יום שני, 27 ביוני 2011

משהו על גל אוחובסקי ומעמד העיתונאים

1. מנחם בן פוטר מרייטינג בעקבות טור שכתב נגד הומואים. לטובת מי שלא קרא את הטור, הנה קטע ממנו:

"ההומואים הם עדה מאורגנת ואגרסיבית...לא קל להיות נגד הומואים בעידן הזה. וגם לא משתלם. למעשה בהיררכיה החברתית החדשה, הומופוב זה רק טיפ-טיפה בזוי פחות מלהות שמאלן".

בעצם, לא, רגע, זו פראפרזה על דברים שגל אוחובסקי כתב בטור שבו הוא יוצא נגד אוהבי חתולים. בעקבות הטור הזה התאגדו אוהבי החתולים בפייסבוק ודרשו לפטר אותו. הימים היו פוסט מהפיכת הפייסבוק במצרים וטרום מהפיכת הפייסבוק בקוטג', וטיים אאוט, המגזין בו פורסם הטור, נתן גיבוי לגל אוחובסקי.

"כבעל טור, גל זכאי להביע את דעתו האישית בכל נושא, אך הוא אינו מביע את "עמדת מערכת העיתון" בנושא זה ובכלל". כך נכתב על קיר המגזין, שגם פרסם טור התנצלות של אוחובסקי, שלא ממש שכנע את אנשי תנו לחיות לחיות. 


2. ועכשיו גל אוחובסקי, ששרד את חרב הפיטורין לאחר מחאת ההמון, קרא לפטר את מנחם בן בעקבות דעות הומופביות שהשמיע. צייד ההומואים וההומופובים לא לבד, גם מטהרי אוויר ורודים אחרים קוראים לפטר אותו מכל כלי התקשורת בהם הוא מועסק. בינתיים המאבק הצליח חלקית. בן כאמור פוטר מרייטינג, אבל לא פוטר ממעריב ומשידורי קשת.


3. כפי שמאבחן נכון מורן שריר בעין השביעית, הפרשיה הנוכחית מצטרפת לפיטוריהם של הכתבים החופשיים אלון עוזיאל ויובל בן עמי והיא חלק מאצבע קלה על ההדק בכל הקשור לפיטורי פרילנסרים. 

הפיטורים של מנחם בן תמוהים במיוחד, מאחר והוא פוטר, בין השאר, בגלל דברים שכתב בטור שנכתב באותו העיתון שכתב על פיטוריו "אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו". מעניין שכל עוד לא קמו הציידים הורודים נגד בן, ברייטינג לא חשבו שדיעותיו, שידועות כבר שנים ושפורסמו באותו מגזין במשך טורים רבים, עוברות את גבול הטעם הטוב. אגב, עורך המגזין שנתן לו במה במשך חודשים, הוא הומו. גל אוחובסקי לא קרא לפטר גם אותו.

 4. זו התוצאה של העובדה שאגודת העיתונאים לא מתפקדת כאיגוד מקצועי ולא דואגת לחבריה. כשאין איגוד, אז אפשר לפטר בעל טור בגלל דברים שעשה או אמר, ואפילו בעקבות דברים שעברו את מסננת העריכה. הרי במה נבדלים עיתונים מבלוגים? בעבודת המערכת, שאמורה לסנן, ולבדוק שהדברים שמפורסמים הם בגבולות "הטעם הטוב". לעיתונים הרי יש אחריות על המפורסם אצלם. ברייטינג לא באמת לקחו אחריות על הדברים שפורסמו ("העורך היה בחו"ל"), אלא פיטרו את בעל הטור לאור שאגות ההמון.

אם היה איגוד עיתונאים מתפקד, מנחם בן לא היה מפוטר מלכתוב את הטור שלו רק בגלל פאשלה של עבודת המערכת. הוא היה לכל היותר מוזהר, והיה מצונזר ע"י העורך בפעם הבאה שבה היה מגיש לפרסום קטע הומופובי. אם היה איגוד עיתונאים רציני, מי שהיה מפוטר היה העורך, מאחר והכתב רק עשה את מה שהעורך ביקש ממנו (לנפק שערוריות).

המשמעות של פיטוריו של בן והדרישה לפיטוריו של זוכה פרס ראש הממשלה לספרות מתפקידו כמבקר הספרות של מעריב היא לא רק הרחקה של דיעות הומופביות מן העיתון, אלא הרחקה של ההומופובים עצמם מכלי התקשורת, כלומר רצון לראותם כפסולים מלהשמיע דיעה בכל נושא שהוא. אם היה לעיתונאים איגוד מקצועי, הוא לא היה נותן לזה לקרות.

כל עוד אין איגוד מקצועי חזק, יש ואקום שאליו נכנסות קבוצות לחץ ובעלי אינטרסים. בינתיים מסתבר שלהומואים ולמשפחת עופר יש לובי חזק, לאוהבי חתולים קצת פחות. אבל זה יכול להשתנות. לפני כמה שנים גל אוחובסקי כתב בעכבר העיר טור חושפני בו הוא קונן על הירידה במעמד העיתונאי שפגעה לו במשכורת. היום, מסתבר, אין לו בעיה לדרדר עוד יותר את מעמד העיתונאי ולנסות ולהביא לפיטוריו של קולגה שהוא באופן אישי לא סובל.

יום שישי, 10 ביוני 2011

וואלה!: בית הספר סמי עופר לתקשורת

שתי ידיעות ברנז'ה צדו את עיני היום. הראשונה, מדווחת על פיטוריו של אלון עויזאל מ"וואלה! תרבות" לאחר שנעשה עניין מכאילו מחאה בה הוא רקד על גג דירתו בזמן הלוויה של סמי עופר, זכר טייקון לברכה. השנייה, מדווחת על התפטרותו של עורכו של עוזיאל, אריאל קריל, עקב מה שהוא מכנה "שינויים מערכתיים שונים שלא אפשרו לי להיות שלם עימם".

אף אחד מאתרי הברנז'ה לא אמיץ או חכם מספיק כדי לתהות על הקשר בין שתי הידיעות. הרבה מילים נכתבו בבלוגוספירה על המעשה של עוזיאל, ויותר משהיו משעממות ומתחסדות, הן היו מיותרות. בעיניי זה היה נון אירוע, לחלוטין לא שווה התייחסות, עד ש"וואלה!" פיטרו את עוזיאל מעבודתו. אז עכשיו אני נאלץ להגיד כמה מילים על כך.

נקודת הפתיחה לא עומדת לטובתו של עוזיאל. הוא פרילנסר בערוץ תרבות באינטרנט, שזה בהיררכיה של העיתונות שקול לנער שמוכר את אחוריו בסמטה חשוכה בלוד. ועדיין הייתי מצפה, בעולם הדמיוני שבו אני חי, שערוצי הברנז'ה שמכסים את התחום, לפחות הם, יגידו כמה מילים חריפות על פיטוריו של אדם רק בגלל שהביע מחאה, חסרת טעם ככל שתהיה ועל ההתפטרות שככל הנראה הגיעה בעקבותיה. קל וחומר כאשר מדובר בערוץ תרבות שמתיימר מדי פעם לכתוב כמה מילים על מחאה, תרבות מחאה, סרטי מחאה, שירת מחאה ושירת הסטיקר.

אריאל קריל, אני משער לעצמי, כבר עשה במוחו ובפני הממונים עליו את הקישור בין הקריאה לאסור על דביר בנדק לפרסם בנק לאחר שהשמיע דברי ביקורת על שרת התרבות לבין פיטוריו של פרילנסר שהשמיע ביקורת כנגד ניהול הלוויה של סמי עופר. בפרשיה הזו מסתתרים משלים רבים על התרבות בארץ, על העיתונות הישראלית המתרפסת בפני בעלי ההון, ועל הקשר ביניהן . דווקא ברגע בו הפרשיה הפכה לאייטם עיתונאי ותרבותי אמיתי, העיתונות ברשת שותקת (אולי בגלל שלחורים ברשת אין סרטון ללנקק אליו).

זהו המצב העגום בעולם בו יש בית ספר לתקשורת על שם זוכה הפוליצר סמי עופר, מוסד אקדמי שמארח מרצים בעלי שם כג'קי מנחם. אם הייתי צריך לנחש, שם יחפש גדי להב, העורך הראשי של האתר, את העורך הבא של ערוץ התרבות. זוהי עיתונות המתרפסת בפני בעלי ההון, בה בעל המאה, ולא עורך המדור, הוא בעל הדעה.

מהיום, בכל פעם שאתקל ב"וואלה!" באיזו כתבה שנחרדת מחופש הביטוי של האמנים בארץ, או המדברת על סולידריות מעמדית כנגד בעלי ההון, אצטט בתגובות את דבריו של אבי משעול, טוקבקיסט, "כנראה שכל המצפנים כאן התהפכו. לא (רק) את כספכם ועתידכם הכלכלי נטל מכם ההון שלטון, אלא גם (ובעיקר) את דעתכם!", ואלנקק לידיעה על פיטוריו של עוזיאל. אני קורא לכם לנהוג כמוני.

יום שישי, 3 ביוני 2011

טוקבקים מהווגינה (רשמים מהשדה)

1. הרקע: בשנה האחרונה, לתחושתי, יש התעוררות בשיח הפמיניסטי ברשת. אתרים חשובים כמו הכצעקתה ובלוגים של פמיניסטים ופמיניסטיות צעירות מבקשים לעשות מהפיכה.

מפעם לפעם, מצאתי עצמי מגיב במקומות האלו. לא פעם, מצאתי שהתגובות לתגובות שלי, מצד נשים ופמיניסטים מקצועיים אחרים, מאוד מעליבות. הן ייחסו לי דברים שלא כתבתי, התעמתו עם איש קש גברי גנרי, ובחלק מהמקרים ממש התעקשו "להוכיח" לי שאלו טענות של אדם שלא רוצה בטובת הנשים, אם לקרוא לזה כך. הרגשתי שהזהות הגברית של האווטאר שלי מפריעה לי לנהל שיח ממקום "שווה". אני ראשית צריך להוכיח שאני בן שיח ראוי, ואם לא אני חשוד בטרוליות. רק גברים מכונים טרולים במקומות האלו, כך שמתי לב. השיא היה כאשר באחד הבלוגים הובהר לי שאיני רצוי יותר.

התחושה שלי הייתה שבמועדון הזה הזהות המינית שלי עומדת לי לרועץ, ורציתי לבחון האם אכן הכצעקתה, או שמדובר בתחושת בטן שאינה מוצדקת. אולי היחס שאני זוכה לו "מגיע לי" בגלל תוכן הדברים שהשמעתי, והיה נוח לי לתלות זאת בעובדה שמדובר ב"שונאות גברים"? אז קיימתי מופע דראג וירטואלי משלי, והתחלתי להגיב תחת שם משתמש נשי.

2. מתודולוגיה: עד ליום בו התחלתי את הניסוי הייתי מגיב תמיד בשם גברי. לרוב תחת שם אחד, אך לפעמים, מסיבות שונות, הייתי משנה זהות לאווטאר אחר. דבר אחד לא השתנה לרוב, כל האווטארים שלי היו גבריים (או כאלו שהם חסרי זהות מינית מובהקת).

במהלך הניסוי החלטתי לגוון, ומדי פעם לכתוב את דעתי תחת אווטאר נשי מובהקת לא ניסיתי לאמץ לי "זהות נשית" בכתיבה, כלומר לבנות דמות נשית שתכתוב "כמו שאישה כותבת", הגם שאין לי מושג מה זה אומר בכלל ואם יש דבר כזה. לא המצאתי חוויות או ביוגרפיה נשית. כתבתי את אותם דברים שרציתי לכתוב תחת האווטאר הגברי, ולפני שלחצתי "שלח" ערכתי אותם כך שיהיו כתובים בגוף ראשון נקבה והצמדתי להם כינוי נשי. עבודת העריכה המהותית שעשיתי הייתה לנסות ולנטרל אלמנטים בטקסט שחשבתי שהם מאפיינים סגנוניים ייחודיים, פחות או יותר, מפני שלא רציתי לעורר חשד (למרות שאני חושב שבכל מקרה הוא לא היה מתעורר בקריאה אגבית, אנשים לא מנתחים טוקבקים על מנת לזהות דמיון סגנוני, ולמען האמת המאפיין הסגנוני שלי לא כזה ייחודי לקורא האגבי).

אם כך, מין האווטאר שלי היה המשתנה הבלתי תלוי, ורציתי לבדוק כיצד הוא משפיע על היחס לדמותי ולדבריי, וכיצד הדבר משפיע על השיח באתרים שעוסקים בענייני מין ומגדר. אז הגבתי בכל אותם המקומות שבהם הגבתי קודם, לרבות המקומות בהם האווטאר הגברי (הספציפי) שלי לא היה רצוי יותר, אך הפעם בתור אישה. במקרים מסויימים שהרגשתי ש"בטוח" לעשות זאת, על מנת לבדוק האם היחס של בעלי האתרים והמגיבים (בעיקר מגיבות) לדברים ספציפיים באמת משתנה בהתאם לזהות האווטאר, לפעמים כתבתי פחות או יותר את אותם דברים כלליים, פעם כאישה ופעם כגבר, ובדקתי האם היחס שונה. פעמים בודדות אף התחלתי דיון כגבר, וכאשר העניינים "הסתבכו" תמכתי בדבריי כאישה.

3. ממצאים ומסקנות: אבהיר מראש, אין לי כוונה לחשוף את זהויותיי הנשיות השונות, ואין לי כוונה להביא דוגמאות לדיונים ספציפיים באתרים שאין לי כוונה לנקוב בשמם עליהם מבוססות המסקנות שלי. אני לא אעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, אני לא רוצה שמי מהאנשים שניהל איתי דיון תחת הזהות הנשית שלבשתי יעלב מכך ויחשוב שרימיתי אותו באופן. נכון שבפרסום הפוסט הזה אני מודה שאני "רמאי", אך בכל זאת אני לא רוצה שאנשים ידעו שרימיתי אותם, ואולי יבינו זאת באופן הלא נכון (מאחר ולא היתה לי כוונה להתל באף אדם באופן אישי, אלא אך ורק לצורך בחינת ההשערה שלי); שנית, ויתכן שאף חשוב מכך, בשלב זה אין לי כוונה "לשרוף" את הזהויות שעמלתי ופיתחתי. אינני שואב הנאה פרוורטית מן המשחק שאני משחק, והייתי שמח להסיר את המסיכה, אך מצאתי שבבלוגים מסויימים לבישת המסיכה היא הכרחית למי שרוצה להשמיע דיעות מסוג מסויים ועדיין להיחשב כבן (יותר נכון, כבת) שיח. זו האסטרטגיה שאני נאלץ להשתמש בה אם אני רוצה להשמיע ולהישמע. אין לי ברירה אלא לרמות, ואני מעוניין להגן על היכולת הזו.


אז מה מצאתי? הממצאים שלי בנאליים (כלומר אנושיים) להחריד. מצאתי שכאישה התגובות שאקבל במקומות האלו, מצד נשים בעיקר אך לא רק, הן לרוב יותר ענייניות ויותר מכוונות דיאלוג, מאשר התגובות שקיבל האווטאר הגברי שלי. אין זה אומר שיותר הסכימו לקבל את הדברים שהשמעתי, או שהדוברים מולי "התגמשו" בעמדתם רק כי האווטאר שלי הפך את מינו, אלא שהם גילו פחות רצון להתנצח ויותר רצון להדיין איתי. הדוברים מן הצד השני של הדיון אולי לא הסכימו עם האווטאר הנשי שלי, אך הם תמיד "הבינו מאיפה אני באה". היה להן יותר קל "להתחבר" אליי ברמה האישית, למרות שעדיין הייתי דמות מאחורי מסך מחשב, דמות נשית הפעם, ולכן גם הייתה פחות התנגדות עקרונית לכך שאשמיע דיעות מסויימות. 


הדבר הכי קיצוני ששמתי לב אליו הוא שדמותי הנשית, חרף אי ההסכמות, מעולם לא זכתה לעלבון האולטמטיבי באינטרנט, מעולם לא כוניתי "טרולית". מעולם לא גורשתי מהאכסניה הפמיניסטית בבושת פנים. כגבר, זכיתי פעמים מספר להיות מכונה כך. באתרים הפמיניסטיים, אישה פשוט לא יכולה להיות טרולית. רק גברים הם מפלצות רשת שאינן כשירות לבוא בשיח עם הטוקבקיסטים האחרים.


בסך הכל, אני חושב שההסבר לכך הוא ברור מאליו, וזה משעמם גם אותי לכתוב אותו. היחס השונה לאווטאר הנשי או גברי אינו תוצאה של "שנאת גברים" (ברוב המקרים, יש בפירוש יוזריות בודדות שלדעתי האישית הן מיזואנדריות), אלא חשש טבעי ואנושי, המוביל לנטייה לבטוח יותר ביוזר שמרגישים יותר קרובים אליו רק בגלל שהוא מאותו המין ואולי שותפה לתחושות ולחוויות (במקרה הטוב) או לראיית הדיון המגדרי כחלק מ"מאבק" בין צדדים, בו כל גבר חשוד כשייך ל"מחנה האויב" עד אשר הוכיח את נאמנותו ולכן היחס בהתאם (במקרה הפחות טוב). בתור אישה, נאמנותי מעולם לא הייתה מוטלת בספק, ולכן גם לא הוצאתי אל מחוץ למחנה (הבלוג). ישנם עוד הסברים רבים לכך, אך כולם טבעיים ודומים, ומאחר ולא שאלתי את המדיינים איתי מדוע זה כך, זה פחות נכון וגם פחות מעניין לעסוק בשאלה הזו. יותר מעניין אותי להגיד כמה מילים על ההשלכות של התופעה.


4. השלכות: ההשלכות הברורות הן על השיח. אם על מנת להביע דיעה מסויימת עליי להיות אישה (או לפחות להוכיח קודם שאני גבר נאמן למחנה), אז השיח האנושי מתנוון. ואם הוא מתנוון, אז כולנו מפסידים מכך. אני מאמין בדיאלקטיקה, ומצאתי שכגבר לא תמיד רוצים לקיים איתי דיאלוג בבלוגים הפמיניסטיים. הדרך היחידה שלי לקדם דיאלוג הייתה להתחזות לאישה.


אין בכך שום דבר חדש או מפתיע, והדבר לא נכון אך ורק לשיח המגדרי. התופעה מתרחשת גם בשיח הפוליטי (ימנים בבלוגים של שמאלנים, למשל), וכשם שרוב השמאלנים אינם עוכרי ישראל כך רוב הנשים אינן שונאות גברים. כל המתואר לעיל הוא רק מקרה מבחן בודד שהוא חלק מתופעה רחבה בשדות שיח רבים. זהו מקרה מבחן פרטי שהחלטתי לבחון לאור תחושות שקיבלתי, ולאור העובדה שברשת היה נורא קל לי להתחזות לאישה בצורה אמינה (בניגוד למשל למזרחי או ימני. עושה רושם שאנשים בשדות השיח האלו יותר חשדנים לגבי הכינוי, אם בכלל אפשר לבחור כינוי שמאלני מבלי לתמוך זאת בדיעות. בכל מקרה, מעולם לא נרמז לי כי הדוברת או הדובר מן הצד השני של הדיון חשדו בי שאני מזייף את מיני. אני חושב שזה גם קשור לתופעה רחבה יותר של הזהות האנונימית בעידן הרשתות חברתיות, אבל לא אכנס לכך).

ובכל זאת, קצת הופתעתי או התאכזבתי, למרות שבדיעבד לא הייתי צריך, לגלות שגם במקומות האלו, שבהם מזכירים לא אחת שלא כל הנשים זהות ולא כל הגברים זהים, ושהטווח המגדרי אינו תלוי במין הביולוגי, ובקיצור מודעים לכך שאין להתייחס לאדם אחרת על פי מינו, נופלים בכזו קלות בפח שטמנתי להם בניסוי הקטנטן הזה כאשר הם לא מודעים לכך. אני חושב שעליהן להיות מודעות לכך. אינני אומר זאת כהאשמה או כהתרסה, אלא כחלק מהדיאלוג. בסופו של יום, אני רוצה לחזור ולהגיב תחת זהותי מבלי שהדבר ישנה משהו בדיאלוג.


5. "הוכחת שהחוויה שלנו בעולם משתנה ותלויה בהאם אנחנו גבר או אישה. מזל טוב". זו התגובה המלגלגת והמסרסת שקיבלתי מכותבת פמיניסטית אחת כשכתבתי בפייסבוק שאני שוקל לכתוב את חוויותי מן הניסוי שערכתי. אני חושב שזה מסכם את כל הניסוי.


אכן, כמו שכבר הודיתי, לא הוכחתי שום דבר חדש. הפוסט הזה אינו פריצת דרך מדעית הראויה לעבודת דוקטורט, ואפילו תזה או תיאוריה מאתגרת אי אפשר להוציא ממנו. עם זאת, אותה כותבת בבלוג שלה גם כן לא מחדשת יותר מדי ולא מעשירה את הקהילה המדעית. היא ממחזרת טקסטים של אחרות, בפרשנות מותאמת לאירועי היום. נדמה לי שזה מה שרוב הבלוגרים עושים, וגם לא מתיימרים לעשות אחרת. באחד הפוסטים האחרונים, למשל, היא שיתפה בחוויותיה כטום בוי. לא זכור לי שמישהו עלב בה "יופי, הוכחת שמגברים ומנשים מצופים דברים שונים. מזל טוב".


עיקר הכתיבה מטרתה היא שיתוף, חזרה על רעיונות שכבר ידועים והפצתם הלאה בדרכים שונות, ונסיון לגלגל תובנות ע"י דיאלקטיקה. אם היינו מגבילים את הכתיבה רק לעניינים שבאמת אומרים משהו חדש, הרי שהיה אפשר לסגור את האינטרנט, וגם את אותם בלוגים פמיניסטיים שלא מחדשים דבר (כולם. ואני אומר זאת כציון עובדה ותו לא). זוהי מהותה של התקשורת האנושית, ברמה הבסיסית ביותר. כאשר כגבר הבעתי רצון לשתף בחוויה שלי כטרסנג'נדר וירטואלי, נתפסתי כמי שדבריו פסולים ולא חשובים עוד לפני שהעליתי אותם על הכתב. אם לשפוט את הנעשה בבלוגים האלו, כאשר נשים משתפות בחוויות שלהן כאישה, זה תמיד "חשוב". זה כמובן באמת חשוב, אבל עליכן לשים לב שכל שיתוף הוא חשוב, וכל תגובה ראויה להתייחסות מכבדת.