יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פולו-אפ: החוק לסחר-חליפין באיברים

הבוקר נפטר הכדורגלן אבי כהן. אבי כהן חתם בחייו על כרטיס אד"י, ולאחר שכבר אתמול ועדה רפואית קבעה שהוא מת מוות מוחי - עמדה בפני המשפחה האפשרות להתיר לתרום את איבריו. המשפחה התייעצה עם רבנים, אלו לחצו עליה שלא לאפשר לתרום את אבריו, ומאחר והחוק הישראלי מחייב את הסכמת המשפחה לא נתרמו אבריו.

שגיא כהן אמר אתמול בחדשות הספורט שאם איבריו היו נתרמים הם היו נותנים חיים חדשים לשבע משפחות, אבל הסיפור של תרומת איבריו אבי כהן היה אולי נותן חיים לשבע מאות משפחות. לצערי, הסיפור הזה מוכיח את שטענתי כאן בעבר - התיקון לחוק השתלת איבריו לפיו מי שחתום על כרטיס אד"י יזכה לקדימות בתור במקרה ויזדקק לתרומת איברים בעצמו הוא לא רק לא מוסרי ומפלה, מדובר גם בחוק טיפש.

אם הייתה התאונה של אבי כהן פחות חמורה, והוא היה נזקק לתרומת איברים להצלת חייו - היה זוכה לקדימות לאור חתימתו על כרטיס אד"י. והנה עתה, מתגלה חוסר האונים של התיקון שנועד לתמרץ אנשים לחתום על כרטיס אד"י. אפילו היה אבי כהן מעדיף שבמצב של מוות מוחי יתרמו איבריו, הרי שההחלטה נתונה בידי משפחתו, וזו לא חייבת להיות חרדית כדי לסרב לכך, מספיק שהיא תתייעץ עם רבנים.

מאחר וחתימה על כרטיס אד"י אינה ערובה לכך שאיבריו של אדם יתרמו, הרי שאין התיקון משמש למטרה לשמה חוקק, וכל חשיבותו היא ברמה ההצהרתית בלבד. מכיוון שכך, יש לפעול לביטולו של סעיף מפלה זה.

פולו-אפ נוסף: היום (2.1.11) בתוכנית "מה בוער" בגל"צ, פרופ' ג'יי לביא הסביר כי המשמעות המעשית של התיקון לחוק הוא כי כל מי שלא חתום על כרטיס אד"י לא יזכה לקבל תרומת איברים. הכותרת שנתנו למאמר ב"העוקץ" - איבר תמורת איבר - מתגלה כמדויקת לחלוטין. מאחר והכרטיס אינו צוואה ואין לו שום משמעות - ניתן לתרום בהסכמת המשפחה גם ללא החתימה הכרטיס, וניתנת למשפחה הרשות לסרב לתרום איברים גם לאחר חתימת הנפטר על הכרטיס - התיקון לחוק לא רק מאוד טיפשי, אלא לנוכח משמעותו המעשית הוא גם אינו מוסרי לחלוטין.

שישבתו?

בדעת הקהל - בקרב הקהילה המקצועית, בתקשורת וברחוב - מסתמן קונצנזוס כי יש להיענות לדרישות השובתים ולהביא לסיומה המהיר של שביתת פרקליטי המדינה. עושה רושם כי היחידים שמתנגדים לכך הם אלו אשר טוענים ברוח "נערי האוצר" - אם תיכנע המדינה לדרישות הפרקליטים, סקטורים נוספים בשירות הציבורי ידרשו תוספות שכר. בעוד אני שותף לתחושה כי ההתנערות של ראש הממשלה ושריו מקיום מו"מ עם השובתים מלמדת משהו על יחסם למגזר הציבורי, אני כלל לא בטוח כי עדיף להיענות לדרישות הפרקליטים ולסיים שביתה זו. אולי אנחנו האזרחים רק מרוויחים מקיומה של השביתה?

קיימות שלוש הנחות וטענות עיקריות אשר נשמעות מצד אלו התומכים בסיום השביתה ובחיזוק הפרקליטות:
א. פרקליטי המדינה הינם אידאליסטים המוכנים לעבוד בשכר נמוך תמורת שירות המדינה;
ב. עלינו לדאוג לכך כי אותם אידיאליסטים לא יתפתו "לעבור לצד השני" - השוק הפרטי;
ג. אם השוק הפרטי יתחזק והפרקליטות תיחלש - אנו האזרחים נפסיד.
אני מבקש לפרק את ההנחות האלו ולערער על המסקנות הנובעות מהן.

א. על האידיאלים של פרקליטי המדינה

נהוג לצייר את הפרקליטים השובתים כאנשים חדורי מוטיבציה המשרתים את הציבור, ומעדיפים את טובת הציבור על פני הכסף הגדול בשוק הפרטי. עכשיו תחשבו על כל פסיקות בג"צ שלדעתכם היו ציון דרך משמעותי ביחסים שבין האזרח והמדינה. תחשבו למשל על בג"צ אליס מילר, על בג"צ העינויים או על פסק הדין בעניין המכרז להקמת בית סוהר פרטי במדינת ישראל. בכל אחת מן הפסיקות האלו, מי שייצגו את המדינה היו פרקליטי המדינה.

ניתן להצביע על מוטיבציות נוספות, מעבר ל"אידיאלים" שאינם נכנעים לכסף, אשר עשויות להנחות את פרקליטי המדינה בבחירתם לעבוד עבור היועץ המשפטי. חלקן לא רומנטיות כפי שנהוג לחשוב: תחושת הכוח שלעיתים לא נופלת מזו של גנרלים בכירים, המעמד והיוקרה, העניין והסיפוק המקצועי הנובע מעיסוק בתיקים סבוכים, הידיעה כי זו תחנה כמעט הכרחית בדרך למינוי הנכסף בעליון, תחושת השליחות בשירות המדינה בכל אשר תבחר.

עורכי הדין של המדינה אינם שונים רבות מעורכי הדין בשוק הפרטי. הם מייצגים את לקוחתם - מדינת ישראל - נאמנה, ולפי דרישות ראש הממשלה. אם אלו אכן האידיאלים שלהם, הרי שיתכן ועורכי הדין בשוק הפרטי עדיפים על עמיתיהם בשירות הציבורי. כשם שעורך דין פרטי מאמץ פעמים רבות Role morality אשר מאפשר לו להגן על פושעים, כך גם הפרקליטים בשירות המדינה ממהרים לאמץ לעצמם את מה שניתן לכנות  State morality. מסקנה: אם מישהו מחפש עורכי דין שהשקפת עולמם בהכרח זהה ללקוחות אותם הם מייצגים שיחפש באגודות לזכויות אזרח למיניהן או בתיקי הפרו בונו.

ב. על הפחד מפני המעבר "לצד השני"

הטענה השגורה היא כי נאמן - שר מקצועי המגיע מן השוק הפרטי ואליו ישוב - אינו רוצה לחזק את הפרקליטות מכיוון שהאינטרס שלו הוא כי אנשיה הטובים יתפתו לכסף הגדול של השוק הפרטי, וכי זו תהיה כמה שיותר חלשה בהתמודדות מול השוק הפרטי בבתי המשפט.

אלא שלא תמיד האינטרסים של הטייקונים אותם מייצגים הרצוג-פוקס-נאמן או משרדים גדולים אחרים מתנגשים עם אלו של המדינה. לעיתים אף מדובר באינטרסים חופפים. כלכלת הכיבוש, למשל, זקוקה לפרקליטי המדינה שיגנו עליה ויתנו לה תמיכה משפטית בערכאות השונות. חבירת ההון לשלטון זקוקה אף היא לתמיכתם המסורה של פרקליטי המדינה, כפי שהיה בעניין בית הסוהר הפרטי אותו ניסתה המדינה לקדם. היועץ המשפטי ושלוחיו הם אלו המאפשרים בשתיקתם את ההתנחלויות, את ההפרטה של שירותים שאסור להפריטם, את הפגיעה הזוחלת בזכויות אזרח שונות כדוגמת הצעת החוק להגבלת תנאי הפגישה של אסירים בטחוניים עם באי כוחם. יש לזכור כי ליועץ המשפטי לממשלה יש כוח רב והשפעה על המדיניות המשפטית של מדינת ישראל (קרי: מדיניות הפעלת הכוח), ואינו דומה לעורך דין שכיר אשר עליו לעשות לפי רצון שולחו.

כך שבעוד שאני מבין מהו האינטרס של ביבי להחליש את שירותי החינוך, הרווחה והבריאות, אני לא בטוח מהו האינטרס שלו להחליש את כוחה של הפרקליטות, שהיא אורגן הכרחי במדיניות הפעלת הכוח של מדינת ישראל. פרקליטות חלשה שקולה לצבא חלש. אולי זאת מפני שהוא יודע שבמקרים הבטחוניים הבאים לפתחו של בית המשפט, המדינה לא צריכה כלל עורכי דין ויכולה להסתפק בסוכן שב"כ שילחש על אוזנה של השופטת האהובה עליו?

לפי הניתוח הזה, האינטרס של ההון הוא שלזרוע המשפטית של השלטון יהיה מספיק כוח על מנת להגן על האינטרסים המשותפים לשניהם (אך לא די כוח כדי לפגוע באינטרסים של ההון כאשר אלו מתנגשים עם זה של השלטון), והחלשת הפרקליטות עשויה אולי להיטיב עם הציבור במלחמתו ביחסי ההון-שלטון. יתכן שזו גם הסיבה שבכירי הפרקליטים בשוק הפרטי תומכים בעמיתיהם, אין זה מופרך לחשוד באינטרסים של פרקליטי צמרת.

ואולי ההתמקדות במדינת ישראל מול או לצד הטייקונים מחמיצה את העיקר. ברבים מן המקרים המדינה אינה מתמודדת בבית המשפט מול אנשי עסקים חזקים המצויידים בסוללת עורכי דין, אלא מול אזרחים חלשים שלא תמיד יכולים לשלם עבור הגנה משפטית הולמת. אחוזי ההרשעה הגבוהים במשפטים פליליים במדינת ישראל, והתיקים הרבים הנסגרים בעסקאות טיעון, חייבים להדיר שינה מאזרחי המדינה לפחות כמו החשש שכל עוד הפרקליטות שובתת פושעים ישוחררו לחופשי. אם להסתמך על העקרון לפיו עדיף כי עשרה פושעים ישוחררו לחופשי על פני הרשעתו של חף מפשע בודד, הרי שיתכן כי שביתת הפרקליטות תורמת לבטחון האזרחים הרבה יותר מאשר במצב בו אנשיה מכניסים לכלא אנשים חפים מפשע.

ג. האם אנו בהכרח מפסידים משביתת הפרקליטים?

נוסף על האזכורים על רוצחים ופדופילים היוצאים לחופשי מדי יום, התקשורת יודעת לספר על ההפסד הכספי שנגרם לקופת המדינה עקב שביתת הפרקליטות. במובן הזה הפרקליטים נדמים בעיני לנערי האוצר הידועים לשמצה, שגם תפקידם כאילו מתמצה בשמירה על קופת המדינה משל היו סוחרים פשוטים נטול קו אשראי ולא משרתי ציבור האמורים לדאוג לרווחתו. ואולי דווקא יש להתייחס לפרקליטי המדינה באותה חשדנות שאנו מתייחסים אל נערי האוצר. אכן, אין להקל בהפסדים שנגרמים לקופת המדינה ובכך שיתכן כי עבריינים משוחררים לחופשי, אך אולי נזקים אלו אינם עולים על הרווחים שעלולים להיגרם, חס וחלילה, משביתת הפרקליטים?

אני מהרהר בכך מפני שאני לא יודע אם הפרקליטות אכן מפעילה את המנדט שניתן לה להפעיל כוח לטובת הציבור או שדווקא אותו ציבור עליו היא אמורה להגן סובל מנחת זרועה. בעוד אני בטוח כי האזרחים הם אלו הסובלים כאשר מערכות החינוך, הבריאות או הרווחה שובתות, אני כלל לא בטוח שבסופו של חשבון אנו מפסידים משביתת הפרקליטות. ככל שתתארך השביתה נוכל אולי ללמוד מסקנות ממקרה בוחן מעניין זה - האם עדיף לנו שפרקליטי המדינה יעבדו או ישבתו.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

הצעה לשיבוש הוגן: אתר מראה להכצעקתה

אתר "הכצעקתה" הוא בעיניי האתר הכי חשוב שעלה השנה ברשת העברית. למי שלא מכיר, מדובר באתר בו נשים מדווחות על ההטרדות אותן חוות מידי גברים מדי יום במרחב הציבורי. מומלץ לעקוב אחר הפרסומים באתר על מנת לקבל מושג כיצד נשים חוות את המרחב הציבורי.

מכיוון שמטרת האתר העיקרית היא לספק קבוצת תמיכה לנשים אשר "זוכות" להטרדות ברחוב, ההגדרה של מפעילות האתר למהי הטרדה היא הגדרה שנועדה לעקר מראש כל דיון בשאלה האם זו אכן הטרדה, וניתן לנסח זאת כך: "הטרדה היא כל מה שמרגיש לאישה שהוא מטריד". באותו אופן, מדיניות התגובות באתר היא למנוע תגובות עם נימה שיפוטית כלפי אותן נשים שבוחרות לחשוף את סיפורן האישי באתר. התגובות אותן מונעות מפעילות האתר עוסקות בעיקר בשני נושאים: תגובות המנסות לפתח דיון חברתי חשוב בפני עצמו - האם ברמה החברתית אכן מדובר בהטרדה ומהם הגבולות; וכן בשאלה הלא פחות חשובה שניתן לסכמה באופן הבא - "מדוע לא עשית כלום? את יכולה להתלונן במקומות הבאים".

בנוגע לחופש הביטוי, תפיסתי היא כי חופש הביטוי הוא מוחלט (לא ניתן לעצור ביטויים) ולכן גם אין לנסות ולמשטר אותו. כך למשל אני מתנגד לקיומו של סעיף ה"הסתה לדבר אלימות" בספר החוקים, סעיף שנעשה בו שימוש פוליטי במטרה להגביל את חופש הביטוי. דברים אלו לא מובאים על מנת שלא לתמוך בהחלטתן של מפעילות האתר להפעיל הסדרה פרטית של חופש הביטוי באתרן, אלא כדי לחדד את דבריי הבאים: אני חושב שמדיניות התגובות באתר "הכצעקתה" היא נחוצה ומקסימה.

עם זאת, האתר הוא אתר חשוב מדי מכדי שהדיון בדברים שעולים בו לא יתרחש. האתר הוא גן עדן לחוקרי חברה, ולשאר האנשים שחשים צורך לדון בנושאים המהותיים שעולים מן הדיווחים בו, ומדיניות התגובות באתר היא במידה מסויימת עוול חברתי - שכן הוא זירה נדירה בה מסופקת הצצה סטרילית כזו לנושא הטרדות הרחוב מצידן של נשים. הצורך לדון במקרים העולים באתר זה עולה הן מצידן של הנשים והן מצידם של הגברים.

אז כיצד ניתן לפתור את המתח הזה שבין הצורך במרחב שהוא מעין-פרטי ומאפשר לנשים לספר אודות הטרדות הרחוב שהן עוברות ללא נימה שיפוטית, ולבין הצורך בזירה לדון בה בכל הנושאים האלו ללא הסדרה? אין צורך, ניתן לקיים את שתי הזירות זו לצד זו. הצעתי היא להקים את "התקעצכה" -  אתר מראה להכצעתקה. כפי שניתן לראות, אני נעדר כל ידע טכני או חוש עיצובי על מנת להקים אתר שכזה, ואשמח אם מישהו יענה לקריאה זו.

אני אשמח גם אם מפעילות הכצעקתה יתנו את ברכתן, או לפחות את הסכמתן, לקיומו של של אתר זה. לדעתי אתר זה לא רק שלא יהרוס את הסביבה הסטרילית אותן הן מנסות לנהל, אלא יתכן ואף יעזור להן בכך. אחת לכמה זמן בכל זאת מתנהלים דיונים באתר, ואילו עתה יוכלו מפעילות האתר להפנות את אותם מדיינים לאתר המקביל. אך גם אם לא יתמכו בכך, אני לא רואה כל פסול בקיומו של אתר זה.

ראשית, האם יהיה בכך פסול ברמה החוקית? לטעמי לא, מאחר ולדעתי זהו מקרה מובהק של "שימוש הוגן", ולכן לא צריכה להיות כל מניעה להקים אתר שכזה.
שנית, האם יהיה בכך פסול ברמה המוסרית או האתית? לטעמי התשובה היא לא. אמנם הכצעקתה מספק קבוצת תמיכה נקיה מהפרעות חיצוניות לנשים, אך הוא עושה זאת בזירה ציבורית פתוחה לעיני כל. אין זו יד המקרה, למפעילות האתר יש אג'נדה חברתית, פוליטית - "באמצעות דיווחים, סיפורים ותמונות, אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי", והן רוצות לחנך כיצד ראוי להתנהג במרחב הציבורי.
לאור זאת, הרי שאין כל פסול - ואף יש צורך חיוני - בקיומה של זירה שכן תאפשר דיון חברתי/פוליטי ללא צנזורה על המקרים המדווחים באתר. דיונים פוליטיים אין לקיים במעמד צד אחד. לכן גם אין לקבל טיעון תיאורטי כי הדבר יוביל לירידה במספר הדיווחים באתר, שכן כבר עתה יכול כל אחד להעתיק קטעים רלוונטיים מתוך האתר לבלוגו ולקיים דיון בעניינם. המתלוננות יודעות זאת, ועושות זאת במקרים רבים - יש להניח לאור מקרא חלק מן הדיווחים - בין השאר מתוך אותה מטרה פוליטית מוצהרת שלשמה הוקם האתר.

הדיון ברשת בנושא הטרדות הרחוב התפתח רבות תודות לקיומו המבורך של הכצעקתה. אני חושב שהוא ימשיך להתפתח אם יקום בנוסף אליו אתר המראה התקעצכה.

עדכון: בנות האתר מסרו כי גם לדעתן הן יוכלו להפיק תועלת מהפניית דיונים לאתר מראה, אך יש להן חשש מאתר בו לא תהיה מדיניות תגובות כלל. הן ישמחו להיות בקשר עם מי שיקח על עצמו להרים את הכפפה דרך המייל: israel@ihollabackgirl.org.

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

צמצום תחום המאבק

1. "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96). "

אם העולם שמתאר וולבק דומה במשהו לעולם שבו אנו חיים, ושכל אחד מן הקוראים יחשוב בעצמו עד כמה מדויק התיאור של וולבק, הרי שיש צביעות בהתעקשות כי אין ביחסים בין המינים שום היבט כלכלי. לכל הפחות, תהיה זו צדקנות מעושה לטעון שלעולם אין ביחסים בין גבר לאישה שום היבט כלכלי-מיני. ואם העולם של וולבק דומה במשהו לעולם שלנו, הרי שמיזמים כגון המרכז לאמנות הפיתוי עונים על צורך כלכלי-מיני בר קיימא, ותהיה זו היתממות לחשוב שהם פועלים בריק, וודאי על רקע הצלחתם. יתרה מזאת. אם העולם של וולבק הוא העולם שלנו, ושכל אחד יחליט עד כמה, אין דרך לתאר את היחסים בין המינים, אלא באמצעות הז'רגון העסקי של המרכז לאמנות הפיתוי.

קראתי את הפוסטים שעוררו מחדש - זה הרי ריטואל קבוע - את הסערה האחרונה בנוגע למרכז לאמנויות הפיתוי, ונכתבו כולם על ידי נשים. קראתי גם את התגובות. בכולם כמעט הוצגו אותם נערים (או אנשים) אשר נרשמים לקורסים במרכז לאמנות הפיתוי ומיזמים דומים כלוזרים. ואם אותם בני אדם הם לוזרים, אשר לא עומדים בכללי התחרות הנוקשה, אנשים שהפסידו במירוץ, וקשה לגייס כלפיהם כל אמפתיה (החמלה נעדרה מכל הפוסטים העוסקים בנושא) - הרי שאותם אנשים נדונים להרגיש כאילו משהו מקולקל בהם, כאילו אינם בעלי ערך במערכת הכלכלית של המין, ועליהם לפעול לתקן זאת. האשמת אותם חסרי צ'ארם מיני במצבם דומה להאשמת עניים בכך שהם אינם עובדים, או לפטור זאת בעצלנותם.

ואם החברה לא מגלה אמפתיה כלפיהם, ואין מי שילמד אותם כיצד להתנהג, ואין אף אישה שתכווין אותם מרצונה הטוב או אדם שידאג לרווחתם המינית (הזנות הרי אסורה), אנא יפנו? למרכזי קואצ'ינג כגון המרכז לאמנות הפיתוי, או לחלופה הגרועה יותר - טיפול פסיכולוגי, פתרונות אשר מציעים עזרה נפשית תמורת בצע כסף.

בהקשר הזה כדאי לחזור ולספר את הבדיחה שאף פעם לא נס ליחה של סלבוי ז'יז'ק, אגב הקשר בין מין, כסף וטיפול פסיכולוגי: מדוע פסיכואנליטיקאי יותר גרוע מזונה? לזונה אתה משלם כסף תמורת ההתערטלות הגופנית שלה וההנאה שלך, אצל הפסיכואנליטיקאי אתה גם משלם כסף וגם מתערטל - כך שהוא נהנה פעמיים. ראשי המרכז לאמנות הם אולי אנשים ציניים שמנצלים מצוקה של אנשים על מנת לעשות ממנה כסף, אך במובן הזה הם אינם שונים מאורן זריף, מן הפלסטיקאי או הפסיכואנליטיקאי. כך המערכת הקפיטליסטית עובדת, וכך גם בעולם בו המערכת המינית היא מקבילה למערכת הקפיטליסטית של הכסף, אך דומה לה עד מאוד.

אם נישאר לרגע בתחום הנפש, האשמת אותם חסרי מזל במצבם, ובנסיונתיהם הנואשים לצאת ממעגל העוני המיני, תהיה דומה להאשמת חולת אנורקסיה במחלתה, שנגרמה הודות לשטף הדימויים הרזים השוטפים אותנו בטלוויזיה, והודות לתחרות הקפיטליסטית בין האנשים הצעירים בני אותה שכבת גיל, בה אנו חיים מאז המהפיכה התעשייתית.

2. כאמור, הזעזוע מן המרכז לאמנות הפיתוי חוזר במעגל החיים של הרשת אחת לזמן מה, אלא שהפעם הזעזוע הריטואלי עמוק עוד יותר - הפעם נוספה עלילת פשע לעניין. בלוגרית פשפשה בארכיוני הפורום של המרכז, ומצאה סיפור משנת 2006(!). על פניו, אם הסיפור בפורום נכון (ויתכן שהוא מוגזם, כדרכם של גברים צעירים; או שהוא מומצא לחלוטין, כדרכם של אוחזים בעט), אכן מדובר בסיפור מזעזע על אונס.

ההוכחה חותכת והמסקנה ניצחת: לא רק שהעניים הם עניים ועל כן אסורים במגע, אלא שהם גם כולם - אחד לאחד - פושעים מסוכנים ואנסים, לפחות בפוטנציה. הרי ידוע לכל הבקיא בכלכלת המין: אנשים שנדמה שערכם בשוק המיני הוא רב - מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי למשל - אינם מבצעים פשעי מין. אחרי הכל, מדובר על מקרה אחד של אונס לכאורה מתועד במשך 4 שנים, האין מובהקות ברורה מזו לתרומתו של המרכז לאמנות הפיתוי לחששן של בנות ישראל ללכת ברחוב? כולם הרי יודעים, עד לפתיחתו של המרכז תופעת ה-Date rape לא הייתה קיימת כלל וכלל. העניים המיניים האלו, הם מביאים עלינו גל של פשע. ההיסטריה אם כן מוצדקת.

מכאן ועד להגשת תלונה במשטרה הדרך קצרה. תלונה זו, שבהיעדר ראיות נוספות וודאי תיגנז, היא חסרת תועלת בערך כמו הגשת תלונה כנגד גורואים לשיווק על כך שהם מעודדים מעילה בכספים, והמרכז ומתחריו ימשיכו לפעול בשוק הכלכלי של המין. ערכה היחידי הוא בטקסיות שלה, התלונה הזו לא יותר מאשר פרפורמנס פמיניסטי (ובערכו של הפרפורמנס אין לזלזל, אך גם אין צורך להפריז בחשיבותו ל"מאבק").

3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב שותף לה.

בחברה גזענית, אין זה פלא שהרבנים מרגישים חופשיים לצאת בקריאות גזעניות. בחברה בה יש פערים כלכליים בין עשירים לעניים, אין להתפלא אם הפשע יגבר. אלו הן תוצאות צפויות, מתבקשות אפילו, ואת הזעזוע עלינו להפנות קודם כל כלפי עצמנו. אם לא נעשה כן, הרי שאנו מפחדים מן התוצאה ומעדיפים לבחור בנתיב הקל של טיפול בסימפטומים בלבד, וחייבים להודות שיש מימד של פחדנות בהיטפלות לילדים הדחויים והחלשים של המרכז לאמנות הפיתוי.

בחברה קפיטליסטית בה אנשים צעירים מרוויחים עמלות ממכירות בעגלות בקניונים, אין להאשים את האדם שירעב ללחם אם לא יעשה הכל על מנת למכור (ואלוהים יודע עד כמה הדבר מהווה מטרד עבורי. אלא שהמטרד הזה הוא הכרחי, כמו אותו קבצן בצומת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שיש כאלו שחייהם אינם נפלאים). בעולם המעמדי של וולבק, ואתם תחליטו עד כמה העולם בו אנו חיים דומה לו, לצחוק על הצעיר הרעב לאהבה, שמעולם לא טעם מטעמו המתוק של הקשר הזוגי, שמתחיל איתך בקניון - להאשים אותו באומללותו - זוהי פעולה חסרת רגש.

האין זה סמלי ששתי הפעילויות האלו מתרחשות דווקא בתוך הקניון? הרי ברור שדווקא בקניון - אותו חלון ראווה של תרבות הצריכה, מתחם לכאורה סטרילי ומוגן מכל אותם קבצנים אמיתיים אך מלא בקבצנים אחרים, קצת יותר מוצלחים ברמה הכלכלית והמינית - נזדעזע כאשר התוצאות של העידן בו אנו חיים מטרידות את מנוחתנו ונבקש להדחיק אותן. כך גם בכל הקשור לכלכלת המין, שגברים וגם נשים שותפים ושותפות לה, הזעזוע הוא דווקא מאלו שב"טריקים" הבריקולאג'יים שלהם חושפים את קשיחות הלב של של הגישה הכלכלית.