יום שבת, 23 ביולי 2011

פולו אפ: מועדון הנשים ממשיך להפיץ מיתוס שקרי

עו"ד כלשהי בשם קרן בר יהודה כתבה מאמר. במאמרה, היא מפנה לפוסט שלי בו הפרכתי את המיתוס השקרי אודות 2 האחוזים של תלונות שווא בעבירות מין. עו"ד קרן בר יהודה מתעקשת שמיתוס 2 האחוזים אמת הוא. לא רק זאת, היא מתעקשת לטעון שזהו גם אחוז תלונות השווא "בכל יתר העבירות", טענה שכבר עמדתי על כך שהיא לא מתקבלת על הדעת בהיעדר הוכחות.

עו"ד קרן בר יהודה טוענת כל זאת בעלמא, מבלי להפנות (בעזרת לינק או מראה מקום) לדו"ח המשטרתי עליו היא "מסתמכת". אני משער שאם היה בידיה, ובידי אחרות, דו"ח שכזה המהווה הוכחה ניצחת לכך שאחוז תלונות השווא בנושא עבירות מין בישראל הוא קטן מ-3%, היא לא הייתה מהססת להציגו בפני הציבור. לעומת זאת, אני מציג בפניכם מאמר שפורסם בבטאון המקצועי של משטרת ישראל, ובו מעריך הכותב כי אחוז תלונות השווא יכול להגיע עד כדי 50%.

מכיוון ולא עשתה זאת, עד שלא יוכח אחרת אין לקבל את גרסתה של מי שיש לה אינטרס להפיץ מיתוסים שקריים. עד שלא יוכח אחרת, אני אראה בעו"ד קרן בר יהודה שקרנית. אני מזמין את עו"ד קרן בר יהודה להעמיד אותי על טעותי.

עדכון (24.7.11): תודות למגיב/ה אנונימי/ת נמצא המסמך. אלא שהסטטיסטיקה בו לא מלמדת דבר על אחוז תלונות השווא, כפי שמציגה כותרת המשנה במאמר, ובטח שאין בו אישוש לטענה המופיעה בו כי האחוז זהה לתלונות שווא בעבירות אחרות. המסמך מגלה אך ורק מהו אחוז התיקים שנסגרו עקב חוסר אשמה, ויתכן בהחלט שגם תיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור הינם תולדה של תלונות שווא, אם רק היו ממשיכים לחקור את נושא תלונת השווא (או שהנושא דווקא היה עולה במשפט). הרי בעבירות מין, אם נמצאו ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד, הדרך להגשת כתב אישום היא קצרה מאוד. עניין לציבור יש ברובם המוחלט של המקרים. כך שדבריה של עו"ד בר יהודה אינם בגדר שקר ארור, אלא רק בגדר שימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

האקלים של חופש הביטוי בישראל


על חוק החרם יש להסתכל בפרסקטיבה רחבה של המציאות החוקית והחוקתית המאפשרת את קיומו. אפשר להסתכל על כך דרך המשקפת ההופכת כל גילוי של לאומיות ל"פאשיזם". אני מציע להסתכל עליו דרך המשקפיים של חופש הביטוי.

חוק החרם אינו חוק בודד, הוא חלק משורה ארוכה של חוקים אשר נועדו להצר את חופש הביטוי. חוק החרם מתאפשר אודות לאקלים חברתי וחוקתי המאפשר את חיקוקו, והופך אותו לכלי חוקי לגיטימי בדיוק כמו החוק למניעת הסתה לגזענות, אלימות וטרור או הצנזורה הצבאית  או הפן הפלילי של עבירת לשון. כולם חוקים שעברו את המסננת של בג"צ, ונמצאו כחוקתיים, דמוקרטיים ומידתיים לעילא, וחלק מאותם אנשים שמזדעקים עתה נגד אי החוקיות של חוק החרם "האנטי דמוקרטי" עושים שימוש רב בחוקים אלו כאשר הדבר נוח להם.

במילים אחרות, מה שמאפשר את חוק החרם אינו ההרכב הימני של הכנסת הנוכחית, אלא היעדר נורמות ומסורת של ביטוי חופשי בתולדות מדינת ישראל. חוק החרם הוא בסך הכל הגשמה של השקפת העולם הימנית המתאפשרת בתוך התשתית החוקתית של ישראל, שאינה סובלנית במיוחד לביטויים.

לא זכור לי ששורה של פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה כנגד עבירת ההסתה לגזענות, על אף שהגזענות עצמה אינה אסורה, ועל אף שקיומה של עבירה זו בספר החוקים פוגעת אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם. למעשה, המרצים למשפטים מוצאים תירוצים קלושים על מנת להבחין בין השניים.
 
בימים האחרונים נשמעו המון קולות שתוהים מה אומרים בעולם על החוק. אני מנחש שהעולם לא ציפה ליותר מדי ממדינה שיש בה צנזורה צבאית מכוח תקנות שעת חירום. ככל שחושבים על זה לעומק, זה נס מאוד לא אופייני לשיטת המשפט שלנו שעד עכשיו לא היה אסור לקרוא לחרם.

בני האדם חיים באמצעות השפה. הדיבור יוצר את מחשבותיהם, את התרבות ואת המדע. השפה היא סוכן החברות הראשי, באמצעותה האנשים מגבשים את זהותם ומשתפים זה את זה באשר על ליבם. נסיונות לעצור את הדיבור הינם נסיונות למנוע את הזהות האנושית ואת האינטראקציה האנושית הבסיסית ביותר.

אי אפשר לעצור את המחשבות, וכך גם אי אפשר לעצור את הביטויים, אלא ע"י כיתת יורים. אפילו אז קיימת "סכנה" שהדובר יהפך למרטיר ורעיונותיו יכנסו להיסטוריה. זו לא טענה נורמטיבית, זו עובדה פיסיקלית. זהו גם טיעון מוסרי, אדם שמונעים ממנו לחשוב, שמונעים ממנו לדבר, מונעים ממנו לחיות.

בחוק החרם המתועב יש להיאבק באותו אופן שהרבנים מחברי תורת המלך והשיח' ראאד סלאח נאבקים בעבירות ההסתה למיניהן, כפי שחנה בית הלחמי נאבקת בצווי איסור הפרסום, כפי שויקיליקס נאבקת בצנזורים וכפי שהפיראטים נאבקים במי שמבקשים לשים גדרות על ידע, או כמו שהעיתונות הישראלית משתמשת ב"פרסומים זרים". צריך פשוט לדבר. לא רק את הזמן אי אפשר לעצור, גם את גלי הקול, זרימת המידע הדיגיטלי והתודעה האנושית.

אך עלינו גם ליצור מערכת אקולוגית חוקית בה חוק החרם הוא דבר שאינו מן האפשר, מערכת חוקים בה לא רק הביטוי הוא חופשי אלא גם בני האדם חופשיים להתבטא. מערכת בה מעודדים להתבטא בחופשיות. ניתן לעשות זאת רק ע"י טיהור ספר החוקים מכל החוקים המטילים מגבלות על חופש הביטוי, באמצעות ביטול הפריבילגיות, שלנו ושל אחרים, לעצור אנשים מלהתבטא.

להלן בנק מטרות ראשוניות, עקרונות המצע של תנועה שאני מבקש לקרוא לה "חזית חופש הביטוי", שגיבשתי בינתיים:
  1. אנו מתנגדים לחוק החרם 
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע 
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום 
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו 
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יאללה, דיאלקטיקה.

יום רביעי, 13 ביולי 2011

חזית חופש הביטוי - עיקרי מצע

  1. אנו מתנגדים לחוק החרם
  2. אנו מתנגדים לחוק נגד הסתה לגזענות, אלימות וטרור
  3. אנו מתנגדים לצנזורה הצבאית
  4. אנו מברכים על כל דליפת מידע
  5. אנו מתנגדים לצווי איסור פרסום
  6. אנו מתנגדים לחסיון זהותן של מתלוננות בעבירות מין
  7. אנו מתנגדים לפיטוריו של אדם על סמך השמעת דעתו
  8. אנו מתנגדים לפן הפלילי בחוק לשון הרע
  9. אנו מתנגדים ליכולת של בעל קניין רוחני לשלוט על השימוש ביציר כפיו
  10. אנו מעודדים דיאלקטיקה

יום שלישי, 12 ביולי 2011

על עבירות הסתה והבעיה האמיתית בחוק החרם

ביממה האחרונה, נשמעים קולות רבים הסבורים כי בג"צ יפסול את חוק החרם מאחר והוא פוגע בחופש הביטוי באופן שאינו חוקתי. לא ברור לי על סמך נשענת ההנחה האופטימית הזו. כשם שבג"צ לא מחק את עבירת ההסתה לגזענות מספר החוקים, ואין אנו רואים בה עבירה אשר הינה לא חוקתית, כך גם הרציונל מאחורי חוק החרם, אשר זהה לרציונל מאחורי עבירת ההסתה לגזענות, צריך לעמוד במבחן החוקתיות.

אחת הטענות כנגד חוק החרם היא שמדובר בצמצום של חופש הביטוי. אך לא די בכך, הוא הופך מעשה לגיטימי ללא לגיטימי. הרי מותר להחרים מוצרים מהתנחלויות למשל, ויהיה מותר גם לאחר החוק. אך לאחר חקיקת החוק תהפוך הקריאה עצמה לבצע את המעשה המותר, החרמת מוצרי התנחלויות, למעשה שסנקציה אפשרית בצידו. במה שונה הרציונל הזה מהפיכת הקריאה לגזענות, שכשלעצמה היא מותרת (מותר לי לא להשכיר דירה לערבי למשל), ללא חוקית במסגרת עבירת ההסתה לגזענות?

לדעתי אין שוני רב, ואם הפללת ההסתה לגזענות היא חוקתית, כך גם היה לדעתי בעניין ההסתה לחרם, לו היה החוק מתקבל לפי נוסחו הראשוני. אציין כי לדעתי מקומן של כל עבירות ההסתה למיניהן (לרבות אלימות וטרור) אינו בספר החוקים, ואין להגביל כלל, וממילא לא ניתן להגביל (מבחינה פיסיקלית), את חופש הביטוי. אך אם השמאל מקבל את מקומה של עבירת ההסתה לגזענות בספר החוקים, ומבקש להפעיל סנקציות כנגד רבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לערבים , מדוע הוא מזדעק כאשר הריבון מחליט שאסור גם לקרוא לחרם?

השמאל נדמה בימים אלו כילד שאמא כנסת לקחה לו צעצוע, אז הוא רץ לאבא בג"צ ומצפה שיבטל את רוע הגזירה. בעניין זה יש לזכור שבג"צ, למרות תדמיתו, ממעט להתערב בחקיקה ראשית של הכנסת.

ובכל זאת, יש בעיה אחרת בחוק, שדווקא עליה לא נותנים את הדעת כל הראשים המדברים למיניהם. הבעיה היא בכך שהחוק הפך את הקריא לחרם, בעקבות הביקורת הציבורית, מעבירה פלילית לעוולה אזרחית. דווקא המהלך הזה הוא בעייתי בעיניי, מכיוון שמדובר בהפרטה של הענישה במדינת ישראל.

עבירות ההסתה למיניהן (לגזענות, לאלימות, לטרור) הן עבירות כנגד הציבור, ועל כן ראוי שרק הציבור, כלומר המדינה, יוכל להטיל סנקציות בגינן. עוולות אזרחיות, לעומת זאת, עוסקות בעוולות פרטיקולריות שנגרמו לאנשים ספציפיים. כך למשל אדם שקראו לעברו "הומו" יכול לתבוע תביעת לשון הרע, אך אם מישהו יכנה את כל אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת בכינוי "הומואים" הם לא יוכלו לתבוע אותו. במשפט האזרחי, נהוג לתת את אפשרות התביעה לאדם שנפגע באופן ספציפי מן העוולה, בגין פגיעה בזכות העומדת לרשותו (הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ועוד). לאנשים אין את הזכות שלא יחרימו אותם.

והנה, בעקבות חוק החרם יכול כל מי מהציבור שנגדו נשמעה הקריאה לחרם (למשל, מתנחלים) לתבוע באופן פרטני את בעל הביטוי הפוגע, שכוון כנגד קבוצה שלמה, זאת מבלי שכתב התביעה יעבור בדרך מסננות כמו משטרה ופרקליטות. למה הדבר דומה? לכך שהמדינה, במסגרת המאבק שלה בביטויים גזעניים תתיר לנפגעים מקריאות גזעניות (למשל, לא להשכיר דירות לערבים) לתבוע באופן אישי את הקוראים את אותן הקריאות.

במילים אחרות, הפיכת ההסתה (הקריאה) לחרם לעוולה אזרחית ולא לעבירה פלילית, שנועדה לכאורה לרכך את עוצמת הפגיעה של חוק החרם באזרחים, יתכן ודווקא היא זו שתהפוך אותו, בסופו של דבר, לבלתי חוקתי.