יום חמישי, 12 בינואר 2012

פולו-אפ: פלאפון אכן עוקצת את מנויי שירות התיקונים ב"שיטת מצליח"

לפני כחודשיים כתבתי על שירות לקוי שקיבלתי במסגרת היותי מנוי שירות התיקונים, שהינו למעשה הרחבת האחריות, של חברת פלאפון. בקצרה, כשניגשתי לתקן את המכשיר שהיה בידיי נאמר לי כי אין לחברה יותר חלפים למכשיר וכי אינה יכולה לספק לי מכשיר מאותו הדגם, שאינו מצוי במלאי. חלף זאת, סופק לי מכשיר חלופי פחות ערך.

טענתי העקרונית הייתה כי כלקוח אינני חייב לקבל את גרסתה של חברת פלאפון, לפיה אין ביכולתה לספק לי מכשיר מאותו הדגם. הטלתי ספק בטענה כי אין אצלה במלאי מכשיר מן הדגם שלי. עלה אצלי החשד כי מדובר בשיטת "מצליח", שמטרתה להביא לכך שבתום ההתחייבות על המכשיר שלי, ארכוש תמורת התחייבות ארוכה טווח מכשיר חדש. חברות הסלולר הרוויחו ביושר את הספקנות הזו מצד הלקוחות, ולא בכדי הוגשו נגדן מספר שיא של תביעות ייצוגיות.

כשדרשתי לקבל את דו"חות המלאי של פלאפון נעניתי בשלילה ואף בזלזול. אז תבעתי אותם. בסופו של דבר הושגה פשרה - והפלא ופלא - שלושה חודשים אחרי שהחברה טענה שאין במלאי מכשיר מן הדגם שלי נמצא מכשיר מאותו הדגם במלאי! ממש נס משמיים!

המשמעות היא ברורה: פלאפון שיקרה לאורך כל ההליך. היא טענה, כולל בכתבי בי-דין, שאין אצלה במלאי מכשיר מאותו הדגם. והנה, פתאום היא מסוגלת לספק לי מכשיר מאותו הדגם. האם לא יכלה לעשות זאת כבר לפני שלושה חודשים? וודאי שיכלה, אך פלאפון נוהגת בשיטת "מצליח" - היא טוענת בפני מנויים שתוקף ההתחייבות שלהם עומד לפוג כי אינה יכולה לתקן יותר את המכשיר, ומעמידה אותם בפני מצב בו הם נאלצים לבחור בין להישאר עם מכשיר חלופי ישן פחות ערך (המכשירים החלופיים שהביאו לי יצאו לשוק בשנים 2007 ו-2006!), ובין להתחייב שוב כספית לחברה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא.

עתה, כשבידיי ההוכחות לכך כי כל טענותיה של החברה בנוגע למלאי אינן אמת, ניתן לפנות עם כל הראיות למשרד התקשורת לחברי כנסת שעוסקים בעניין, וכן להשתמש בראיות האלו בתובענה ייצוגית.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

האם פלאפון עוקצת את מנוייה הותיקים?

היה לי טלפון סלולרי מדגם מסויים. לא סמארטפון, אך הוא ידע לעשות מספר דברים חוץ משיחות טלפון, והפיצ'רים הטפשים שלו הספיקו לי. במשך שלוש שנים שילמתי עליו לחברת פלאפון.

יום אחד, כחודש לפני תום שלוש שנות ההתחייבות על המכשיר, התקלקל המכשיר. הלכתי לתחנת השירות, ומסרתי אותו לתיקון. במסגרת התוכנית שאני נמצא בה מגיע לי שירות תיקונים מורחב, שהינו למעשה הרחבת האחריות מעבר לשנה הראשונה המחוייבת לפי חוק (ואף בשנה הראשונה, לפי פרסומים של החברה, השירות עדיף על האחריות כי הוא מציע ביטוח במקרה של גניבה ועוד). לפי התוכנית הזו פלאפון מחוייבת לתקן לי את המכשיר.

אלא שפלאפון לא תיקנה לי את המכשיר. היא הודיעה שנגמרו לה החלפים, ושאין יותר מכשיר מן הדגם שלי בנמצא. לאחר שסירבתי להצעה לשדרג את המכשיר בהזדמנות זו (תמורת התחייבות לשלוש שנים נוספות כמובן), הביאו לי מכשיר חלופי, ובחלופי אני לא מתכוון לזמני אלא לקבוע עד להודעה חדשה שלא אמורה להגיע. המכשיר החלופי התגלה כמכשיר פחות ערך בהרבה מן המכשיר מן הדגם שלי, כמכשיר שאינו מסוגל לבצע את אותן פעולות, מלבד שיחות הטלפון והמסרונים, שנהגתי לבצע בשלי.

למחרת התקשרתי לנציג השירות, והוא אמר שהוא לא יכול לעשות כלום בנדון. במקרה שאין חלפים, פלאפון מחוייבת לפי החוזה לספק טלפון מאותה סדרה. הנציג שיקר לי פעמיים - פעם אחת מאחר והמכשיר שסופק לי לא היה מכשיר מאותה הסדרה, ובפעם השנייה מפני שלפי החוזה (ולפי החוק) פלאפון מחוייבת לספק מכשיר שווה ערך (בסדרת דגמים יכולים להיות מספר מכשירים בעלי שווי ערך שונה ויתכן כי ההבדל בין כל דגם ודגם הוא שמיים וארץ). אפשר להתפלפל מהו מכשיר שווה ערך, אך טענתי הייתה שמכשיר שאין בו מצלמת וידאו (כבשלי), או שאפליקציית האינטרנט שלו לא מאפשרת לי לעשות את אותם הדברים שנהגתי, הוא מכשיר פחות ערך.

דרשתי לקבל לידיי מכשיר טלפון מתקדם יותר, שלבטח מסוגל לבצע את אותן הפעולות. מיותר לציין שהחברה סירבה.

אך ייתכן שפלאפון שיקרה בדבר מה נוסף - אני חושד שמדובר בנסיון עוקץ ללקוחות אשר מסיימים את תקופת ההתחייבות. במשך כל אותה התקופה, בכל שיחה שיזמתי עם נציגי החברה וגם בשיחות שלא אני יזמתי, הוצע לי לשדרג, תמורת תשלום כמובן ובהתחייבות לשלוש שנים נוספות, את הדגם שלי. בעצם, מאיפה לי לדעת שלפלאפון באמת נגמרו החלפים למכשיר שלי? האם עליי פשוט לקבל את המילה של החברה בעניין?

במחשבה נוספת, מתגלה כאן משהו מטריד בהרבה. מסתבר שבמשך תקופה מסויימת, למרות שהייתי בתוכנית בה יש אחריות מורחבת, המכשיר שלי למעשה לא היה באחריות. גם אם נקבל את טענת החברה שלפי האחריות (הם קוראים לזה ביטוח, אך מדובר למעשה באחריות לכל דבר ועניין) הם רשאים לספק לי מכשיר "מאותה הסדרה", והלקוח לכאורה לוקח זאת בחשבון, הרי שהם לא מודיעים לאף אחד מן הלקוחות מתי נגמר המלאי לחלפים למכשיר שלו, כך שהוא לא יכול לבחור האם להמשיך לשלם עבור האחריות למרות שלמעשה כבר לא מכסה את המכשיר שלו.

פלאפון מתנהלת כאן לפי "שיטת מצליח". אם הלקוח נשבר ומשדרג את המכשיר - פלאפון הרוויחה. במקרה הכי גרוע, אם הלקוח התלונן שהוא קיבל מכשיר פחות ערך, רק לאחר מספר שבועות של התכתבויות מתישות, פלאפון לכל היותר מספקת לו מכשיר חלופי אחר, ללא פיצוי על העוול שנגרם לו ועל הזמן שהיה ברשותו מכשיר פחות ערך מן המכשיר עליו שילם משך שלוש שנים ושעליו הייתה לו אחריות.

רק אם פלאפון תחוייב לפצות לקוחות שקיבלו לידיהם מכשיר פחות ערך, ייתכן ופלאפון תחזיק במלאי חלפים למכשירים שהיא מספקת אחריות לגביהם. רק אם פלאפון תחוייב לתת לצרכנים שאין חלפים למכשיר שלהם מכשיר מדגם מתקדם יותר, הם יעשו מאמץ אמיתי על מנת לתקן את המכשירים בהתאם לאחריות שעליה הם גובים כסף.

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

תשמעו בדיחה: ניאו-ליברלים מנסים להציל את הרפואה הציבורית

"פסק הדין האוסר על המתמחים להתפטר ממקומות עבודתם שולל מעובדים את הזכות הבסיסית ביותר. שוב למדנו: צדק חברתי מחייב דמוקרטיה אמיתית!" (דב חנין ממק"י).

"במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט - אולם מדובר בפסיקה תקדימית, מסוכנת ותמוהה אשר שוללת מעובדים את הזכות הבסיסית להתפטר וכולאת אותם במקום העבודה בניגוד לרצונם. במצב החדש שנוצר, למעסיק מותר לפטר מאות עובדים בלי לנמק את החלטתו ואילו מקבוצת עובדים המתפטרת ממניעים ערכיים נשללת הזכות לעשות זאת. זוהי הפרה בוטה של האיזון ביחסי העבודה אשר ממילא מופר לטובת המעסיקים" (שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה).


רק הקיץ יצא עם ישראל לרחובות וקרא בשבחי הסולידריות, מדינת הרווחה, ונגד השוק החופשי. והנה, במאבק על שכרם של המתמחים מהמרכז, עם ישראל, לרבות השמאל הסוציאליסטי, משתמש שוב בז'רגון של השוק החופשי. אפילו דב חנין מדבר על חירויות ליברליות. פתאום עובדים, אשר משתייכים למקום עבודה (ולא סתם מקום עבודה, המדינה ושירותי החירום שלה) שחתם על הסכם קבוצתי, הם בעיניהם פרטים אישיים ולא חלק מקולקטיב, אטומים כלכליים שחופשיים לעשות מה שבא להם בהתאם לתנאי השוק ולחירויות הפרט. פתאום כל השמאלנים נדמים לדויד מרחב, ורואים קומוניסטים בכל מקום, וקוראים להחלטת בית הדין "עבדות בכפיה".

התפטרות המתמחים מלווה בקריצה. המהלך הוא התחכמות אחת גדולה למשפט העבודה הקיבוצי. הרי לכולם ברור, אין שום נסיון להסתיר זאת, שזה חלק ממו"מ. ברור לכולם שרצון מרבית המתמחים המתפטרים הוא להיטיב עם תנאיהם, ולא לעזוב את המקצוע או את הארץ. הטיעון שלפיו "כל מתמחה בחר להתפטר בנפרד" מלווה, כאמור, בקריצה.

במילים אחרות, מה שהמתמחים אומרים - חוזה העבודה הקיבוצי שנחתם (ואני לא נכנס כרגע לעניין שהוא לרעתם או לא, התייעצו איתם או לא, מהלך תקין משפטית או מוסרית או לא), לא באמת תקף לגבינו. כלומר, הם מבקשים לממסמס את הקונסטרוקציה הזו שנקראת חוזה עבודה קיבוצי שנחתם עם ארגון יציג. בית הדין הארצי לעבודה אמר פחות או יותר את זה מהיום הראשון (ההסכם הזה הוא כמו חוק, כך נאמר), הוא לא קנה את כל ההתחכמויות בפעם הראשונה, ולא קנה אותן גם בפעם השנייה, כאשר נחתמו מכתבי התפטרות "אישיים" לכאורה.


בית הדין הארצי הבין שאל לו לתת יד לכך. או שאנחנו במצב שבו כל עובד מועסק בחוזה עבודה אישי, ואז אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אבל אפשר גם לפטר אותך; או שהמתמחים מכפיפים עצמם להגנות שמספק חוזה העבודה הקיבוצי (בניגוד לדבריה של יחימוביץ', כאשר יש ארגון עובדים והסכם קיבוצי לרוב לא ניתן לפטר סתם כך מאות עובדים), אבל הדבר גם מחייב את מי שעושה זאת לראות עצמו חלק מקבוצה. כאשר יש הסכם קיבוצי, המעסיק זוכה להגנות מסויימות, ועיקר הרווח שלו מהחתימה על ההסכם (שהוא לא הרבה, אך גם לא מעט עבור מעסיקים) הוא בהבטחת היציבות והבטחון בניהול יחסי העבודה בדמות איסור על התפטרות המונית.

בית הדין לא נותן יד לכך משום שאם הוא יאפשר לקבוצת עובדים, שאינם חלק מארגון עובדים מתחרה (לא כל שכן ארגון יציג) או אפילו אינם באמת מייצגים את כלל המתמחים (ההבדל בין שכר המתמחים במרכז לעומת הפריפריה בהסכם הקיבוצי החדש, והאינטרס של מנהל בתי החולים כבר נדון בהרחבה), להפר למעשה הסכם עבודה קיבוצי, הוא יאותת למעסיקים שלהסכמים קיבוציים אין כל תוקף מחייב. ירצו העובדים - יקיימו אותו, לא ירצו חלק מהם - יתפטרו עם קריצה.

מיותר לציין כי מהלך זה, לו היה מקבל גושפנקא מבית הדין ומכופף את ידה של המעסיק הגדול והחזק במשק, היה מביא להחלשת מעמדם של ההסכמים הקיבוציים בשוק העבודה. החלשת מעמד ההסכמים הקיבוציים היא חלק ממשנתם הסדורה של כלכלנים ניאו-ליברלים, שכנראה מתמחי איזור המרכז, דב חנין ואחרים נמנים עליהם, וטוב שבית הדין לעבודה לא הפר את האיזון העדין שעומד במרכזו.

אמת שלעומת המדינה והמומחים, למתמחים אין כוח רב. אך יש לזכור שהם בכל זאת קבוצת לחץ שיש בידיה כוח לא מבוטל, הכוח ללחוץ את המדינה על הגב של החולים. בנוסף לכך, מדובר בקבוצת עובדים משכילה, שיש דרישה למרכולתה בשוק הפרטי ומעבר לים (כאמור, כוחות השוק), ושגם לאחר ההתפטרות מנהלי בתי החולים ישמחו לקלוט אותם בחזרה (יש כאלו הטוענים שהדבר אף נעשה בעידודם המלא, על מנת להעלות שוב לסדר היום את נושא השר"פ, אגב כלכלה ניאו-ליברלית). הם יכולים להרשות לעצמם את התרגיל הזה. לעומתם, עובדים במקומות אחרים, שיש להם תחליף, הם אלו שיסבלו מהיחלשות מעמדם של ההסכמים הקיבוציים לו היה התרגיל הזה מצליח.

הסכם קיבוצי לעולם לא יהיה מקובל על כל העובדים. תמיד יהיו מי שבטוחים שבחוזה אישי, או במאבק של קבוצה קטנה מקרב העובדים, הם היו משיגים לעצמם תנאים טובים יותר. אלא שכאן יש להידרש שוב ללקסיקון המחאה - סולידריות, ערבות הדדית וכו'. סולדיריות מחייבת את הפרט לוותר על פריבילגיות שלכאורה יש לו, על מנת להיטיב עם כלל החברה, ובענייננו לא רק מדובר על מערכת הבריאות, כולל החולים המאושפזים בה, אלא על שוק העבודה הקיבוצי כולו. עובד הרוצה לראות עצמו חלק מקולקטיב, כל שכן קולקטיב ציבורי, עדיף לו הוא ולפוליטיקאים שמדברים בשמו שלא יטענו בשם זכויות הפרט, שכן אחרת הדבר נשמע כמו בדיחה עצובה.

יום שבת, 23 ביולי 2011

פולו אפ: מועדון הנשים ממשיך להפיץ מיתוס שקרי

עו"ד כלשהי בשם קרן בר יהודה כתבה מאמר. במאמרה, היא מפנה לפוסט שלי בו הפרכתי את המיתוס השקרי אודות 2 האחוזים של תלונות שווא בעבירות מין. עו"ד קרן בר יהודה מתעקשת שמיתוס 2 האחוזים אמת הוא. לא רק זאת, היא מתעקשת לטעון שזהו גם אחוז תלונות השווא "בכל יתר העבירות", טענה שכבר עמדתי על כך שהיא לא מתקבלת על הדעת בהיעדר הוכחות.

עו"ד קרן בר יהודה טוענת כל זאת בעלמא, מבלי להפנות (בעזרת לינק או מראה מקום) לדו"ח המשטרתי עליו היא "מסתמכת". אני משער שאם היה בידיה, ובידי אחרות, דו"ח שכזה המהווה הוכחה ניצחת לכך שאחוז תלונות השווא בנושא עבירות מין בישראל הוא קטן מ-3%, היא לא הייתה מהססת להציגו בפני הציבור. לעומת זאת, אני מציג בפניכם מאמר שפורסם בבטאון המקצועי של משטרת ישראל, ובו מעריך הכותב כי אחוז תלונות השווא יכול להגיע עד כדי 50%.

מכיוון ולא עשתה זאת, עד שלא יוכח אחרת אין לקבל את גרסתה של מי שיש לה אינטרס להפיץ מיתוסים שקריים. עד שלא יוכח אחרת, אני אראה בעו"ד קרן בר יהודה שקרנית. אני מזמין את עו"ד קרן בר יהודה להעמיד אותי על טעותי.

עדכון (24.7.11): תודות למגיב/ה אנונימי/ת נמצא המסמך. אלא שהסטטיסטיקה בו לא מלמדת דבר על אחוז תלונות השווא, כפי שמציגה כותרת המשנה במאמר, ובטח שאין בו אישוש לטענה המופיעה בו כי האחוז זהה לתלונות שווא בעבירות אחרות. המסמך מגלה אך ורק מהו אחוז התיקים שנסגרו עקב חוסר אשמה, ויתכן בהחלט שגם תיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור הינם תולדה של תלונות שווא, אם רק היו ממשיכים לחקור את נושא תלונת השווא (או שהנושא דווקא היה עולה במשפט). הרי בעבירות מין, אם נמצאו ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד, הדרך להגשת כתב אישום היא קצרה מאוד. עניין לציבור יש ברובם המוחלט של המקרים. כך שדבריה של עו"ד בר יהודה אינם בגדר שקר ארור, אלא רק בגדר שימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

האקלים של חופש הביטוי בישראל


על חוק החרם יש להסתכל בפרסקטיבה רחבה של המציאות החוקית והחוקתית המאפשרת את קיומו. אפשר להסתכל על כך דרך המשקפת ההופכת כל גילוי של לאומיות ל"פאשיזם". אני מציע להסתכל עליו דרך המשקפיים של חופש הביטוי.

חוק החרם אינו חוק בודד, הוא חלק משורה ארוכה של חוקים אשר נועדו להצר את חופש הביטוי. חוק החרם מתאפשר אודות לאקלים חברתי וחוקתי המאפשר את חיקוקו, והופך אותו לכלי חוקי לגיטימי בדיוק כמו החוק למניעת הסתה לגזענות, אלימות וטרור או הצנזורה הצבאית  או הפן הפלילי של עבירת לשון. כולם חוקים שעברו את המסננת של בג"צ, ונמצאו כחוקתיים, דמוקרטיים ומידתיים לעילא, וחלק מאותם אנשים שמזדעקים עתה נגד אי החוקיות של חוק החרם "האנטי דמוקרטי" עושים שימוש רב בחוקים אלו כאשר הדבר נוח להם.

במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.

לא זכור לי ששורה של פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה כנגד עבירת ההסתה לגזענות, על אף שהגזענות עצמה אינה אסורה, ועל אף שקיומה של עבירה זו בספר החוקים פוגעת אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם. למעשה, המרצים למשפטים מוצאים תירוצים קלושים על מנת להבחין בין השניים.
 
בימים האחרונים נשמעו המון קולות שתוהים מה אומרים בעולם על החוק. אני מנחש שהעולם לא ציפה ליותר מדי ממדינה שיש בה צנזורה צבאית מכוח תקנות שעת חירום. ככל שחושבים על זה לעומק, זה נס מאוד לא אופייני לשיטת המשפט שלנו שעד עכשיו לא היה אסור לקרוא לחרם.

בני האדם חיים באמצעות השפה. הדיבור יוצר את מחשבותיהם, את התרבות ואת המדע. השפה היא סוכן החברות הראשי, באמצעותה האנשים מגבשים את זהותם ומשתפים זה את זה באשר על ליבם. נסיונות לעצור את הדיבור הינם נסיונות למנוע את הזהות האנושית ואת האינטראקציה האנושית הבסיסית ביותר.

אי אפשר לעצור את המחשבות, וכך גם אי אפשר לעצור את הביטויים, אלא ע"י כיתת יורים. אפילו אז קיימת "סכנה" שהדובר יהפך למרטיר ורעיונותיו יכנסו להיסטוריה. זו לא טענה נורמטיבית, זו עובדה פיסיקלית. זהו גם טיעון מוסרי, אדם שמונעים ממנו לחשוב, שמונעים ממנו לדבר, מונעים ממנו לחיות.

בחוק החרם המתועב יש להיאבק באותו אופן שהרבנים מחברי תורת המלך והשיח' ראאד סלאח נאבקים בעבירות ההסתה למיניהן, כפי שחנה בית הלחמי נאבקת בצווי איסור הפרסום, כפי שויקיליקס נאבקת בצנזורים וכפי שהפיראטים נאבקים במי שמבקשים לשים גדרות על ידע, או כמו שהעיתונות הישראלית משתמשת ב"פרסומים זרים". צריך פשוט לדבר. לא רק את הזמן אי אפשר לעצור, גם את גלי הקול, זרימת המידע הדיגיטלי והתודעה האנושית.

אך עלינו גם ליצור מערכת אקולוגית חוקית בה חוק החרם הוא דבר שאינו מן האפשר, מערכת חוקים בה לא רק הביטוי הוא חופשי אלא גם בני האדם חופשיים להתבטא. מערכת בה מעודדים להתבטא בחופשיות. ניתן לעשות זאת רק ע"י טיהור ספר החוקים מכל החוקים המטילים מגבלות על חופש הביטוי, באמצעות ביטול הפריבילגיות, שלנו ושל אחרים, לעצור אנשים מלהתבטא.

להלן בנק מטרות ראשוניות, עקרונות המצע של תנועה שאני מבקש לקרוא לה "חזית חופש הביטוי", שגיבשתי בינתיים:
  1. אנו מתנגדים לחוק החרם 
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע 
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום 
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו 
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יאללה, דיאלקטיקה.

יום רביעי, 13 ביולי 2011

חזית חופש הביטוי - עיקרי מצע

  1. אנו מתנגדים לחוק החרם
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יום שלישי, 12 ביולי 2011

על עבירות הסתה והבעיה האמיתית בחוק החרם

ביממה האחרונה, נשמעים קולות רבים הסבורים כי בג"צ יפסול את חוק החרם מאחר והוא פוגע בחופש הביטוי באופן שאינו חוקתי. לא ברור לי על סמך נשענת ההנחה האופטימית הזו. כשם שבג"צ לא מחק את עבירת ההסתה לגזענות מספר החוקים, ואין אנו רואים בה עבירה אשר הינה לא חוקתית, כך גם הרציונל מאחורי חוק החרם, אשר זהה לרציונל מאחורי עבירת ההסתה לגזענות, צריך לעמוד במבחן החוקתיות.

אחת הטענות כנגד חוק החרם היא שמדובר בצמצום של חופש הביטוי. אך לא די בכך, הוא הופך מעשה לגיטימי ללא לגיטימי. הרי מותר להחרים מוצרים מהתנחלויות למשל, ויהיה מותר גם לאחר החוק. אך לאחר חקיקת החוק תהפוך הקריאה עצמה לבצע את המעשה המותר, החרמת מוצרי התנחלויות, למעשה שסנקציה אפשרית בצידו. במה שונה הרציונל הזה מהפיכת הקריאה לגזענות, שכשלעצמה היא מותרת (מותר לי לא להשכיר דירה לערבי למשל), ללא חוקית במסגרת עבירת ההסתה לגזענות?

לדעתי אין שוני רב, ואם הפללת ההסתה לגזענות היא חוקתית, כך גם היה לדעתי בעניין ההסתה לחרם, לו היה החוק מתקבל לפי נוסחו הראשוני. אציין כי לדעתי מקומן של כל עבירות ההסתה למיניהן (לרבות אלימות וטרור) אינו בספר החוקים, ואין להגביל כלל, וממילא לא ניתן להגביל (מבחינה פיסיקלית), את חופש הביטוי. אך אם השמאל מקבל את מקומה של עבירת ההסתה לגזענות בספר החוקים, ומבקש להפעיל סנקציות כנגד רבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לערבים , מדוע הוא מזדעק כאשר הריבון מחליט שאסור גם לקרוא לחרם?

השמאל נדמה בימים אלו כילד שאמא כנסת לקחה לו צעצוע, אז הוא רץ לאבא בג"צ ומצפה שיבטל את רוע הגזירה. בעניין זה יש לזכור שבג"צ, למרות תדמיתו, ממעט להתערב בחקיקה ראשית של הכנסת.

ובכל זאת, יש בעיה אחרת בחוק, שדווקא עליה לא נותנים את הדעת כל הראשים המדברים למיניהם. הבעיה היא בכך שהחוק הפך את הקריא לחרם, בעקבות הביקורת הציבורית, מעבירה פלילית לעוולה אזרחית. דווקא המהלך הזה הוא בעייתי בעיניי, מכיוון שמדובר בהפרטה של הענישה במדינת ישראל.

עבירות ההסתה למיניהן (לגזענות, לאלימות, לטרור) הן עבירות כנגד הציבור, ועל כן ראוי שרק הציבור, כלומר המדינה, יוכל להטיל סנקציות בגינן. עוולות אזרחיות, לעומת זאת, עוסקות בעוולות פרטיקולריות שנגרמו לאנשים ספציפיים. כך למשל אדם שקראו לעברו "הומו" יכול לתבוע תביעת לשון הרע, אך אם מישהו יכנה את כל אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת בכינוי "הומואים" הם לא יוכלו לתבוע אותו. במשפט האזרחי, נהוג לתת את אפשרות התביעה לאדם שנפגע באופן ספציפי מן העוולה, בגין פגיעה בזכות העומדת לרשותו (הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ועוד). לאנשים אין את הזכות שלא יחרימו אותם.

והנה, בעקבות חוק החרם יכול כל מי מהציבור שנגדו נשמעה הקריאה לחרם (למשל, מתנחלים) לתבוע באופן פרטני את בעל הביטוי הפוגע, שכוון כנגד קבוצה שלמה, זאת מבלי שכתב התביעה יעבור בדרך מסננות כמו משטרה ופרקליטות. למה הדבר דומה? לכך שהמדינה, במסגרת המאבק שלה בביטויים גזעניים תתיר לנפגעים מקריאות גזעניות (למשל, לא להשכיר דירות לערבים) לתבוע באופן אישי את הקוראים את אותן הקריאות.

במילים אחרות, הפיכת ההסתה (הקריאה) לחרם לעוולה אזרחית ולא לעבירה פלילית, שנועדה לכאורה לרכך את עוצמת הפגיעה של חוק החרם באזרחים, יתכן ודווקא היא זו שתהפוך אותו, בסופו של דבר, לבלתי חוקתי.