימות לאור חתימתו על כרטיס אד"י. והנה עתה, מתגלה חוסר האונים של התיקון שנועד לתמרץ אנשים לחתום על כרטיס אד"י. אפילו היה אבי כהן מעדיף שבמצב של מוות מוחי יתרמו איבריו, הרי שההחלטה נתונה בידי משפחתו, וזו לא חייבת להיות חרדית כדי לסרב לכך, מספיק שהיא תתייעץ עם רבנים.

מאחר וחתימה על כרטיס אד"י אינה ערובה לכך שאיבריו של אדם יתרמו, הרי שאין התיקון משמש למטרה לשמה חוקק, וכל חשיבותו היא ברמה ההצהרתית בלבד. מכיוון שכך, יש לפעול לביטולו של סעיף מפלה זה.

פולו-אפ נוסף: היום (2.1.11) בתוכנית "מה בוער" בגל"צ, פרופ' ג'יי לביא הסביר כי המשמעות המעשית של התיקון לחוק הוא כי כל מי שלא חתום על כרטיס אד"י לא יזכה לקבל תרומת איברים. הכותרת שנתנו למאמר ב"העוקץ" - איבר תמורת איבר - מתגלה כמדויקת לחלוטין. מאחר והכרטיס אינו צוואה ואין לו שום משמעות - ניתן לתרום בהסכמת המשפחה גם ללא החתימה הכרטיס, וניתנת למשפחה הרשות לסרב לתרום איברים גם לאחר חתימת הנפטר על הכרטיס - התיקון לחוק לא רק מאוד טיפשי, אלא לנוכח משמעותו המעשית הוא גם אינו מוסרי לחלוטין.

שישבתו?

בדעת הקהל - בקרב הקהילה המקצועית, בתקשורת וברחוב - מסתמן קונצנזוס כי יש להיענות לדרישות השובתים ולהביא לסיומה המהיר של שביתת פרקליטי המדינה. עושה רושם כי היחידים שמתנגדים לכך הם אלו אשר טוענים ברוח "נערי האוצר" - אם תיכנע המדינה לדרישות הפרקליטים, סקטורים נוספים בשירות הציבורי ידרשו תוספות שכר. בעוד אני שותף לתחושה כי ההתנערות של ראש הממשלה ושריו מקיום מו"מ עם השובתים מלמדת משהו על יחסם למגזר הציבורי, אני כלל לא בטוח כי עדיף להיענות לדרישות הפרקליטים ולסיים שביתה זו. אולי אנחנו האזרחים רק מרוויחים מקיומה של השביתה?

קיימות שלוש הנחות וטענות עיקריות אשר נשמעות מצד אלו התומכים בסיום השביתה ובחיזוק הפרקליטות:
א. פרקליטי המדינה הינם אידאליסטים המוכנים לעבוד בשכר נמוך תמורת שירות המדינה;
ב. עלינו לדאוג לכך כי אותם אידיאליסטים לא יתפתו "לעבור לצד השני" - השוק הפרטי;
ג. אם השוק הפרטי יתחזק והפרקליטות תיחלש - אנו האזרחים נפסיד.
אני מבקש לפרק את ההנחות האלו ולערער על המסקנות הנובעות מהן.

א. על האידיאלים של פרקליטי המדינה

נהוג לצייר את הפרקליטים השובתים כאנשים חדורי מוטיבציה המשרתים את הציבור, ומעדיפים את טובת הציבור על פני הכסף הגדול בשוק הפרטי. עכשיו תחשבו על כל פסיקות בג"צ שלדעתכם היו ציון דרך משמעותי ביחסים שבין האזרח והמדינה. תחשבו למשל על בג"צ אליס מילר, על בג"צ העינויים או על פסק הדין בעניין המכרז להקמת בית סוהר פרטי במדינת ישראל. בכל אחת מן הפסיקות האלו, מי שייצגו את המדינה היו פרקליטי המדינה.

ניתן להצביע על מוטיבציות נוספות, מעבר ל"אידיאלים" שאינם נכנעים לכסף, אשר עשויות להנחות את פרקליטי המדינה בבחירתם לעבוד עבור היועץ המשפטי. חלקן לא רומנטיות כפי שנהוג לחשוב: תחושת הכוח שלעיתים לא נופלת מזו של גנרלים בכירים, המעמד והיוקרה, העניין והסיפוק המקצועי הנובע מעיסוק בתיקים סבוכים, הידיעה כי זו תחנה כמעט הכרחית בדרך למינוי הנכסף בעליון, תחושת השליחות בשירות המדינה בכל אשר תבחר.

עורכי הדין של המדינה אינם שונים רבות מעורכי הדין בשוק הפרטי. הם מייצגים את לקוחתם - מדינת ישראל - נאמנה, ולפי דרישות ראש הממשלה. אם אלו אכן האידיאלים שלהם, הרי שיתכן ועורכי הדין בשוק הפרטי עדיפים על עמיתיהם בשירות הציבורי. כשם שעורך דין פרטי מאמץ פעמים רבות Role morality אשר מאפשר לו להגן על פושעים, כך גם הפרקליטים בשירות המדינה ממהרים לאמץ לעצמם את מה שניתן לכנות  State morality. מסקנה: אם מישהו מחפש עורכי דין שהשקפת עולמם בהכרח זהה ללקוחות אותם הם מייצגים שיחפש באגודות לזכויות אזרח למיניהן או בתיקי הפרו בונו.

ב. על הפחד מפני המעבר "לצד השני"

הטענה השגורה היא כי נאמן - שר מקצועי המגיע מן השוק הפרטי ואליו ישוב - אינו רוצה לחזק את הפרקליטות מכיוון שהאינטרס שלו הוא כי אנשיה הטובים יתפתו לכסף הגדול של השוק הפרטי, וכי זו תהיה כמה שיותר חלשה בהתמודדות מול השוק הפרטי בבתי המשפט.

אלא שלא תמיד האינטרסים של הטייקונים אותם מייצגים הרצוג-פוקס-נאמן או משרדים גדולים אחרים מתנגשים עם אלו של המדינה. לעיתים אף מדובר באינטרסים חופפים. כלכלת הכיבוש, למשל, זקוקה לפרקליטי המדינה שיגנו עליה ויתנו לה תמיכה משפטית בערכאות השונות. חבירת ההון לשלטון זקוקה אף היא לתמיכתם המסורה של פרקליטי המדינה, כפי שהיה בעניין בית הסוהר הפרטי אותו ניסתה המדינה לקדם. היועץ המשפטי ושלוחיו הם אלו המאפשרים בשתיקתם את ההתנחלויות, את ההפרטה של שירותים שאסור להפריטם, את הפגיעה הזוחלת בזכויות אזרח שונות כדוגמת הצעת החוק להגבלת תנאי הפגישה של אסירים בטחוניים עם באי כוחם. יש לזכור כי ליועץ המשפטי לממשלה יש כוח רב והשפעה על המדיניות המשפטית של מדינת ישראל (קרי: מדיניות הפעלת הכוח), ואינו דומה לעורך דין שכיר אשר עליו לעשות לפי רצון שולחו.

כך שבעוד שאני מבין מהו האינטרס של ביבי להחליש את שירותי החינוך, הרווחה והבריאות, אני לא בטוח מהו האינטרס שלו להחליש את כוחה של הפרקליטות, שהיא אורגן הכרחי במדיניות הפעלת הכוח של מדינת ישראל. פרקליטות חלשה שקולה לצבא חלש. אולי זאת מפני שהוא יודע שבמקרים הבטחוניים הבאים לפתחו של בית המשפט, המדינה לא צריכה כלל עורכי דין ויכולה להסתפק בסוכן שב"כ שילחש על אוזנה של השופטת האהובה עליו?

לפי הניתוח הזה, האינטרס של ההון הוא שלזרוע המשפטית של השלטון יהיה מספיק כוח על מנת להגן על האינטרסים המשותפים לשניהם (אך לא די כוח כדי לפגוע באינטרסים של ההון כאשר אלו מתנגשים עם זה של השלטון), והחלשת הפרקליטות עשויה אולי להיטיב עם הציבור במלחמתו ביחסי ההון-שלטון. יתכן שזו גם הסיבה שבכירי הפרקליטים בשוק הפרטי תומכים בעמיתיהם, אין זה מופרך לחשוד באינטרסים של פרקליטי צמרת.

ואולי ההתמקדות במדינת ישראל מול או לצד הטייקונים מחמיצה את העיקר. ברבים מן המקרים המדינה אינה מתמודדת בבית המשפט מול אנשי עסקים חזקים המצויידים בסוללת עורכי דין, אלא מול אזרחים חלשים שלא תמיד יכולים לשלם עבור הגנה משפטית הולמת. אחוזי ההרשעה הגבוהים במשפטים פליליים במדינת ישראל, והתיקים הרבים הנסגרים בעסקאות טיעון, חייבים להדיר שינה מאזרחי המדינה לפחות כמו החשש שכל עוד הפרקליטות שובתת פושעים ישוחררו לחופשי. אם להסתמך על העקרון לפיו עדיף כי עשרה פושעים ישוחררו לחופשי על פני הרשעתו של חף מפשע בודד, הרי שיתכן כי שביתת הפרקליטות תורמת לבטחון האזרחים הרבה יותר מאשר במצב בו אנשיה מכניסים לכלא אנשים חפים מפשע.

ג. האם אנו בהכרח מפסידים משביתת הפרקליטים?

נוסף על האזכורים על רוצחים ופדופילים היוצאים לחופשי מדי יום, התקשורת יודעת לספר על ההפסד הכספי שנגרם לקופת המדינה עקב שביתת הפרקליטות. במובן הזה הפרקליטים נדמים בעיני לנערי האוצר הידועים לשמצה, שגם תפקידם כאילו מתמצה בשמירה על קופת המדינה משל היו סוחרים פשוטים נטול קו אשראי ולא משרתי ציבור האמורים לדאוג לרווחתו. ואולי דווקא יש להתייחס לפרקליטי המדינה באותה חשדנות שאנו מתייחסים אל נערי האוצר. אכן, אין להקל בהפסדים שנגרמים לקופת המדינה ובכך שיתכן כי עבריינים משוחררים לחופשי, אך אולי נזקים אלו אינם עולים על הרווחים שעלולים להיגרם, חס וחלילה, משביתת הפרקליטים?

אני מהרהר בכך מפני שאני לא יודע אם הפרקליטות אכן מפעילה את המנדט שניתן לה להפעיל כוח לטובת הציבור או שדווקא אותו ציבור עליו היא אמורה להגן סובל מנחת זרועה. בעוד אני בטוח כי האזרחים הם אלו הסובלים כאשר מערכות החינוך, הבריאות או הרווחה שובתות, אני כלל לא בטוח שבסופו של חשבון אנו מפסידים משביתת הפרקליטות. ככל שתתארך השביתה נוכל אולי ללמוד מסקנות ממקרה בוחן מעניין זה - האם עדיף לנו שפרקליטי המדינה יעבדו או ישבתו.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

הצעה לשיבוש הוגן: אתר מראה להכצעקתה

אתר "הכצעקתה" הוא בעיניי האתר הכי חשוב שעלה השנה ברשת העברית. למי שלא מכיר, מדובר באתר בו נשים מדווחות על ההטרדות אותן חוות מידי גברים מדי יום במרחב הציבורי. מומלץ לעקוב אחר הפרסומים באתר על מנת לקבל מושג כיצד נשים חוות את המרחב הציבורי.

מכיוון שמטרת האתר העיקרית היא לספק קבוצת תמיכה לנשים אשר "זוכות" להטרדות ברחוב, ההגדרה של מפעילות האתר למהי הטרדה היא הגדרה שנועדה לעקר מראש כל דיון בשאלה האם זו אכן הטרדה, וניתן לנסח זאת כך: "הטרדה היא כל מה שמרגיש לאישה שהוא מטריד". באותו אופן, מדיניות התגובות באתר היא למנוע תגובות עם נימה שיפוטית כלפי אותן נשים שבוחרות לחשוף את סיפורן האישי באתר. התגובות אותן מונעות מפעילות האתר עוסקות בעיקר בשני נושאים: תגובות המנסות לפתח דיון חברתי חשוב בפני עצמו - האם ברמה החברתית אכן מדובר בהטרדה ומהם הגבולות; וכן בשאלה הלא פחות חשובה שניתן לסכמה באופן הבא - "מדוע לא עשית כלום? את יכולה להתלונן במקומות הבאים".

בנוגע לחופש הביטוי, תפיסתי היא כי חופש הביטוי הוא מוחלט (לא ניתן לעצור ביטויים) ולכן גם אין לנסות ולמשטר אותו. כך למשל אני מתנגד לקיומו של סעיף ה"הסתה לדבר אלימות" בספר החוקים, סעיף שנעשה בו שימוש פוליטי במטרה להגביל את חופש הביטוי. דברים אלו לא מובאים על מנת שלא לתמוך בהחלטתן של מפעילות האתר להפעיל הסדרה פרטית של חופש הביטוי באתרן, אלא כדי לחדד את דבריי הבאים: אני חושב שמדיניות התגובות באתר "הכצעקתה" היא נחוצה ומקסימה.

עם זאת, האתר הוא אתר חשוב מדי מכדי שהדיון בדברים שעולים בו לא יתרחש. האתר הוא גן עדן לחוקרי חברה, ולשאר האנשים שחשים צורך לדון בנושאים המהותיים שעולים מן הדיווחים בו, ומדיניות התגובות באתר היא במידה מסויימת עוול חברתי - שכן הוא זירה נדירה בה מסופקת הצצה סטרילית כזו לנושא הטרדות הרחוב מצידן של נשים. הצורך לדון במקרים העולים באתר זה עולה הן מצידן של הנשים והן מצידם של הגברים.

אז כיצד ניתן לפתור את המתח הזה שבין הצורך במרחב שהוא מעין-פרטי ומאפשר לנשים לספר אודות הטרדות הרחוב שהן עוברות ללא נימה שיפוטית, ולבין הצורך בזירה לדון בה בכל הנושאים האלו ללא הסדרה? אין צורך, ניתן לקיים את שתי הזירות זו לצד זו. הצעתי היא להקים את "התקעצכה" -  אתר מראה להכצעתקה. כפי שניתן לראות, אני נעדר כל ידע טכני או חוש עיצובי על מנת להקים אתר שכזה, ואשמח אם מישהו יענה לקריאה זו.

אני אשמח גם אם מפעילות הכצעקתה יתנו את ברכתן, או לפחות את הסכמתן, לקיומו של של אתר זה. לדעתי אתר זה לא רק שלא יהרוס את הסביבה הסטרילית אותן הן מנסות לנהל, אלא יתכן ואף יעזור להן בכך. אחת לכמה זמן בכל זאת מתנהלים דיונים באתר, ואילו עתה יוכלו מפעילות האתר להפנות את אותם מדיינים לאתר המקביל. אך גם אם לא יתמכו בכך, אני לא רואה כל פסול בקיומו של אתר זה.

ראשית, האם יהיה בכך פסול ברמה החוקית? לטעמי לא, מאחר ולדעתי זהו מקרה מובהק של "שימוש הוגן", ולכן לא צריכה להיות כל מניעה להקים אתר שכזה.
שנית, האם יהיה בכך פסול ברמה המוסרית או האתית? לטעמי התשובה היא לא. אמנם הכצעקתה מספק קבוצת תמיכה נקיה מהפרעות חיצוניות לנשים, אך הוא עושה זאת בזירה ציבורית פתוחה לעיני כל. אין זו יד המקרה, למפעילות האתר יש אג'נדה חברתית, פוליטית - "באמצעות דיווחים, סיפורים ותמונות, אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי", והן רוצות לחנך כיצד ראוי להתנהג במרחב הציבורי.
לאור זאת, הרי שאין כל פסול - ואף יש צורך חיוני - בקיומה של זירה שכן תאפשר דיון חברתי/פוליטי ללא צנזורה על המקרים המדווחים באתר. דיונים פוליטיים אין לקיים במעמד צד אחד. לכן גם אין לקבל טיעון תיאורטי כי הדבר יוביל לירידה במספר הדיווחים באתר, שכן כבר עתה יכול כל אחד להעתיק קטעים רלוונטיים מתוך האתר לבלוגו ולקיים דיון בעניינם. המתלוננות יודעות זאת, ועושות זאת במקרים רבים - יש להניח לאור מקרא חלק מן הדיווחים - בין השאר מתוך אותה מטרה פוליטית מוצהרת שלשמה הוקם האתר.

הדיון ברשת בנושא הטרדות הרחוב התפתח רבות תודות לקיומו המבורך של הכצעקתה. אני חושב שהוא ימשיך להתפתח אם יקום בנוסף אליו אתר המראה התקעצכה.

עדכון: בנות האתר מסרו כי גם לדעתן הן יוכלו להפיק תועלת מהפניית דיונים לאתר מראה, אך יש להן חשש מאתר בו לא תהיה מדיניות תגובות כלל. הן ישמחו להיות בקשר עם מי שיקח על עצמו להרים את הכפפה דרך המייל: israel@ihollabackgirl.org.

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

צמצום תחום המאבק

1. "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96). "

אם העולם שמתאר וולבק דומה במשהו לעולם שבו אנו חיים, ושכל אחד מן הקוראים יחשוב בעצמו עד כמה מדויק התיאור של וולבק, הרי שיש צביעות בהתעקשות כי אין ביחסים בין המינים שום היבט כלכלי. לכל הפחות, תהיה זו צדקנות מעושה לטעון שלעולם אין ביחסים בין גבר לאישה שום היבט כלכלי-מיני. ואם העולם של וולבק דומה במשהו לעולם שלנו, הרי שמיזמים כגון המרכז לאמנות הפיתוי עונים על צורך כלכלי-מיני בר קיימא, ותהיה זו היתממות לחשוב שהם פועלים בריק, וודאי על רקע הצלחתם. יתרה מזאת. אם העולם של וולבק הוא העולם שלנו, ושכל אחד יחליט עד כמה, אין דרך לתאר את היחסים בין המינים, אלא באמצעות הז'רגון העסקי של המרכז לאמנות הפיתוי.

קראתי את הפוסטים שעוררו מחדש - זה הרי ריטואל קבוע - את הסערה האחרונה בנוגע למרכז לאמנויות הפיתוי, ונכתבו כולם על ידי נשים. קראתי גם את התגובות. בכולם כמעט הוצגו אותם נערים (או אנשים) אשר נרשמים לקורסים במרכז לאמנות הפיתוי ומיזמים דומים כלוזרים. ואם אותם בני אדם הם לוזרים, אשר לא עומדים בכללי התחרות הנוקשה, אנשים שהפסידו במירוץ, וקשה לגייס כלפיהם כל אמפתיה (החמלה נעדרה מכל הפוסטים העוסקים בנושא) - הרי שאותם אנשים נדונים להרגיש כאילו משהו מקולקל בהם, כאילו אינם בעלי ערך במערכת הכלכלית של המין, ועליהם לפעול לתקן זאת. האשמת אותם חסרי צ'ארם מיני במצבם דומה להאשמת עניים בכך שהם אינם עובדים, או לפטור זאת בעצלנותם.

ואם החברה לא מגלה אמפתיה כלפיהם, ואין מי שילמד אותם כיצד להתנהג, ואין אף אישה שתכווין אותם מרצונה הטוב או אדם שידאג לרווחתם המינית (הזנות הרי אסורה), אנא יפנו? למרכזי קואצ'ינג כגון המרכז לאמנות הפיתוי, או לחלופה הגרועה יותר - טיפול פסיכולוגי, פתרונות אשר מציעים עזרה נפשית תמורת בצע כסף.

בהקשר הזה כדאי לחזור ולספר את הבדיחה שאף פעם לא נס ליחה של סלבוי ז'יז'ק, אגב הקשר בין מין, כסף וטיפול פסיכולוגי: מדוע פסיכואנליטיקאי יותר גרוע מזונה? לזונה אתה משלם כסף תמורת ההתערטלות הגופנית שלה וההנאה שלך, אצל הפסיכואנליטיקאי אתה גם משלם כסף וגם מתערטל - כך שהוא נהנה פעמיים. ראשי המרכז לאמנות הם אולי אנשים ציניים שמנצלים מצוקה של אנשים על מנת לעשות ממנה כסף, אך במובן הזה הם אינם שונים מאורן זריף, מן הפלסטיקאי או הפסיכואנליטיקאי. כך המערכת הקפיטליסטית עובדת, וכך גם בעולם בו המערכת המינית היא מקבילה למערכת הקפיטליסטית של הכסף, אך דומה לה עד מאוד.

אם נישאר לרגע בתחום הנפש, האשמת אותם חסרי מזל במצבם, ובנסיונתיהם הנואשים לצאת ממעגל העוני המיני, תהיה דומה להאשמת חולת אנורקסיה במחלתה, שנגרמה הודות לשטף הדימויים הרזים השוטפים אותנו בטלוויזיה, והודות לתחרות הקפיטליסטית בין האנשים הצעירים בני אותה שכבת גיל, בה אנו חיים מאז המהפיכה התעשייתית.

2. כאמור, הזעזוע מן המרכז לאמנות הפיתוי חוזר במעגל החיים של הרשת אחת לזמן מה, אלא שהפעם הזעזוע הריטואלי עמוק עוד יותר - הפעם נוספה עלילת פשע לעניין. בלוגרית פשפשה בארכיוני הפורום של המרכז, ומצאה סיפור משנת 2006(!). על פניו, אם הסיפור בפורום נכון (ויתכן שהוא מוגזם, כדרכם של גברים צעירים; או שהוא מומצא לחלוטין, כדרכם של אוחזים בעט), אכן מדובר בסיפור מזעזע על אונס.

ההוכחה חותכת והמסקנה ניצחת: לא רק שהעניים הם עניים ועל כן אסורים במגע, אלא שהם גם כולם - אחד לאחד - פושעים מסוכנים ואנסים, לפחות בפוטנציה. הרי ידוע לכל הבקיא בכלכלת המין: אנשים שנדמה שערכם בשוק המיני הוא רב - מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי למשל - אינם מבצעים פשעי מין. אחרי הכל, מדובר על מקרה אחד של אונס לכאורה מתועד במשך 4 שנים, האין מובהקות ברורה מזו לתרומתו של המרכז לאמנות הפיתוי לחששן של בנות ישראל ללכת ברחוב? כולם הרי יודעים, עד לפתיחתו של המרכז תופעת ה-Date rape לא הייתה קיימת כלל וכלל. העניים המיניים האלו, הם מביאים עלינו גל של פשע. ההיסטריה אם כן מוצדקת.

מכאן ועד להגשת תלונה במשטרה הדרך קצרה. תלונה זו, שבהיעדר ראיות נוספות וודאי תיגנז, היא חסרת תועלת בערך כמו הגשת תלונה כנגד גורואים לשיווק על כך שהם מעודדים מעילה בכספים, והמרכז ומתחריו ימשיכו לפעול בשוק הכלכלי של המין. ערכה היחידי הוא בטקסיות שלה, התלונה הזו לא יותר מאשר פרפורמנס פמיניסטי (ובערכו של הפרפורמנס אין לזלזל, אך גם אין צורך להפריז בחשיבותו ל"מאבק").

3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב שותף לה.

בחברה גזענית, אין זה פלא שהרבנים מרגישים חופשיים לצאת בקריאות גזעניות. בחברה בה יש פערים כלכליים בין עשירים לעניים, אין להתפלא אם הפשע יגבר. אלו הן תוצאות צפויות, מתבקשות אפילו, ואת הזעזוע עלינו להפנות קודם כל כלפי עצמנו. אם לא נעשה כן, הרי שאנו מפחדים מן התוצאה ומעדיפים לבחור בנתיב הקל של טיפול בסימפטומים בלבד, וחייבים להודות שיש מימד של פחדנות בהיטפלות לילדים הדחויים והחלשים של המרכז לאמנות הפיתוי.

בחברה קפיטליסטית בה אנשים צעירים מרוויחים עמלות ממכירות בעגלות בקניונים, אין להאשים את האדם שירעב ללחם אם לא יעשה הכל על מנת למכור (ואלוהים יודע עד כמה הדבר מהווה מטרד עבורי. אלא שהמטרד הזה הוא הכרחי, כמו אותו קבצן בצומת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שיש כאלו שחייהם אינם נפלאים). בעולם המעמדי של וולבק, ואתם תחליטו עד כמה העולם בו אנו חיים דומה לו, לצחוק על הצעיר הרעב לאהבה, שמעולם לא טעם מטעמו המתוק של הקשר הזוגי, שמתחיל איתך בקניון - להאשים אותו באומללותו - זוהי פעולה חסרת רגש.

האין זה סמלי ששתי הפעילויות האלו מתרחשות דווקא בתוך הקניון? הרי ברור שדווקא בקניון - אותו חלון ראווה של תרבות הצריכה, מתחם לכאורה סטרילי ומוגן מכל אותם קבצנים אמיתיים אך מלא בקבצנים אחרים, קצת יותר מוצלחים ברמה הכלכלית והמינית - נזדעזע כאשר התוצאות של העידן בו אנו חיים מטרידות את מנוחתנו ונבקש להדחיק אותן. כך גם בכל הקשור לכלכלת המין, שגברים וגם נשים שותפים ושותפות לה, הזעזוע הוא דווקא מאלו שב"טריקים" הבריקולאג'יים שלהם חושפים את קשיחות הלב של של הגישה הכלכלית.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

החוק לסחר-חליפין באיברים

בשבוע הבא, כך אנו מתבשרים, יכנס לתוקף תיקון לחוק השתלת איברים, לפיו אנשים אשר חתומים על כרטיס תורם של אגודת אד"י יזכה לקדימות בתור להשתלת איברים.

פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, אחד מיוזמי ההצעה, פירט בטור ב-Ynet את ההגיון מאחורי מאחורי היוזמה. לכאורה, פרופ' לביא לא היה צריך לכתוב הרבה, שהרי ההגיון מתוצרת ביבי שמאחורי התיקון לחוק מאוד ברור: יתנו איברים - יקבלו עדיפות, לא יתנו - לא יקבלו ואולי לא יקבלו איברים כלל למרות שהיו זקוקים לכך. אלא שפרופ' לביא לא הסתפק בהגיון הפופוליסטי הזה, וחש צורך לפתוח את הכתבה בפסקאות ארוכות המתארות את המצב המזעזע של סחר האיברים בסין, ובהסבר כיצד חוק השתלת האיברים הישראלי לא מאפשר זאת ועומד בסטנדרטים המחמירים בעולם.

מדוע נדרש פרופ' לביא להקדמה הארוכה המתארת את מוסריותו שלו ושל החוק הישראלי המתקדם? אולי כי בעצמו מבין שיש דמיון מסוים בין סחר האיברים המשתולל בסין לבין התיקון החדש בחוק, וכי לקרוא לכך "מהפיכה" ולהתגאות בכך שזהו החוק היחידי מסוגו בעולם שמיישם את הצעתו יהיה כמו להתגאות בחוק מהפכני, היחידי מסוגו בעולם, המתיר עבדות (להבדיל וגו').

אז מה לא בסדר בהעדפה בתור להשתלה על סמך חתימה על כרטיס אד"י? התשובה היא כמובן בשאלה, והפסול הוא בכך שמדובר בהעדפה על סמך קריטריון שאיננו רפואי כלל וכלל, אלא קשור למוסריותו או אי-מוסריותו של הנזקק להשתלה. עד עתה היינו בטוחים שהשיקולים היחידים (מלבד כלכליים, כמובן. שהרי השוק הקפיטליסטי הוא תורת המוסר העליונה) אותם רופאים שוקלים בבואם לטפל בחולים, לפי סדר קדימויות מסוים, הוא מצבם של החולים, כלומר שיקולים רפואיים "קרים" ושיקולים כמו-רפואיים (למשל הדילמה האם להשתיל איבר מסוים בילדה בת 6 או באיש בן 90 שזקוק לו קצת יותר ממנה). 

והנה עתה מתיר המחוקק הישראלי לועדת ההיגוי של המרכז הלאומי להשתלות להתחשב בשיקולים שאינם ממן העניין - מוסריותו של הזקוק לטיפול רפואי. למעשה, שיקולים אלו הם השיקולים היחידים אותם מונה החוק במפורש כשיקולים מותרים (סע' 9(ב)(4) לחוק), והשיקולים הרפואיים השונים כלל אינם מוזכרים בחוק ככאלו החייבים להילקח בחשבון ע"י ועדת ההיגוי (או על היחס בינם לבין השיקולים שאינם רפואיים). כלומר, לפי החוק הועדה כלל אינה מחוייבת לקחת שיקולים רפואיים, אך מחוייבת לשקול את השאלה האם האדם מחזיק בכרטיס אד"י!

כמו שיודעים הטוקבקיסטים, החקיקה החדשה מפלה בעיקר את החרדים, אשר דתם ואמונתם לא מאפשרת להם לחתום על כרטיס אד"י, אך כן מיתירה להם לקבל תרומת איברים (בצעד שנתפס בצדק ככפוי טובה, אך אני חושב שראוי לתרום גם אם התרומה אינה מגיעה לאנשים נחמדים המאמינים בהדדיות). הציבור החילוני שמח לאידם, וזאת למרות שרובו המוחלט גם לא נחמד וכלל אינו מחזיק בכרטיס, ולא מסיבות דתיות (רק חצי מליון מן הישראלים רשומים כבעלי כרטיס אד"י). נכון שבמדינה מתוקנת אין להפלות בקבלת טיפול רפואי על רקע דתי או מצפוני (על רקע כלכלי כמובן שאפשר, זה "מתוקן", אלו הם כללי השוק אחרי הכל), אך ישראל רחוקה מלהיות מדינה מתוקנת, ובנושא הזה - לאחר חקיקת התיקון לחוק - אנחנו קרובים הרבה יותר למעצמת סחר האיברים במזרח הרחוק מאשר נדמה לפרופ' לביא.

אדם אשר ירצה להתקדם בתור להשתלה ידע שעליו לחתום על כרטיס אד"י, ויתכן שהדבר יהיה נוגד את דתו, מצפונו, או סתם הלך מחשבתו (למשל, אדם חרדתי המאמין כי עצם החתימה על הכרטיס תגרום לכך שהרופאים יעדיפו, במצבים, שימצא את מותו מאשר להילחם עליו בכל האמצעים העומדים לרשותם). מדובר בפגיעה קשה באוטונומיה של הפרט. אם לא יחתום, יתכן שימצא עצמו בסכנת חיים או שאיכות חייו תיפגע בצורה דרסטית. המדינה אם כן "מעודדת" את האדם הזקוק להשתלה לחתום על כרטיס אד"י בתמורה לקידום בתור. זוהי למעשה עסקת אשראי ספקולטיבית לסחר באיברים בין האדם למדינה: איבר תמורת הבטחה לתרומת איבר. זוהי כבר אינה תרומת איברים, האיבר הופך למטבע ומשמש כשוחד לשומרי הסף על מנת להתקדם בתור. האם לא ניתן לראות בכך מהלך נוסף בהפרטת מערכת הבריאות? קדימויות בטיפול רפואי לכל המרבה במחיר.

אין דרך אחרת לתאר את החוזה הזה בין האדם למדינה אלא כחוזה שנחתם בכפייה, מאחר ומדובר בניצול מצוקתו הבריאותית של אדם. וכידוע, חוזה שנחתם בכפייה ניתן לבטל. גם את החתימה על כרטיס אד"י ניתן לבטל בכל רגע, וזו עוד אחת מן הצרות בחוק. הרי החתימה על הכרטיס לא שווה כלום - ניתן לבטל אותה בכל רגע ואף החתימה עצמה אינה ערובה לכך שאיבריו של המושתל יושתלו באחר, שהרי במדינת ישראל דרושה הסכמה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפטר (ומה אם אלו חרדים שבחיים לא יאשרו זאת?). 

כך שמעבר לאי מוסריותו של החוק, מדובר בחוק טיפש, אשר בדומה ל"חוק הנאמנות" אינו מסוגל להבטיח דבר, שספק אם ישיג את מטרתו (שהרי הבטחה לתרומה שהושגה בכפייה, סופה שתבוטל), וכל כולו משמעותו הוא ברמה ההצהרתית, מלחמה ב"אוכלי החינם" החרדים (תופעת "הנוסע החופשי", כפי שמכנה זאת פרופ' לביא. שימו לב כיצד בכירי מערכת הבריאות מאמצים נקודת מבט כלכלית בנושאים הקשורים באתיקה. והרי אם מחסור התרומות הוא "כשל שוק", כבר עמדנו על כך שהתיקון בחוק לא בהכרח יפתור אותו).

בעניין זה ראוי להדגיש נקודה שכבר דובר בה, אך מזווית אחרת - האיברים המתקבלים בתרומת איברים הינם רכוש הציבור כולו. הציבור צריך להינות מהם לפי צרכיו הרפואיים, ולא לפי יכולתו לשלם עליהם בכך שהוא מוכר תמורתם את השקפותיו הדתיות או המצפוניות או האישיות. האיברים שנתרמו לציבור שייכים לאנשים החתומים על כרטיס אד"י בדיוק כפי שהם שייכים לאנשים שאינם חתומים על הכרטיס, לא יותר ולא פחות, והקריטריונים לחלוקת האיברים אסור שיעסקו בשאלה זו, או בכל שאלה אחרת שנוגעת למוסריותו של המושתל, ומשמעה למעשה אפליה פסולה על רקע השקפת עולמו של החולה.

לו היה רוצה, היה יכול המחוקק הישראלי להחליט שלאדם אין אוטונומיה על גופו לאחר מותו או שלמתים אין כבוד, ולקבוע כי כל אדם שנפטר מן העולם - איבריו כשרים להשתלה. הוא בחר שלא ללכת בדרך הזו. מדינת היהודים החליטה כי לכל אדם הזכות להחליט, מתוך רצון חופשי, מה יעשה בגופו אף לאחר מותו (ועל כן זכותו לחזור בו מהסכמתו לתרום איברים). היוזמה של פרופ' לביא, שתיכנס לתוקף בשבוע הבא, חותרת תחת עקרון זה, ו"מעודדת" בדרך שאינה מוסרית את אזרחיה לוותר על אוטונומיה זו, שאם לא כן אולי לא יזכו בטיפול רפואי מיטבי ואחרים יועדפו על פניהם. 

לפי חוק השתלת איברים, אחד מתפקידי המרכז להשתלות הוא לערוך פעולות הסברה לעידוד תרומת איברים. ואכן, תרומת איברים היא מטרה נעלה שראוי לקדמה בעזרת חינוך והסברה, לא בעזרת אקדח לרכה של החולים והזקוקים להשתלה. מוטב שהנשיא היוצא של החברה להשתלות היה מתרכז בקמפיין חיובי לעידוד החתימה על כרטיס אד"י, ולא בחקיקת חוק שלילי המוציא אנשים אשר אינם חתומים על כרטיס אד"י מרשימת הנזקקים העדיפים להשתלת איברים.

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

סתדרניקו דואג לפרנסה, ומספר מילים בשבח "אגרת האינטרנט"

1. לפי אחד התיקונים שעתידים להיכנס בחוק ההסדרים הקרוב, יוכל שר התקשורת להכריז כי אגרת הטלוויזיה, אשר מממנת חלק מתקציב רשות השידור, תחול גם על בעלי מחשבים, או על כל מי שצופה בשידורי הערוץ הראשון שלא דרך הטלוויזיה. ההצעה זכתה לכינוי "אגרת אינטרנט".

ח"כ דני דנון כבר הביע התנגדותו לכך, מכיוון שלדעתו ההצעה הגיונית כמו מס לחם על בעלי תנורים - אמירה שבעיקר מלמדת את ציבור הבוחרים על הלוגיקה הפופוליסטית של ח"כ דנון. הנושא גם זכה לדיון באינטרנט ממספר נקודות מבט, למשל כאן וכאן.

לא רק ח"כ דני דנון מתנגד להצעה, גם בתוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" של ערוץ 10 מתנגדים. מערכת התוכנית הרגישה עצמה אקטיביסטית, ומכיוון ושעת השידור היוקרתית לא מספיקה לה על מנת לקדם את האג'נדה שלה, היא פתחה עצומה בנושא - לא באתר נענע 10, אלא דווקא באתר העצומות הרציני והמכובד "עצומה" מכל המקומות באינטרנט. על כך יש להגיד מספר מילים.

ערוץ 10 והערוץ הראשון הם ערוצים מתחרים - ככל שערוץ 1 ישיג רייטינג גבוה יותר (דבר אשר תלוי בין השאר, בתקציב רשות השידור וביכולת שלה להפיק משדרים איכותיים), כך תיפגענה ההכנסות של ערוץ 10; יתירה מזו - ערוץ 10 הוא ערוץ חצי-מסחרי, אשר אחת לזמן מה - עקב כשלונו המתמשך - זוכה להקלות והטבות משמעותיות ממשלם המיסים בניגוד לתנאי הזכיון. כאשר ביקשו קברניטיו להפחית את חובם לציבור, כלומר שהציבור יתן להם כסף נוסף, הם לא חשבו כי מדובר ב"גזירה לא צודקת" עבור הציבור, גם זה אשר אינו צופה בערוץ 10 (כי אין לו מקלט דיגיטלי, למשל [זהירות: PDF]). כלומר, ערוץ 10 ה"מסחרי" - שעדיין אינו עומד על רגליו - הינו מתחרה של הערוץ הציבורי על כספי ציבור. כך שהאינטרס של ערוץ 10 לדאוג לכך כי רשות השידור תקבל כמה שכמה פחות כספים מן הציבור ותייצר תוצרת כמה שיותר גרועה ברור לכל.

מערכת התוכנית "צינור לילה" מגדירה את התוכנית כ"עוסקת בעולם המחשבים והאינטרנט". לטובת מי שלא ראה את התוכנית וחושב כי מדובר בגרסת שנות האלפיים ל"זומביט", אספר שמדובר בפורמט טלוויזיה זול הממחזר את הקטעים הויראליים שכולם כבר ראו במקום העבודה וקורא לזה "תוכן". את התוכנית מנחה אחד בשם גיא לרר, שיהודה נוריאל מכנה בצדק רב "סתדרניקו".

מה עושה הסתדרניקו הזה? לוקח תוכן שיצרו אחרים והעלו לרשת האינטרנט ומקרין אותם קרוב לוודאי ללא תשלום ליוצרים, בעוד הערוץ עצמו מקבל תשלום פר צופה. אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד שהוא עושה ליוצרים המקוריים טובה, אחרי הכל בעולם ה"תקשורת" וה"תרבות" המודל של תשלום עבור "חשיפה" הוא מודל כלכלי לגיטימי (האירוניה במקרה של "צינור לילה" היא שהתוכנית היא דווקא זו שמרוויחה מן החשיפה המוכחת לה זכו הקטעים, שברוב המקרים נצפו ע"י קהל גדול מהרבה מן הבודדים שצופים בערוץ 10 בשעה זו של הלילה). סתדרניקו עושה זאת לא רק מבלי לשלם לבעלי התוכן, אלא גם (קרוב לוודאי, לכאורה, וגו') מבלי לקבל את רשותם לכך, אולי מתוך תפיסה שאם זה "חופשי" באינטרנט, אז לא צריך לשלם על כך, ואולי אף ללא קרדיט הולם.

אם אני הייתי אחד מאותם יוצרי תוכן ויראלי מוצלח, הייתי תובע את מערכת "צינור לילה" על הפרת זכויות יוצרים. הרי ערוץ 24 לא יעלה בדעתו לשדר תוכנית שבה הוא משדר קליפים של ביונסה שהועלו לאינטרנט ע"י חברת התקליטים שלה מבלי לשלם תמלוגים בעניין במסווה של תוכנית העוסקת ב"מחשבים ואינטרנט", ואם אני הייתי מעלה לעמוד היוטיוב שלי פרקים של "הישרדות 10" סביר להניח הערוץ היה פונה ליוטיוב בבקשה להסיר את התכנים האלו מן הערוץ ואולי אף מאיים עליי משפטית.

זהו ההגיון של שתדלניקו וערוץ 10. להם - עסק בבעלות פרטית - מותר לקחת מכספי הציבור, ואילו כאשר הערוץ הציבורי מבקש לעשות זאת מדובר ב"גזירה לא צודקת". להם מותר להרוויח מתכנים שיצרו אחרים מבלי לשלם להם (ובאותו הזמן, לא ליצור תכנים אשר יעלו לו כסף רב על אף שהתחייב לכך), ואילו כאשר הערוץ הציבורי רוצה לגבות כסף עבור התכנים אותם הוא מייצר לרווחת הציבור ועל מנת שיוכל לשלם ליוצרים מדובר ב"גזירה לא צודקת". סתדרניקו אוהב להרוויח על חשבון האחר, בין אם בצורת הקלות ובין אם ע"י שימוש בתכנים של אחרים. יצירת תוכן שיצדיק את קיומו של ערוץ 10? לא אצל סתדרניקו. למה לעבוד קשה אם אפשר בחינם? אכן צינור.

יש לציין כי ערוץ 10 לא לבד, ערוצי תקשורת מסחריים נוספים ירוויחו אם רשות השידור לא תגבה אגרה עבור שידוריה באינטרנט, וכך לא תוכל להקים אתר משודרג משל עצמה - אתר שבו אולי יום אחד כל התכנים מארכיון רשות השידור יהיו זמינים לצפייה ולהורדה בחינם לכל אזרחי ישראל (כפי שצריך לעשות כמעט עם כל מידע שנוצר בכספי הציבור).

2. אגרת הטלוויזיה והרדיו בישראל היא זו המממנת את רשות השידור. זהו מס גולגולת יעודי, הנגבה מכל מי שמחזיק במקלט טלוויזיה (הגדרה הכוללת גם כל מחשב שיש בו "כרטיס טלוויזיה"), בלי קשר לשאלה אם הוא צופה בערוץ 1 או לא. המס הוא עבור היכולת או האפשרות לצפות בשידורים, וככל שירות אחר שניתן לציבור - כדוגמת כבישים או מערכת החינוך - גם תשלום המס עבורו אינו קשור בהכרח לשאלה האם פרט כלשהו מן הציבור אכן השתמש בשירות זה (אם לא נסע באותו הכביש או אם לא הוליד ילדים הלומדים במערכת החינוך). תחת ההנחות האלו, ותחת ההנחה שאני שותף לה - שיש חשיבות לקיומו לשידור ציבורי מכספי משלם המיסים בישראל (כי אחרת איפה ישדרו את העצרת של רבין?) - הטלת מס האינטרנט נראית לי כצעד מתבקש והוגן, ובעיקר שוויוני.

הטלוויזיה היא רק פלטפורמה להצגת תכנים. תכנים אשר ניתן לצפות בהם באינטרנט, במחשב על גבי דיסק צרוב, ובעתיד אולי דרך מסך המשקפיים שלי. הטלוויזיה היא מכשיר אחד מני רבים המאפשר צפייה בתכנים אותם יוצרת רשות השידור. כאשר מטילים את אגרת הטלוויזיה רק עבור מי שיש לו מקלט טלוויזיה, ולא עבור כל מי שיכול לצפות בתכנים שנוצרו לרווחת הציבור (בתנאים נוחים יותר, בזמנו החופשי, כמה פעמים שירצה - מותרות שאין למשתמש הלא מתוחכם שמחזיק רק במכשיר טלוויזיה), נוצר מצב בו המשתמש המתוחכם (הצעיר, זה שיודע לצפות בתכנים בחינם דרך האינטרנט - סתדרניקו) צופה בתכנים אלו על חשבון המשתמש הלא מתוחכם (סבתא שלי, שיתכן שגם היא אינה צופה בערוץ 1) שמסבסד עבורו את התכנים הציבוריים. לכו תדעו, אולי הטלת מס אינטרנט על סתדרניקו עם סמארט פון, תקטין את האגרה שמשלמים בעלי מכשירי טלוויזיה ברזולוציה נמוכה.

אם התשלום הוא עבור האפשרות לצפות בתכנים ולא עבור הפלטפורמה הספציפית, הרי שההצעה שבאה לאפשר לשר לגבות אגרה בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות היא נחוצה על מנת שהחוק ישיג את הטכנולוגיה, ואף שיוויונית. אם אפשר לצפות בתכנים מבלי להחזיק במכשיר טלוויזיה, מדוע שסבתא שלי תשלם עבור התכנים שסתדרניקו צופה בהם באינטרנט שעה שאין לה מחשב ואולי אף אינה רואה ערוץ 1? והרי זהו בדיוק הטיעון של בעלי המחשבים - מדוע שאנו נשלם אם איננו מחזיקים בטלוויזיה. הפתרון פשוט: כל מי שהינו בעל פלטפורמה לקליטת תכנים שמפיקה רשות השידור - חייב בתשלום אגרה שנתית.

ובקצרה: כל עוד סבתא שלי מחוייבת לשלם "אגרת פלטפורמה" כללית ללא קשר לזמן הצפיה שלה בתכנים, כך גם סתדרניקו צריך לשלם "אגרת פלטפורמה" כללית ללא קשר לזמן הצפיה שלו בתכנים (והוא עוד מקבל שירות טוב יותר!).

ללא "אגרת האינטרנט", ככל שיעבור הזמן ומכשירי הטלוויזיה יעברו מן העולם ביחד עם הצופים הזקנים (לפי הקלישאה) של ערוץ 1, תקטן היכולת של רשות השידור לגבות מיסים שישמשו אותה ביצירת התכנים הציבוריים (וזו באמת שאלה כבדת משקל - האם בעידן המידע יש צורך בערוץ שידור ציבורי בפלטפורמה כלשהי), למרות שאולי סתדרניקו וחבריו יצפו בשידורי המונדיאל באתר רשות השידור האינטרנט, אולי דרך הסמארטפונים שברשותם. את ראשי ערוץ 10 זה וודאי מאוד ישמח. את המצב הזה נועדה ההצעה של שר האוצר למנוע.

סתדרניקו וחבריו יגידו לכם שברשת האינטרנט לא משלמים על תכנים. זהו בולשיט, תכנים הרי צריכים מימון. לרוב - בעיקר כאשר מדובר באתרים המהווים שלוחה נוספת של גוף שידור/עיתון - משלמים עליהם באמצעות צפייה בפרסומות. לפעמים, עבור תכנים מסויימים, נדרש תשלום. יש אלו הבוחרים לגבות תשלום ממנויים, כדוגמת מגזין "אחר" של רון מיברג. יש בלוגים הממומנים בעזרת בעלי הון, ויש כאלו המבקשים תרומות מן הקוראים כאות להערכה עבור הזמן שהם משקיעים בבלוג.

תכנים עולים כסף, גם אלו המופצים באינטרנט, ובוודאי תכנים שהינם באיכות שידור גבוהה יחסית (והרי התכנים של ערוץ 1 הינם תכנים יקרים בהרבה להפקה מהתכנים שאותם יוצרים אתרים האינטרנט בעצמם). אם אנחנו לא רוצים שלתכנים של רשות השידור יהיו צמודות פרסומות בכל פלטפורמה שהיא (ואני לפחות לא רוצה), הרי שהציבור צריך לשלם על כך.