יום רביעי, 16 במרץ 2011

גלעד שליט כמרדכי היהודי

השבוע מדינת ישראל כולה עמדה מלכת חמש דקות של דומיה למען גלעד שליט. כך דיווחו בחדשות, כולל התמונות של המכוניות החונות באמצע הכביש המהיר. ואני חיפשתי רעיונות לתחפושת. זה הרגיש לי לא נוח, כמו לתכנן את חגיגות יום העצמאות כשכולם סביב עסוקים בתפילות של יום הזכרון. אולי בגלל זה שאלתי את עצמי אם זה בסדר להתחפש לגלעד שליט.

אני קצת מתפלא שתחפושת גלעד שליט עוד לא נפוצה ברחבי ארצנו, אחרי הכל הוא מייצג יותר בולט של הישראליות מאלכס מהיפה והחנון. כמו שהדולר ומקדונלדס הם מסמנים של אמריקאיות, וכמו שמגדל האייפל הוא מונומנט צרפתי, גלעד שליט הוא המאפיין הסגנוני של הישראליות כפי שאנחנו מספרים אותה לעצמנו. כמו המדבקה של Jaffa על פירות הדר, כך גם גלעד שליט הוא מציין גיאוגרפי של תוצרת הארץ.

תחשבו על זה כך: גלעד שליט הוא לא מאפיין ישראלי בגלל שהיה מערכון מדובר עליו בארץ נהדרת, אלא ארץ נהדרת היא תוכנית ישראלית מדוברת בגלל שהיא עשתה מערכון על גלעד שליט. כך גם האח הגדול היה עוד פורמט הולנדי מיובא עם פריק שואו מתחלף, כמו שיש בספרד ובאנגליה ובארצות אחרות, עד שאחד המתמודדים הכניס העונה את חולצת גלעד שליט לבית ושם אותה על כסא, אירוע של ישראליות מזוקקת שיכול לקרות רק באח הגדול ישראל. ברגע הזה הפכה האח הגדול לתוכנית ישראלית. 




וכך טקסים אינם באמת ישראלים עד ששמים עליהם את התווית של גלעד שליט. אייל גולן ואביב גפן אינם זמרים ישראלים עד שלא שרו שיר למען גלעד שליט. כוכב נולד אינה תוכנית ישראלית עד שהצדיעה באחד הגמרים לגלעד שליט. טמבלר הסחים לא באמת היה בלוג על ישראליות עד שהוא שם את דיוקנו של גלעד שליט בראש האתר. גלעד שליט הוא הנוכח הקבוע בכל עשייה תרבותית בישראל בחמש השנים האחרונות, המם של הישראליות.


גלעד שליט הוא הדבר היחידי שמאחד את עם ישראל, ממתנחלים ועד שמאלנים רדיקלים, ה-קונצנזוס הפנים ישראלי, כי מי לא רוצה שגלעד יחזור? ואם זה כך, אז בעידן בו הממלכתיות מתה ומקיימים את טקס יום השואה האלטרנטיבי, אין מנוס מלחבר את העם לצפירה ולדומיה אלא דרך גלעד שליט. מי יודע, אולי הדרך הכי טובה שבה המתנחלים יצליחו להתנחל בלבבות תהיה להקים את התנחלות גלעד שליט. גלעד שליט הוא הממלכתיות החדשה, המודרניות הציונית בעידן פוסט ציוני. אולי זהו בעצם סוג של רה-ציונות, חזרה לציונות של לפני המדינה, האוטופיה ההרצליאנית, משהו שמעולם לא השכלנו לקיים. נוסטלגיה מומצאת לקהילה מדומיינת שהיא בעצם אוסף של שבטים.

בהערת אגב, יש לציין כי יתכן שאולי זהו האינטרס להשארתו שם. למחאה אסור למות כדי שאנחנו נוכל לחיות. הטקסים הישנים לא יכולים להתקיים יותר אלא דרך גלעד שליט, לכן זה לא נראה לאף אחד מוזר שאנחנו מקיימים מנהגי אבלות למען שחרורו. ואם זה כך, גם התשוקה שהוא יחזור היא אולי תשוקה שאיננו רוצים לממש, ולכן הכנסת עוצרת את הישיבות המתקיימות בה על מנת להימנע מלקיים את הישיבה בה היא מחליטה על חזרתו של גלעד. זוהי תשוקה למה שאסור שיתרחש, קצת כמו פנטזיית אונס, ולכן אנחנו מציבים לעצמנו גבולות.




תראו כמה טקסים קיימנו עד עתה כדי לציין את התשוקה לחזרת גלעד שליט: צעדה למען גלעד שליט, סרטים צהובים וחולצות לבנות למען גלעד שליט, מלחמה למען גלעד שליט, דפי פייסבוק למען גלעד שליט, הצגת ילדים שמבוססת על הספר שגלעד שליט העתיק (לכאורה), מאהל למען גלעד שליט, ובכל פסח כולנו מתפללים שגלעד יצא מעבדות לחירות. ועוד ועוד, עד לנצח. 

נדמה שלישראלים נגמרים הטקסים המוכרים שהם יכולים לנכס למען גלעד שליט, ולכן אין ברירה אלא באמת לחפש במסורת היהודית טקסים ישראלים נוספים שעדיין לא נוכסו למען התשוקה האסורה. אז אחרי עמידת הדום, שאני מניח שבשנים הקרובות תתלווה אליה צפירה, מה באמת עוד נשאר? כיתום מאם מגיל צעיר, אני לא יכול שלא לחשוב על זה שיום אחד נקריא קדיש למען שחרורו של גלעד שליט. זה ותחפושת. למה בעצם לא להתחפש למען שחרורו של גלעד שליט כביטוי של תשוקה ציונית?

תגובה 1:

  1. אני חושב שמה שמאחד את כולנו זה הרגש. לא סתם מהדורות החדשות עברו מלדבר על נושאים שברומו של עולם להתעסקות אובססיבית עם הצהוב

    השבמחק