יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

תשמעו בדיחה: ניאו-ליברלים מנסים להציל את הרפואה הציבורית

"פסק הדין האוסר על המתמחים להתפטר ממקומות עבודתם שולל מעובדים את הזכות הבסיסית ביותר. שוב למדנו: צדק חברתי מחייב דמוקרטיה אמיתית!" (דב חנין ממק"י).

"במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט - אולם מדובר בפסיקה תקדימית, מסוכנת ותמוהה אשר שוללת מעובדים את הזכות הבסיסית להתפטר וכולאת אותם במקום העבודה בניגוד לרצונם. במצב החדש שנוצר, למעסיק מותר לפטר מאות עובדים בלי לנמק את החלטתו ואילו מקבוצת עובדים המתפטרת ממניעים ערכיים נשללת הזכות לעשות זאת. זוהי הפרה בוטה של האיזון ביחסי העבודה אשר ממילא מופר לטובת המעסיקים" (שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה).


רק הקיץ יצא עם ישראל לרחובות וקרא בשבחי הסולידריות, מדינת הרווחה, ונגד השוק החופשי. והנה, במאבק על שכרם של המתמחים מהמרכז, עם ישראל, לרבות השמאל הסוציאליסטי, משתמש שוב בז'רגון של השוק החופשי. אפילו דב חנין מדבר על חירויות ליברליות. פתאום עובדים, אשר משתייכים למקום עבודה (ולא סתם מקום עבודה, המדינה ושירותי החירום שלה) שחתם על הסכם קבוצתי, הם בעיניהם פרטים אישיים ולא חלק מקולקטיב, אטומים כלכליים שחופשיים לעשות מה שבא להם בהתאם לתנאי השוק ולחירויות הפרט. פתאום כל השמאלנים נדמים לדויד מרחב, ורואים קומוניסטים בכל מקום, וקוראים להחלטת בית הדין "עבדות בכפיה".

התפטרות המתמחים מלווה בקריצה. המהלך הוא התחכמות אחת גדולה למשפט העבודה הקיבוצי. הרי לכולם ברור, אין שום נסיון להסתיר זאת, שזה חלק ממו"מ. ברור לכולם שרצון מרבית המתמחים המתפטרים הוא להיטיב עם תנאיהם, ולא לעזוב את המקצוע או את הארץ. הטיעון שלפיו "כל מתמחה בחר להתפטר בנפרד" מלווה, כאמור, בקריצה.

במילים אחרות, מה שהמתמחים אומרים - חוזה העבודה הקיבוצי שנחתם (ואני לא נכנס כרגע לעניין שהוא לרעתם או לא, התייעצו איתם או לא, מהלך תקין משפטית או מוסרית או לא), לא באמת תקף לגבינו. כלומר, הם מבקשים לממסמס את הקונסטרוקציה הזו שנקראת חוזה עבודה קיבוצי שנחתם עם ארגון יציג. בית הדין הארצי לעבודה אמר פחות או יותר את זה מהיום הראשון (ההסכם הזה הוא כמו חוק, כך נאמר), הוא לא קנה את כל ההתחכמויות בפעם הראשונה, ולא קנה אותן גם בפעם השנייה, כאשר נחתמו מכתבי התפטרות "אישיים" לכאורה.


בית הדין הארצי הבין שאל לו לתת יד לכך. או שאנחנו במצב שבו כל עובד מועסק בחוזה עבודה אישי, ואז אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אבל אפשר גם לפטר אותך; או שהמתמחים מכפיפים עצמם להגנות שמספק חוזה העבודה הקיבוצי (בניגוד לדבריה של יחימוביץ', כאשר יש ארגון עובדים והסכם קיבוצי לרוב לא ניתן לפטר סתם כך מאות עובדים), אבל הדבר גם מחייב את מי שעושה זאת לראות עצמו חלק מקבוצה. כאשר יש הסכם קיבוצי, המעסיק זוכה להגנות מסויימות, ועיקר הרווח שלו מהחתימה על ההסכם (שהוא לא הרבה, אך גם לא מעט עבור מעסיקים) הוא בהבטחת היציבות והבטחון בניהול יחסי העבודה בדמות איסור על התפטרות המונית.

בית הדין לא נותן יד לכך משום שאם הוא יאפשר לקבוצת עובדים, שאינם חלק מארגון עובדים מתחרה (לא כל שכן ארגון יציג) או אפילו אינם באמת מייצגים את כלל המתמחים (ההבדל בין שכר המתמחים במרכז לעומת הפריפריה בהסכם הקיבוצי החדש, והאינטרס של מנהל בתי החולים כבר נדון בהרחבה), להפר למעשה הסכם עבודה קיבוצי, הוא יאותת למעסיקים שלהסכמים קיבוציים אין כל תוקף מחייב. ירצו העובדים - יקיימו אותו, לא ירצו חלק מהם - יתפטרו עם קריצה.

מיותר לציין כי מהלך זה, לו היה מקבל גושפנקא מבית הדין ומכופף את ידה של המעסיק הגדול והחזק במשק, היה מביא להחלשת מעמדם של ההסכמים הקיבוציים בשוק העבודה. החלשת מעמד ההסכמים הקיבוציים היא חלק ממשנתם הסדורה של כלכלנים ניאו-ליברלים, שכנראה מתמחי איזור המרכז, דב חנין ואחרים נמנים עליהם, וטוב שבית הדין לעבודה לא הפר את האיזון העדין שעומד במרכזו.

אמת שלעומת המדינה והמומחים, למתמחים אין כוח רב. אך יש לזכור שהם בכל זאת קבוצת לחץ שיש בידיה כוח לא מבוטל, הכוח ללחוץ את המדינה על הגב של החולים. בנוסף לכך, מדובר בקבוצת עובדים משכילה, שיש דרישה למרכולתה בשוק הפרטי ומעבר לים (כאמור, כוחות השוק), ושגם לאחר ההתפטרות מנהלי בתי החולים ישמחו לקלוט אותם בחזרה (יש כאלו הטוענים שהדבר אף נעשה בעידודם המלא, על מנת להעלות שוב לסדר היום את נושא השר"פ, אגב כלכלה ניאו-ליברלית). הם יכולים להרשות לעצמם את התרגיל הזה. לעומתם, עובדים במקומות אחרים, שיש להם תחליף, הם אלו שיסבלו מהיחלשות מעמדם של ההסכמים הקיבוציים לו היה התרגיל הזה מצליח.

הסכם קיבוצי לעולם לא יהיה מקובל על כל העובדים. תמיד יהיו מי שבטוחים שבחוזה אישי, או במאבק של קבוצה קטנה מקרב העובדים, הם היו משיגים לעצמם תנאים טובים יותר. אלא שכאן יש להידרש שוב ללקסיקון המחאה - סולידריות, ערבות הדדית וכו'. סולדיריות מחייבת את הפרט לוותר על פריבילגיות שלכאורה יש לו, על מנת להיטיב עם כלל החברה, ובענייננו לא רק מדובר על מערכת הבריאות, כולל החולים המאושפזים בה, אלא על שוק העבודה הקיבוצי כולו. עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה.

8 תגובות:

  1. סיימת את המאמר במילים:
    "עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה."

    כלומר, אתה אומר כי כחלק מקולקטיב זכויות הפרט הן אינן חשובות וכי הקולקטיב הוא העליון על הפרט?

    כמו כן, האם היית מסכים כי כלל הבלוגים בblogspot יאוגדו ב"הסתדרות הבלוגים בבבלוגספוט" ומספר הכניסות לבלוגים יחולק "באופן שווה" בין כל הבלוגים?

    השבמחק
  2. אנונימי שלום,

    בתשובה לשאלה הראשונה: אני אומר שאם המתמחים מדברים כקולקטיב (והם מדברים כקולקטיב), ודורשים לעצמם זכויות קולקטיביות, ומדברים כמי שרוצים להציל את הקולקטיב (הרפואה הציבורית), אז שלא יעברו לז'רגון של זכויות פרט כשזה לא נוח להם. כי האמת היא שהם דורשים זכויות קולקטיביות, ובמסגרת החוק - במאבק מסוג זה אסור להתפטר התפטרות קולקטיבית. אז הם קורצים, ומדברים על זכותו של היחיד להתפטר. לא אני ולא בית הדין קונים את הקריצה הזו.
    מובן שמותר לדבר על זכויות פרט, אך זהו לא השיח שאותו הם מבקשים לשוחח. הם מדברים על ובשם קולקטיבים, ולכן הם צריכים להיצמד לשיח זכויות קולקטיביות. זכויותיהם הקולקטיביות לא כוללות את הזכות להתפטר כקולקטיב, ולכן הם בורחים לשיח האישי כשנוח להם. באותו רגע הם מאבדים את הזכות לדבר בשם הקולקטיב. כך שזה לא "עליונות", אלא שאלה של בחירה - בשם מי הם מדברים?

    בתשובה לשאלה השניה: אני לא מבין את הרלוונטיות שלה. ביני ובין בלוגספוט אין יחסי עבודה. אני צרכן של השירותים שלהם, אולי גם ספק - תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה, אני לא עובד אצלם.

    השבמחק
  3. אני חושב שהרלוונטיות של השאלה השנייה היא בכך שהאנונימי טוען שאתה מקריב בפוסט הזה זכויות פרט (הזכות להתפטר) על בסיס היתרונות של ההתאגדות והקולקטיב, ולכן הוא שואל אותך באופן אישי האם כפרט היית מוכן לוותר על נניח האפשרות שתרוויח באופן אישי מהתוכן שאתה יצרת , לטובת הרווח של כל הקולקטיב כותב הבלוגים (גם הפחות טובים מביניהם-כמובן שאין בזה רווח כספי ), זאת שיטה שמשתמשים בה ניאו-ליברליים "קיצוניים" , לבטל את האידיאה של טובת הכלל על ידי העברת המקרה לפרט- כלומר האם אתה באופן אישי היית מוכן להידפק לטובת הכלל.

    השבמחק
  4. לחברי התנועה הליברלית שלום,

    אני חושב שבגלל הנסיונות שלכם לחפש "סוציאליסטים קיצוניים" בכל מקום, אתם מפספסים את הנקודה.

    אני לא "מקריב" אף זכות פרט. למה הדבר דומה? לפלסטיני שדורש זכויות קולקטיביות לעמו, כחלק מקולקטיב, ובאותה הנשימה דורש זכויות פרט לעצמו. אף זכות לא מוציאה את השניה, אך לא ניתן בשם זכות אחת לדרוש זכות אחרת. זכויות קולקטיביות נתבעות בשם הקולקטיב, זכויות פרט כגון זכויות אדם, כך נטען, מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, ואין זה משנה אם הוא יהודי, פלסטיני או שבדי.

    למתמחים כפרטים שמורה הזכות להתפטר. אלא ששוב אני נדרש לאותה הקריצה, זה לא מה שהם עשו. קראו את פסק הדין, או פשוט הקשיבו לחדשות. הם בחרו להתפטר כקולקטיב, ובשמו הם באים בדרישות. הם פשוט ניסו להתחכם, ולהציג זאת כאקט אישי. בית הדין לא פגע בזכותו של כל פרט להתפטר, אלא נשאר נאמן לחוקי העבודה שלא מותירים לקולקטיב המצוי תחת הסכם קיבוצי לבצע התפטרות המונית. זו מראש לא זכות שנתונה בידי הפרט, כי אין היא זכות פרט, ולכן אינה "מוקרבת" כאן.

    השבמחק
  5. אני לא ניאו-ליברל קיצוני(מה זה אומר בכלל?) אני ליברטן. נעים להכיר - שמי ירון ואני כותב הבלוג "אדון העצמי" שעכשיו אני מגיב דרך החשבון שלו.

    כתבתי מקודם תגובה ארוכה ומפורטת שנמחקה, אני אנסה לשחזר אותה עד כמה שאני יכול.

    יואב,
    האם אתה לא רואה בעיה בכך שמבחינת הקולקטיב (הקטן יחסית) שהוא "המתמחים", הקולקטיב הגדול יותר "הסתדרות הרופאים" - חדל מלייצגם?
    כלומר - האינדיבידואלים בתוך קבוצת "המתמחים" מרגישים שהקבוצה שנקראת "הסתדרות הרופאים" לא באמת מייצגת את האינטרסים שלהם ומשתמשת בהם בשביל להשיג אינטרסים שאינם מייצגים את האינטרסים שלהם.
    האם זה הגיוני כי השלטון הוא זה שיקבע עם אילו ארגוני עובדים הוא ינהל משא ומתן?
    האין זה פתח לשלילת כל תוכן מהעבודה המאורגנת, שהיא בבסיסה כח לעובדים? אינני בקיא ברזי דיני עבודה מאורגנת - אשמח אם תוכל להרחיב על כך.

    השאלה השנייה שלי נשאלה על מנת להבין(כפי שאנונימי אחר ציין) האם אתה בעד "חלוקה מלמעלה של העושר" - בין אם זה כסף, זכויות סוציאליות או כניסות לבלוגים.

    אנונימי שני - כאשר אני מסתכל על העוולות הגדולות ביותר שהתרחשו בהיסטוריה האנושית אני כמעט תמיד מבחין ב "טובת הכלל" כאיזשהו גורם מנחה.
    לכן, אני נזהר *מאוד* בשימוש במונח הזה.
    וכן, לעיתים אני חושף צביעות בנוגע לשימוש במונח זה - אם אתה תומך בלקחת לעשיר את הכסף בשביל לתת לעני ממנו, אך מתנגד לכך שיקחו לך את הכסף בשביל לתת לעני ממך - זוהי צביעות.

    השבמחק
  6. ירון,

    ראשית הבהרה: לא קראתי לאף אחד קיצוני. האמירה על סוציאליסטיים קיצוניים נאמרה בצחוק, לאחר שראיתי שכך כוניתי בדף הפייסבוק של התנועה וזה עורר אצלי גיחוך מסויים.

    לענייננו: אני חושב שקיים בלבול רב, אני אנסה לעשות סדר.
    ראשית, הקולקטיב אינו כלל המתמחים כנראה, אלא רק המתמחים מאיזור המרכז. המתמחים מהפריפריה, עושה רושם, לא יוצאים נגד הסכם העבודה הקיבוצי.
    שנית, הטענה שהוא חדל מלייצגם היא בעייתית. נכון שהם מתנגדים להסכם, אבל עם זאת הם לא פרשו מהר"י ככל שידוע לי, שלא לדבר על כך שהם לא הצטרפו או הקימו ארגון עובדים מתחרה שינסה להתחרות על היציגות, ולו עבור כלל המתמחים בלבד.

    בהנתן העובדות האלה, אכן ניתן להגיד שהם מנסים להשיג אינטרסים שהם ככל הנראה שונים מהאינטרסים של שאר הקבוצה, וזאת אפילו מבלי לעשות את הצעד ההצהרתי הרשמי של לפרוש מן הארגון שמייצג את כלל הקבוצה. במקביל, הם דורשים שינהלו איתם מו"מ קיבוצי-פרטני כלשהו, למרות שהארגון שבו הם עדיין חברים חתם על הסכם קיבוצי. זה נראה לי פסול מהטעמים עליהם עמדתי בפוסט, בדגש על כך כי זהו אכן פתח להחלשת מעמדה של העבודה המאורגנת.

    עבודה מאורגנת אכן נותנת כוח לעובדים, אך היא נותנת את הכוח לא בידי כל עובד ועובד אינדבידואלי (בכך מטפלים למשל חוקי המגן, כמו חוק שכר מינימום וכו') - היא נותנת את הכוח הזה בידי ארגוני עובדים. ארגוני עובדים, ככל צבר של אנשים - בין אם זו מדינה או תאגיד, אכן מפקיעים כוח מסויים מידי היחיד האינדבידואל. זכותו לבחור את מי שינהל מו"מ בשמו, זכותו להתפטר באופן אישי, אך הזכות לנהל מו"מ קולקטיבי שמורה רק לארגון שמוכר ככזה.

    עכשיו, אם לא המדינה הייתה מכירה בו ככזה מכוח חוקים, אלא המעביד היה מחליט שהוא מנהל מו"מ קולקטיבי רק עם ארגון עובדים יציג, אני חושב שלליברטאנים לא הייתה בעיה עם זה. הבעיה של הליברטאנים היא על כך שאוסרים על התפטרות קולקטיבית נדמה לי (התפטרות אישית לא אסורה וזכות זו לא נפגעה, כאמור).
    בהקשר זה אציין כי אני לא בטוח מדוע. ההתפטרות האישית מותרת, ומי ששם עצמו כחלק מקבוצה, ובוחר לעשות צעדים כחלק מקבוצה, מודע למגבלות שיש על כך. אני בהחלט תומך בכוחה של המדינה להגביל ארגונים מלבצע פעולות מסוימות.
    מן הצד השני, אני לא מבין מדוע המדינה, או כל מעביד אחר, חייב לנהל מו"מ עם עובד כלשהו או עם ארגון עובדים. בין הזכות להתפטר לחובה שינהלו איתך מו"מ, חובה השוללת את הזכות של המעביד, קיים הבדל רב.
    חוקי העבודה קובעים שמעביד *חייב* לנהל מו"מ עם ארגון עובדים יציג (כלומר, הארגון שרוב העובדים חברים בו, בהנחה ויש כמה ארגונים שעומדים במינימום). רק כאן הם שוללים את החופש מן המעביד, ומעניק אותו בידי העבודה המאורגנת (ובמקביל, שוללים מן העובדים המאורגנים את הזכות להתפטר קולקטיבית. זוהי הפשרה שבבסיס החקיקה הזו, והיא ראויה לדעתי). אבל אין שום איסור על ניהול מו"מ עם ארגונים אחרים, או עם אינדבידואלים, אם המעביד חפץ בכך. אך מדוע שיחפוץ בכך? כלומר, המסקנה היא שאין כאן שום פתח לשלילת כוחה של העבודה המאורגנת בהיבט הזה, מאחר ומלכתחילה לא היה לה כוח לכפות מו"מ עם ארגון שאינו יציג.

    בקשר לשאלה השניה, אני לא אענה עליה כי באופן כללי אינני דטרמניסט, חוץ מכשזה נוגע לחופש מידע. אני סבור שסיטואציות כלכליות שונות מצריכים פתרונות שונים וגישות שונות.

    השבמחק
  7. במילים אחרות, אני מציע להסתכל על חוקי העבודה הקיבוציים כך:
    הם מעניקים מכוח החוק כוח לארגוני העובדים על המעסיקים, בכך שהם מחייבים אותם לנהל מו"מ עם ארגון יציג (ובכך פוגעים בחופש של המעסיקים שלא לנהל כלל מו"מ), ואם לא אז מותר להם לפתוח בשביתה (שגם היא זכות שבעצמה פוגעת בחופש של המעסיקים, מאחר והיא מגנה על העובדים השובתים).
    מנגד, הם מצמצמים את הכוח הזה, בכך שהם אוסרים על התפטרות קולקטיבית במסגרת המו"מ הקולקטיבי אותו המעסיקים מחוייבים לקיים עם הארגון היציג.
    אין לכך קשר עם זכותו של המעסיק להעסיק את מי שהוא רוצה, או של העובד להתפטר התפטרות אישית.

    השבמחק
  8. הבעיתיות בכל נושא המתמחים, היא הדלת שנפתחת לקבוצות להתאחד במטרה לקבל את מבוקשם.
    לצורך העניין אני מסכימה לחלוטין עם הדרישות של המתמחים, מדובר בקבוצה של אנשים אשר נותנים מאה חמישים אחוז מעצמם, לטובת אחרים, ובתנאים די קיצוניים.
    אני מקווה שאכן המתמחים יקבלו את מבוקשם, אך שבאמת לא יתחילו לקום מחאות כוחניות של קבוצות בעלות השפעה.

    השבמחק