צמצום תחום המאבק

1. "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96). "

אם העולם שמתאר וולבק דומה במשהו לעולם שבו אנו חיים, ושכל אחד מן הקוראים יחשוב בעצמו עד כמה מדויק התיאור של וולבק, הרי שיש צביעות בהתעקשות כי אין ביחסים בין המינים שום היבט כלכלי. לכל הפחות, תהיה זו צדקנות מעושה לטעון שלעולם אין ביחסים בין גבר לאישה שום היבט כלכלי-מיני. ואם העולם של וולבק דומה במשהו לעולם שלנו, הרי שמיזמים כגון המרכז לאמנות הפיתוי עונים על צורך כלכלי-מיני בר קיימא, ותהיה זו היתממות לחשוב שהם פועלים בריק, וודאי על רקע הצלחתם. יתרה מזאת. אם העולם של וולבק הוא העולם שלנו, ושכל אחד יחליט עד כמה, אין דרך לתאר את היחסים בין המינים, אלא באמצעות הז'רגון העסקי של המרכז לאמנות הפיתוי.

קראתי את הפוסטים שעוררו מחדש - זה הרי ריטואל קבוע - את הסערה האחרונה בנוגע למרכז לאמנויות הפיתוי, ונכתבו כולם על ידי נשים. קראתי גם את התגובות. בכולם כמעט הוצגו אותם נערים (או אנשים) אשר נרשמים לקורסים במרכז לאמנות הפיתוי ומיזמים דומים כלוזרים. ואם אותם בני אדם הם לוזרים, אשר לא עומדים בכללי התחרות הנוקשה, אנשים שהפסידו במירוץ, וקשה לגייס כלפיהם כל אמפתיה (החמלה נעדרה מכל הפוסטים העוסקים בנושא) - הרי שאותם אנשים נדונים להרגיש כאילו משהו מקולקל בהם, כאילו אינם בעלי ערך במערכת הכלכלית של המין, ועליהם לפעול לתקן זאת. האשמת אותם חסרי צ'ארם מיני במצבם דומה להאשמת עניים בכך שהם אינם עובדים, או לפטור זאת בעצלנותם.

ואם החברה לא מגלה אמפתיה כלפיהם, ואין מי שילמד אותם כיצד להתנהג, ואין אף אישה שתכווין אותם מרצונה הטוב או אדם שידאג לרווחתם המינית (הזנות הרי אסורה), אנא יפנו? למרכזי קואצ'ינג כגון המרכז לאמנות הפיתוי, או לחלופה הגרועה יותר - טיפול פסיכולוגי, פתרונות אשר מציעים עזרה נפשית תמורת בצע כסף.

בהקשר הזה כדאי לחזור ולספר את הבדיחה שאף פעם לא נס ליחה של סלבוי ז'יז'ק, אגב הקשר בין מין, כסף וטיפול פסיכולוגי: מדוע פסיכואנליטיקאי יותר גרוע מזונה? לזונה אתה משלם כסף תמורת ההתערטלות הגופנית שלה וההנאה שלך, אצל הפסיכואנליטיקאי אתה גם משלם כסף וגם מתערטל - כך שהוא נהנה פעמיים. ראשי המרכז לאמנות הם אולי אנשים ציניים שמנצלים מצוקה של אנשים על מנת לעשות ממנה כסף, אך במובן הזה הם אינם שונים מאורן זריף, מן הפלסטיקאי או הפסיכואנליטיקאי. כך המערכת הקפיטליסטית עובדת, וכך גם בעולם בו המערכת המינית היא מקבילה למערכת הקפיטליסטית של הכסף, אך דומה לה עד מאוד.

אם נישאר לרגע בתחום הנפש, האשמת אותם חסרי מזל במצבם, ובנסיונתיהם הנואשים לצאת ממעגל העוני המיני, תהיה דומה להאשמת חולת אנורקסיה במחלתה, שנגרמה הודות לשטף הדימויים הרזים השוטפים אותנו בטלוויזיה, והודות לתחרות הקפיטליסטית בין האנשים הצעירים בני אותה שכבת גיל, בה אנו חיים מאז המהפיכה התעשייתית.

2. כאמור, הזעזוע מן המרכז לאמנות הפיתוי חוזר במעגל החיים של הרשת אחת לזמן מה, אלא שהפעם הזעזוע הריטואלי עמוק עוד יותר - הפעם נוספה עלילת פשע לעניין. בלוגרית פשפשה בארכיוני הפורום של המרכז, ומצאה סיפור משנת 2006(!). על פניו, אם הסיפור בפורום נכון (ויתכן שהוא מוגזם, כדרכם של גברים צעירים; או שהוא מומצא לחלוטין, כדרכם של אוחזים בעט), אכן מדובר בסיפור מזעזע על אונס.

ההוכחה חותכת והמסקנה ניצחת: לא רק שהעניים הם עניים ועל כן אסורים במגע, אלא שהם גם כולם - אחד לאחד - פושעים מסוכנים ואנסים, לפחות בפוטנציה. הרי ידוע לכל הבקיא בכלכלת המין: אנשים שנדמה שערכם בשוק המיני הוא רב - מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי למשל - אינם מבצעים פשעי מין. אחרי הכל, מדובר על מקרה אחד של אונס לכאורה מתועד במשך 4 שנים, האין מובהקות ברורה מזו לתרומתו של המרכז לאמנות הפיתוי לחששן של בנות ישראל ללכת ברחוב? כולם הרי יודעים, עד לפתיחתו של המרכז תופעת ה-Date rape לא הייתה קיימת כלל וכלל. העניים המיניים האלו, הם מביאים עלינו גל של פשע. ההיסטריה אם כן מוצדקת.

מכאן ועד להגשת תלונה במשטרה הדרך קצרה. תלונה זו, שבהיעדר ראיות נוספות וודאי תיגנז, היא חסרת תועלת בערך כמו הגשת תלונה כנגד גורואים לשיווק על כך שהם מעודדים מעילה בכספים, והמרכז ומתחריו ימשיכו לפעול בשוק הכלכלי של המין. ערכה היחידי הוא בטקסיות שלה, התלונה הזו לא יותר מאשר פרפורמנס פמיניסטי (ובערכו של הפרפורמנס אין לזלזל, אך גם אין צורך להפריז בחשיבותו ל"מאבק").

3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב שותף לה.

בחברה גזענית, אין זה פלא שהרבנים מרגישים חופשיים לצאת בקריאות גזעניות. בחברה בה יש פערים כלכליים בין עשירים לעניים, אין להתפלא אם הפשע יגבר. אלו הן תוצאות צפויות, מתבקשות אפילו, ואת הזעזוע עלינו להפנות קודם כל כלפי עצמנו. אם לא נעשה כן, הרי שאנו מפחדים מן התוצאה ומעדיפים לבחור בנתיב הקל של טיפול בסימפטומים בלבד, וחייבים להודות שיש מימד של פחדנות בהיטפלות לילדים הדחויים והחלשים של המרכז לאמנות הפיתוי.

בחברה קפיטליסטית בה אנשים צעירים מרוויחים עמלות ממכירות בעגלות בקניונים, אין להאשים את האדם שירעב ללחם אם לא יעשה הכל על מנת למכור (ואלוהים יודע עד כמה הדבר מהווה מטרד עבורי. אלא שהמטרד הזה הוא הכרחי, כמו אותו קבצן בצומת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שיש כאלו שחייהם אינם נפלאים). בעולם המעמדי של וולבק, ואתם תחליטו עד כמה העולם בו אנו חיים דומה לו, לצחוק על הצעיר הרעב לאהבה, שמעולם לא טעם מטעמו המתוק של הקשר הזוגי, שמתחיל איתך בקניון - להאשים אותו באומללותו - זוהי פעולה חסרת רגש.

האין זה סמלי ששתי הפעילויות האלו מתרחשות דווקא בתוך הקניון? הרי ברור שדווקא בקניון - אותו חלון ראווה של תרבות הצריכה, מתחם לכאורה סטרילי ומוגן מכל אותם קבצנים אמיתיים אך מלא בקבצנים אחרים, קצת יותר מוצלחים ברמה הכלכלית והמינית - נזדעזע כאשר התוצאות של העידן בו אנו חיים מטרידות את מנוחתנו ונבקש להדחיק אותן. כך גם בכל הקשור לכלכלת המין, שגברים וגם נשים שותפים ושותפות לה, הזעזוע הוא דווקא מאלו שב"טריקים" הבריקולאג'יים שלהם חושפים את קשיחות הלב של של הגישה הכלכלית.