יום שני, 27 ביוני 2011

משהו על גל אוחובסקי ומעמד העיתונאים

1. מנחם בן פוטר מרייטינג בעקבות טור שכתב נגד הומואים. לטובת מי שלא קרא את הטור, הנה קטע ממנו:

"ההומואים הם עדה מאורגנת ואגרסיבית...לא קל להיות נגד הומואים בעידן הזה. וגם לא משתלם. למעשה בהיררכיה החברתית החדשה, הומופוב זה רק טיפ-טיפה בזוי פחות מלהות שמאלן".

בעצם, לא, רגע, זו פראפרזה על דברים שגל אוחובסקי כתב בטור שבו הוא יוצא נגד אוהבי חתולים. בעקבות הטור הזה התאגדו אוהבי החתולים בפייסבוק ודרשו לפטר אותו. הימים היו פוסט מהפיכת הפייסבוק במצרים וטרום מהפיכת הפייסבוק בקוטג', וטיים אאוט, המגזין בו פורסם הטור, נתן גיבוי לגל אוחובסקי.

"כבעל טור, גל זכאי להביע את דעתו האישית בכל נושא, אך הוא אינו מביע את "עמדת מערכת העיתון" בנושא זה ובכלל". כך נכתב על קיר המגזין, שגם פרסם טור התנצלות של אוחובסקי, שלא ממש שכנע את אנשי תנו לחיות לחיות. 


2. ועכשיו גל אוחובסקי, ששרד את חרב הפיטורין לאחר מחאת ההמון, קרא לפטר את מנחם בן בעקבות דעות הומופביות שהשמיע. צייד ההומואים וההומופובים לא לבד, גם מטהרי אוויר ורודים אחרים קוראים לפטר אותו מכל כלי התקשורת בהם הוא מועסק. בינתיים המאבק הצליח חלקית. בן כאמור פוטר מרייטינג, אבל לא פוטר ממעריב ומשידורי קשת.


3. כפי שמאבחן נכון מורן שריר בעין השביעית, הפרשיה הנוכחית מצטרפת לפיטוריהם של הכתבים החופשיים אלון עוזיאל ויובל בן עמי והיא חלק מאצבע קלה על ההדק בכל הקשור לפיטורי פרילנסרים. 

הפיטורים של מנחם בן תמוהים במיוחד, מאחר והוא פוטר, בין השאר, בגלל דברים שכתב בטור שנכתב באותו העיתון שכתב על פיטוריו "אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו". מעניין שכל עוד לא קמו הציידים הורודים נגד בן, ברייטינג לא חשבו שדיעותיו, שידועות כבר שנים ושפורסמו באותו מגזין במשך טורים רבים, עוברות את גבול הטעם הטוב. אגב, עורך המגזין שנתן לו במה במשך חודשים, הוא הומו. גל אוחובסקי לא קרא לפטר גם אותו.

 4. זו התוצאה של העובדה שאגודת העיתונאים לא מתפקדת כאיגוד מקצועי ולא דואגת לחבריה. כשאין איגוד, אז אפשר לפטר בעל טור בגלל דברים שעשה או אמר, ואפילו בעקבות דברים שעברו את מסננת העריכה. הרי במה נבדלים עיתונים מבלוגים? בעבודת המערכת, שאמורה לסנן, ולבדוק שהדברים שמפורסמים הם בגבולות "הטעם הטוב". לעיתונים הרי יש אחריות על המפורסם אצלם. ברייטינג לא באמת לקחו אחריות על הדברים שפורסמו ("העורך היה בחו"ל"), אלא פיטרו את בעל הטור לאור שאגות ההמון.

אם היה איגוד עיתונאים מתפקד, מנחם בן לא היה מפוטר מלכתוב את הטור שלו רק בגלל פאשלה של עבודת המערכת. הוא היה לכל היותר מוזהר, והיה מצונזר ע"י העורך בפעם הבאה שבה היה מגיש לפרסום קטע הומופובי. אם היה איגוד עיתונאים רציני, מי שהיה מפוטר היה העורך, מאחר והכתב רק עשה את מה שהעורך ביקש ממנו (לנפק שערוריות).

המשמעות של פיטוריו של בן והדרישה לפיטוריו של זוכה פרס ראש הממשלה לספרות מתפקידו כמבקר הספרות של מעריב היא לא רק הרחקה של דיעות הומופביות מן העיתון, אלא הרחקה של ההומופובים עצמם מכלי התקשורת, כלומר רצון לראותם כפסולים מלהשמיע דיעה בכל נושא שהוא. אם היה לעיתונאים איגוד מקצועי, הוא לא היה נותן לזה לקרות.

כל עוד אין איגוד מקצועי חזק, יש ואקום שאליו נכנסות קבוצות לחץ ובעלי אינטרסים. בינתיים מסתבר שלהומואים ולמשפחת עופר יש לובי חזק, לאוהבי חתולים קצת פחות. אבל זה יכול להשתנות. לפני כמה שנים גל אוחובסקי כתב בעכבר העיר טור חושפני בו הוא קונן על הירידה במעמד העיתונאי שפגעה לו במשכורת. היום, מסתבר, אין לו בעיה לדרדר עוד יותר את מעמד העיתונאי ולנסות ולהביא לפיטוריו של קולגה שהוא באופן אישי לא סובל.

יום שישי, 10 ביוני 2011

וואלה!: בית הספר סמי עופר לתקשורת

שתי ידיעות ברנז'ה צדו את עיני היום. הראשונה, מדווחת על פיטוריו של אלון עויזאל מ"וואלה! תרבות" לאחר שנעשה עניין מכאילו מחאה בה הוא רקד על גג דירתו בזמן הלוויה של סמי עופר, זכר טייקון לברכה. השנייה, מדווחת על התפטרותו של עורכו של עוזיאל, אריאל קריל, עקב מה שהוא מכנה "שינויים מערכתיים שונים שלא אפשרו לי להיות שלם עימם".

אף אחד מאתרי הברנז'ה לא אמיץ או חכם מספיק כדי לתהות על הקשר בין שתי הידיעות. הרבה מילים נכתבו בבלוגוספירה על המעשה של עוזיאל, ויותר משהיו משעממות ומתחסדות, הן היו מיותרות. בעיניי זה היה נון אירוע, לחלוטין לא שווה התייחסות, עד ש"וואלה!" פיטרו את עוזיאל מעבודתו. אז עכשיו אני נאלץ להגיד כמה מילים על כך.

נקודת הפתיחה לא עומדת לטובתו של עוזיאל. הוא פרילנסר בערוץ תרבות באינטרנט, שזה בהיררכיה של העיתונות שקול לנער שמוכר את אחוריו בסמטה חשוכה בלוד. ועדיין הייתי מצפה, בעולם הדמיוני שבו אני חי, שערוצי הברנז'ה שמכסים את התחום, לפחות הם, יגידו כמה מילים חריפות על פיטוריו של אדם רק בגלל שהביע מחאה, חסרת טעם ככל שתהיה ועל ההתפטרות שככל הנראה הגיעה בעקבותיה. קל וחומר כאשר מדובר בערוץ תרבות שמתיימר מדי פעם לכתוב כמה מילים על מחאה, תרבות מחאה, סרטי מחאה, שירת מחאה ושירת הסטיקר.

אריאל קריל, אני משער לעצמי, כבר עשה במוחו ובפני הממונים עליו את הקישור בין הקריאה לאסור על דביר בנדק לפרסם בנק לאחר שהשמיע דברי ביקורת על שרת התרבות לבין פיטוריו של פרילנסר שהשמיע ביקורת כנגד ניהול הלוויה של סמי עופר. בפרשיה הזו מסתתרים משלים רבים על התרבות בארץ, על העיתונות הישראלית המתרפסת בפני בעלי ההון, ועל הקשר ביניהן . דווקא ברגע בו הפרשיה הפכה לאייטם עיתונאי ותרבותי אמיתי, העיתונות ברשת שותקת (אולי בגלל שלחורים ברשת אין סרטון ללנקק אליו).

זהו המצב העגום בעולם בו יש בית ספר לתקשורת על שם זוכה הפוליצר סמי עופר, מוסד אקדמי שמארח מרצים בעלי שם כג'קי מנחם. אם הייתי צריך לנחש, שם יחפש גדי להב, העורך הראשי של האתר, את העורך הבא של ערוץ התרבות. זוהי עיתונות המתרפסת בפני בעלי ההון, בה בעל המאה, ולא עורך המדור, הוא בעל הדעה.

מהיום, בכל פעם שאתקל ב"וואלה!" באיזו כתבה שנחרדת מחופש הביטוי של האמנים בארץ, או המדברת על סולידריות מעמדית כנגד בעלי ההון, אצטט בתגובות את דבריו של אבי משעול, טוקבקיסט, "כנראה שכל המצפנים כאן התהפכו. לא (רק) את כספכם ועתידכם הכלכלי נטל מכם ההון שלטון, אלא גם (ובעיקר) את דעתכם!", ואלנקק לידיעה על פיטוריו של עוזיאל. אני קורא לכם לנהוג כמוני.

יום שישי, 3 ביוני 2011

טוקבקים מהווגינה (רשמים מהשדה)

1. הרקע: בשנה האחרונה, לתחושתי, יש התעוררות בשיח הפמיניסטי ברשת. אתרים חשובים כמו הכצעקתה ובלוגים של פמיניסטים ופמיניסטיות צעירות מבקשים לעשות מהפיכה.

מפעם לפעם, מצאתי עצמי מגיב במקומות האלו. לא פעם, מצאתי שהתגובות לתגובות שלי, מצד נשים ופמיניסטים מקצועיים אחרים, מאוד מעליבות. הן ייחסו לי דברים שלא כתבתי, התעמתו עם איש קש גברי גנרי, ובחלק מהמקרים ממש התעקשו "להוכיח" לי שאלו טענות של אדם שלא רוצה בטובת הנשים, אם לקרוא לזה כך. הרגשתי שהזהות הגברית של האווטאר שלי מפריעה לי לנהל שיח ממקום "שווה". אני ראשית צריך להוכיח שאני בן שיח ראוי, ואם לא אני חשוד בטרוליות. רק גברים מכונים טרולים במקומות האלו, כך שמתי לב. השיא היה כאשר באחד הבלוגים הובהר לי שאיני רצוי יותר.

התחושה שלי הייתה שבמועדון הזה הזהות המינית שלי עומדת לי לרועץ, ורציתי לבחון האם אכן הכצעקתה, או שמדובר בתחושת בטן שאינה מוצדקת. אולי היחס שאני זוכה לו "מגיע לי" בגלל תוכן הדברים שהשמעתי, והיה נוח לי לתלות זאת בעובדה שמדובר ב"שונאות גברים"? אז קיימתי מופע דראג וירטואלי משלי, והתחלתי להגיב תחת שם משתמש נשי.

2. מתודולוגיה: עד ליום בו התחלתי את הניסוי הייתי מגיב תמיד בשם גברי. לרוב תחת שם אחד, אך לפעמים, מסיבות שונות, הייתי משנה זהות לאווטאר אחר. דבר אחד לא השתנה לרוב, כל האווטארים שלי היו גבריים (או כאלו שהם חסרי זהות מינית מובהקת).

במהלך הניסוי החלטתי לגוון, ומדי פעם לכתוב את דעתי תחת אווטאר נשי מובהקת לא ניסיתי לאמץ לי "זהות נשית" בכתיבה, כלומר לבנות דמות נשית שתכתוב "כמו שאישה כותבת", הגם שאין לי מושג מה זה אומר בכלל ואם יש דבר כזה. לא המצאתי חוויות או ביוגרפיה נשית. כתבתי את אותם דברים שרציתי לכתוב תחת האווטאר הגברי, ולפני שלחצתי "שלח" ערכתי אותם כך שיהיו כתובים בגוף ראשון נקבה והצמדתי להם כינוי נשי. עבודת העריכה המהותית שעשיתי הייתה לנסות ולנטרל אלמנטים בטקסט שחשבתי שהם מאפיינים סגנוניים ייחודיים, פחות או יותר, מפני שלא רציתי לעורר חשד (למרות שאני חושב שבכל מקרה הוא לא היה מתעורר בקריאה אגבית, אנשים לא מנתחים טוקבקים על מנת לזהות דמיון סגנוני, ולמען האמת המאפיין הסגנוני שלי לא כזה ייחודי לקורא האגבי).

אם כך, מין האווטאר שלי היה המשתנה הבלתי תלוי, ורציתי לבדוק כיצד הוא משפיע על היחס לדמותי ולדבריי, וכיצד הדבר משפיע על השיח באתרים שעוסקים בענייני מין ומגדר. אז הגבתי בכל אותם המקומות שבהם הגבתי קודם, לרבות המקומות בהם האווטאר הגברי (הספציפי) שלי לא היה רצוי יותר, אך הפעם בתור אישה. במקרים מסויימים שהרגשתי ש"בטוח" לעשות זאת, על מנת לבדוק האם היחס של בעלי האתרים והמגיבים (בעיקר מגיבות) לדברים ספציפיים באמת משתנה בהתאם לזהות האווטאר, לפעמים כתבתי פחות או יותר את אותם דברים כלליים, פעם כאישה ופעם כגבר, ובדקתי האם היחס שונה. פעמים בודדות אף התחלתי דיון כגבר, וכאשר העניינים "הסתבכו" תמכתי בדבריי כאישה.

3. ממצאים ומסקנות: אבהיר מראש, אין לי כוונה לחשוף את זהויותיי הנשיות השונות, ואין לי כוונה להביא דוגמאות לדיונים ספציפיים באתרים שאין לי כוונה לנקוב בשמם עליהם מבוססות המסקנות שלי. אני לא אעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, אני לא רוצה שמי מהאנשים שניהל איתי דיון תחת הזהות הנשית שלבשתי יעלב מכך ויחשוב שרימיתי אותו באופן. נכון שבפרסום הפוסט הזה אני מודה שאני "רמאי", אך בכל זאת אני לא רוצה שאנשים ידעו שרימיתי אותם, ואולי יבינו זאת באופן הלא נכון (מאחר ולא היתה לי כוונה להתל באף אדם באופן אישי, אלא אך ורק לצורך בחינת ההשערה שלי); שנית, ויתכן שאף חשוב מכך, בשלב זה אין לי כוונה "לשרוף" את הזהויות שעמלתי ופיתחתי. אינני שואב הנאה פרוורטית מן המשחק שאני משחק, והייתי שמח להסיר את המסיכה, אך מצאתי שבבלוגים מסויימים לבישת המסיכה היא הכרחית למי שרוצה להשמיע דיעות מסוג מסויים ועדיין להיחשב כבן (יותר נכון, כבת) שיח. זו האסטרטגיה שאני נאלץ להשתמש בה אם אני רוצה להשמיע ולהישמע. אין לי ברירה אלא לרמות, ואני מעוניין להגן על היכולת הזו.


אז מה מצאתי? הממצאים שלי בנאליים (כלומר אנושיים) להחריד. מצאתי שכאישה התגובות שאקבל במקומות האלו, מצד נשים בעיקר אך לא רק, הן לרוב יותר ענייניות ויותר מכוונות דיאלוג, מאשר התגובות שקיבל האווטאר הגברי שלי. אין זה אומר שיותר הסכימו לקבל את הדברים שהשמעתי, או שהדוברים מולי "התגמשו" בעמדתם רק כי האווטאר שלי הפך את מינו, אלא שהם גילו פחות רצון להתנצח ויותר רצון להדיין איתי. הדוברים מן הצד השני של הדיון אולי לא הסכימו עם האווטאר הנשי שלי, אך הם תמיד "הבינו מאיפה אני באה". היה להן יותר קל "להתחבר" אליי ברמה האישית, למרות שעדיין הייתי דמות מאחורי מסך מחשב, דמות נשית הפעם, ולכן גם הייתה פחות התנגדות עקרונית לכך שאשמיע דיעות מסויימות. 


הדבר הכי קיצוני ששמתי לב אליו הוא שדמותי הנשית, חרף אי ההסכמות, מעולם לא זכתה לעלבון האולטמטיבי באינטרנט, מעולם לא כוניתי "טרולית". מעולם לא גורשתי מהאכסניה הפמיניסטית בבושת פנים. כגבר, זכיתי פעמים מספר להיות מכונה כך. באתרים הפמיניסטיים, אישה פשוט לא יכולה להיות טרולית. רק גברים הם מפלצות רשת שאינן כשירות לבוא בשיח עם הטוקבקיסטים האחרים.


בסך הכל, אני חושב שההסבר לכך הוא ברור מאליו, וזה משעמם גם אותי לכתוב אותו. היחס השונה לאווטאר הנשי או גברי אינו תוצאה של "שנאת גברים" (ברוב המקרים, יש בפירוש יוזריות בודדות שלדעתי האישית הן מיזואנדריות), אלא חשש טבעי ואנושי, המוביל לנטייה לבטוח יותר ביוזר שמרגישים יותר קרובים אליו רק בגלל שהוא מאותו המין ואולי שותפה לתחושות ולחוויות (במקרה הטוב) או לראיית הדיון המגדרי כחלק מ"מאבק" בין צדדים, בו כל גבר חשוד כשייך ל"מחנה האויב" עד אשר הוכיח את נאמנותו ולכן היחס בהתאם (במקרה הפחות טוב). בתור אישה, נאמנותי מעולם לא הייתה מוטלת בספק, ולכן גם לא הוצאתי אל מחוץ למחנה (הבלוג). ישנם עוד הסברים רבים לכך, אך כולם טבעיים ודומים, ומאחר ולא שאלתי את המדיינים איתי מדוע זה כך, זה פחות נכון וגם פחות מעניין לעסוק בשאלה הזו. יותר מעניין אותי להגיד כמה מילים על ההשלכות של התופעה.


4. השלכות: ההשלכות הברורות הן על השיח. אם על מנת להביע דיעה מסויימת עליי להיות אישה (או לפחות להוכיח קודם שאני גבר נאמן למחנה), אז השיח האנושי מתנוון. ואם הוא מתנוון, אז כולנו מפסידים מכך. אני מאמין בדיאלקטיקה, ומצאתי שכגבר לא תמיד רוצים לקיים איתי דיאלוג בבלוגים הפמיניסטיים. הדרך היחידה שלי לקדם דיאלוג הייתה להתחזות לאישה.


אין בכך שום דבר חדש או מפתיע, והדבר לא נכון אך ורק לשיח המגדרי. התופעה מתרחשת גם בשיח הפוליטי (ימנים בבלוגים של שמאלנים, למשל), וכשם שרוב השמאלנים אינם עוכרי ישראל כך רוב הנשים אינן שונאות גברים. כל המתואר לעיל הוא רק מקרה מבחן בודד שהוא חלק מתופעה רחבה בשדות שיח רבים. זהו מקרה מבחן פרטי שהחלטתי לבחון לאור תחושות שקיבלתי, ולאור העובדה שברשת היה נורא קל לי להתחזות לאישה בצורה אמינה (בניגוד למשל למזרחי או ימני. עושה רושם שאנשים בשדות השיח האלו יותר חשדנים לגבי הכינוי, אם בכלל אפשר לבחור כינוי שמאלני מבלי לתמוך זאת בדיעות. בכל מקרה, מעולם לא נרמז לי כי הדוברת או הדובר מן הצד השני של הדיון חשדו בי שאני מזייף את מיני. אני חושב שזה גם קשור לתופעה רחבה יותר של הזהות האנונימית בעידן הרשתות חברתיות, אבל לא אכנס לכך).

ובכל זאת, קצת הופתעתי או התאכזבתי, למרות שבדיעבד לא הייתי צריך, לגלות שגם במקומות האלו, שבהם מזכירים לא אחת שלא כל הנשים זהות ולא כל הגברים זהים, ושהטווח המגדרי אינו תלוי במין הביולוגי, ובקיצור מודעים לכך שאין להתייחס לאדם אחרת על פי מינו, נופלים בכזו קלות בפח שטמנתי להם בניסוי הקטנטן הזה כאשר הם לא מודעים לכך. אני חושב שעליהן להיות מודעות לכך. אינני אומר זאת כהאשמה או כהתרסה, אלא כחלק מהדיאלוג. בסופו של יום, אני רוצה לחזור ולהגיב תחת זהותי מבלי שהדבר ישנה משהו בדיאלוג.


5. "הוכחת שהחוויה שלנו בעולם משתנה ותלויה בהאם אנחנו גבר או אישה. מזל טוב". זו התגובה המלגלגת והמסרסת שקיבלתי מכותבת פמיניסטית אחת כשכתבתי בפייסבוק שאני שוקל לכתוב את חוויותי מן הניסוי שערכתי. אני חושב שזה מסכם את כל הניסוי.


אכן, כמו שכבר הודיתי, לא הוכחתי שום דבר חדש. הפוסט הזה אינו פריצת דרך מדעית הראויה לעבודת דוקטורט, ואפילו תזה או תיאוריה מאתגרת אי אפשר להוציא ממנו. עם זאת, אותה כותבת בבלוג שלה גם כן לא מחדשת יותר מדי ולא מעשירה את הקהילה המדעית. היא ממחזרת טקסטים של אחרות, בפרשנות מותאמת לאירועי היום. נדמה לי שזה מה שרוב הבלוגרים עושים, וגם לא מתיימרים לעשות אחרת. באחד הפוסטים האחרונים, למשל, היא שיתפה בחוויותיה כטום בוי. לא זכור לי שמישהו עלב בה "יופי, הוכחת שמגברים ומנשים מצופים דברים שונים. מזל טוב".


עיקר הכתיבה מטרתה היא שיתוף, חזרה על רעיונות שכבר ידועים והפצתם הלאה בדרכים שונות, ונסיון לגלגל תובנות ע"י דיאלקטיקה. אם היינו מגבילים את הכתיבה רק לעניינים שבאמת אומרים משהו חדש, הרי שהיה אפשר לסגור את האינטרנט, וגם את אותם בלוגים פמיניסטיים שלא מחדשים דבר (כולם. ואני אומר זאת כציון עובדה ותו לא). זוהי מהותה של התקשורת האנושית, ברמה הבסיסית ביותר. כאשר כגבר הבעתי רצון לשתף בחוויה שלי כטרסנג'נדר וירטואלי, נתפסתי כמי שדבריו פסולים ולא חשובים עוד לפני שהעליתי אותם על הכתב. אם לשפוט את הנעשה בבלוגים האלו, כאשר נשים משתפות בחוויות שלהן כאישה, זה תמיד "חשוב". זה כמובן באמת חשוב, אבל עליכן לשים לב שכל שיתוף הוא חשוב, וכל תגובה ראויה להתייחסות מכבדת.

יום שלישי, 31 במאי 2011

להרוס את מועדון הנשים, לחשוף את שמה של המתלוננת נגד יואב אבן

1. פרשת צו איסור הפרסום סביב החשדות, לפי פרסומים זרים, לאונס שביצע לכאורה איש התקשורת יואב אבן בבחורה עימה נפגש בביתו, לפי גרסתה, ממשיכה להסעיר את הרשת ומסרבת לגווע.

לאחר שחנה בית הלחמי פוצצה את הפרשה, על אף צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט בעניין זה לבקשתו של אבן, נסגר התיק נגד יואב אבן מחוסר ראיות. עם זאת, מסע הצלב נגדו בבלוגוספירה ממשיך, מאחר ועדותה נמצאה אמינה ע"י גורמי החקירה המוסמכים לכך, נשות הבלוגוספירה "הפמיניסטיות".

בימים האחרונים בלוגרית אנונימית, בעלת שם העט one angry feminist, שמציגה עצמה כמי שמתגוררת בחו"ל, פתחה בלוג בו היא מביאה פרטים נוספים על הפרשה.

הפוסט הראשון בבלוג מביא את גרסתה המפורטת של המתלוננת, המכונה באות פ' על מנת לשמור על זהותה וכבודה ועל מנת לכבד את החוק הישראלי האוסר על פרסום שמות מתלוננות בעבירות מין. זוהי גרסה קשה לקריאה, והאירועים המתוארים בה אינם מתמקדים רק בליל האונס לכאורה, אלא מתארים את כל מערכת היחסים ביניהם, לרבות תכתובות פרטיות בין המתלוננת לחשוד לשעבר. אינני יודע מדוע בוחרת הפמיניסטית להביא תכתובות עבר של הצדדים, וכיצד הן רלוונטיות ללילה המדובר. כידוע, אם מביאים עדויות על דברים שאמרה בעבר נפגעת בעבירת מין, נזעק המחנה הפמיניסטי שאין זה רלוונטי לשאלת ההסכמה ולאירוע הספציפי, אם היה או אם לא היה אונס באותו המקרה.

הפוסט השני מבקש להציג את צו איסור הפרסום ככזה שלא נותן מענה לשאלות חשובות, למשל: האם שמה של המתלוננת פחות חשוב משמו של אבן. יש בכך מעט מן הדמגוגיה, מכיוון וברירת המחדל של החוק הישראלי היא כי בכל מקרה אין לפרסם שמה של המתלוננת, כך ששמה לא יכול להיפגע. הבלוגרית מצרפת לפוסט את הדיון השני בצו איסור הפרסום, אך זהו הדיון הפחות מעניין. הדיון המעניין יותר הוא הדיון הראשון במתן הצו אליו מפנה כבוד השופט שגיא, לו הייתה שותפה גם משטרת ישראל. כפי שעולה מן ההחלטה, עושה רושם כי בדיון הראשון מנה השופט את הקשיים העולים מחומר הראיות, קשיים שהבלוגרית בוחרת להצניע, ושהם אלו שהכריעו לטובת שחרורו של החשוד באונס למעצר בית (בהערת אגב יש לציין כי במערכת משפטית בה יש 99% הרשעות, ואין ספק כי חפים מפשע יושבים בכלא, העובדה כי לא הוגש כתב אישום כנגד יואב אבן אולי מעידה אף היא על חולשת הראיות נגדו).

הפעילות הפמיניסטיות שלא נותנות ליואב אבן מנוח, משל היה בני סלע, כי "צריך להיזהר ממנו", עושות זאת מכיוון והן מאמינות ש"מועדון הגברים" שוב מגונן על מיטב בחוריו (כאילו הכתבים והכתבות ב"התקשורת" שייכים ושייכות לארגון בסגנון הבונים החופשיים), ושבנות המשטרה והפרקליטות עושות עימם יד אחת.

בהקשר זה צריך לציין כי למרות שהפרשה למעשה גלוייה לחלוטין, ולמרות שניסו לצייר את יואב אבן כאנס סדרתי, לא ידוע לי על תלונה נוספת שהוגשה כנגדו. לכל מי שמכיר את פעילות השתיים, זו לא הפעם הראשונה שבה חנה בית הלחמי ועו"ד רוני אלוני-סדובניק יוצאות למלחמה כמו שבוש יצא למלחמה בעירק, ללא ראיות וממניעים פסולים.

2. כנגד התיאוריה הידועה על "מועדון הבנים" אני רוצה להעמיד תיאוריה פרובוקטיבית והזויה לא פחות משלי, תיאורית "מועדון הבנות". אם תיאורית מועדון הבנים מדברת על כך שהבנים בעמדות המפתח מגנים על בנים אחרים, ולצורך כך מעלימים עין משמועות ומעובדות, ואף משקרים כשצריך, תיאוריית הבנות גורסת בדיוק כך לגבי הבנות. הבנות משכפלות אינפורמציה שקרית, ואלו מהן שהגיעו לעמדה בכירה מגנות על הבנות שעושות מעשים אסורים.

במה דברים אמורים? אחת מן הטענות השגורות בפי חברות מועדון הבנות הוא שאחוז מזערי (כשני אחוזים בלבד) מן התלונות על עבירות מן הן תלונות שקר, ומוסיפות כי זהו אחוז זהה לתלונות השקר בכל עבירה אחרת. כל מי שיש לו אזניים רגישות, יכול בקלות להבין מדוע זהו טיעון מופרך מיסודו. הטענה הזו מבוססת על איזו בדיה, לפי בכל העבירות האחרות יש אחוז זהה של תלונות שקר. מבלי שיהיו בידיי נתונים בעניין לגבי כל סוגי העבירות, אני בטוח כי ישנן עבירות שבהן אחוז תלונות השווא גבוה מאשר בעבירות אחרות, אולי אפילו באופן משמעותי (למשל, תלונות על פריצה או גניבת רכב לעומת תלונות על רצח).

אך גם מבלי לפרק לוגית את הטענה הזו, העובדות פשוט מוכיחות אחרת. נתוני המשטרה מראים כי כ-60% מן התלונות בגין עבירות מין נסגרות. אמת, אין זה אומר כי הן בהכרח תלונות שקר, אך נתון זה מערער באופן מוחלט את טענת שני האחוזים, שלא ברור על מה היא מבוססת. נתון זה, כפי שמסתבר לחוקרת פמיניסטית, אינו מבוסס. מסתבר שמקורו של ה"נתון" הוא בטענה לא מבוססת הלקוחה מספר של סוזן בראונמילר שיצא לאור בשנת 1975, ואינו מתבסס על נתוניה של משטרת ישראל כמובן.

לא אלאה אתכם בכל המאמרים והנתונים שפורסמו בעניין מיתוס שני האחוזים (אתם מוזמנים לבקר בקישורים בתגובה הזו ובפוסט הזה), אך אשאל אתכם שאלה פרובוקטיבית זאת: מדוע אף אחת מן הטוענות את טענת 2 האחוזים אינה מציגה נתונים עדכניים, שנאספו ע"י משטרת ישראל בעניין? מדוע המשטרה עצמה לא מפרסמת את הנתונים האלו מיוזמתה? האם ייתכן וחברות מועדון הבנות מגנות על מתלוננות השווא?

לפני שתגחכו, כאילו מדובר בטענת קונספירציה הזויה, הנה סיפור על אישה שהגיעה לתפקיד בכיר מאוד וניצלה את עמדת הכוח שלה על מנת להגן על מתלוננות שווא. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת המדינה והיום שופטת בית המשפט העליונה, הוציאה בשנת 2002 הנחייה המצמצמת כמעט לחלוטין את האפשרות להגשת כתב אישום כנגד מתלוננת בעבירת מין שנמצא כי תלונתה היא תלונת שווא.

אם כן, תיאוריית מועדון הנשים ההזויה נשענת של שתי רגליים: האחת, שכפול אינסופי, אגרסיבי ואובססיבי, של טקסטים שקריים אודות מיתוס שני האחוזים, המנטרל מראש כל אפשרות לדיון רציני בשאלת תלונות השווא. שקר שחוזרים עליו שוב ושוב הופך לאמת; והשנייה, הנחיית פרקליטת המדינה אשר נותנת תמריץ לנשים להתלונן על עבירות מין בשיטת "מצליח". לאור זאת, הרשו לי לנחש שאף אחד לא יפתח בהליכים נגד חנה בית הלחמי על הפרת צו איסור הפרסום, אפילו לא הליכי חקירה.

עדכון: שימו לב לטור הזה: בגלל שיצאה הנחיה של פרקליטת המדינה שלא לחקור תלונות שווא בעבירות מין, כנראה שאין נתונים. בגלל שאין נתונים, המסקנה השקרית צצה לה שוב בכותרת, "אין דבר כזה תלונות שווא".טאוטולוגיה פמיניסטית.

3. ועתה, נחזור אל הפמיניסטית הזועמת ואל חברותיה, ומה עלינו לעשות אל מול מועדון הנשים. החברות במועדון הנשים בוחרות להפר את צו איסור הפרסום, ולפרסם פרטים על הפרשה שנאסרו לפרסום. כאמור לעיל, הן עושות זאת באופן המשרת את האינטרסים שלהן.

אין בכוונתי להיכנס לשאלה האם מותר להן או לא לעשות זאת, מאחר ולשיטתי אכן אין מקום לצווי איסור פרסום למיניהם, לא על שמן של מתלוננות ולא על שמם של חשודים. וגם אם יש טעם, כפי שאנו נוכחים לגלות לא פעם, הוא ממילא מתייתר בעידן המידע.

ואם צו איסור הפרסום הוא למעשה חסר תוקף, מדוע שלא לפרסם את שמה המלא של המתלוננת נגד יואב אבן? מדוע שיואב אבן לא יפרסם, דרך חבר או עמית למקצוע השוכן בחו"ל, פרטים על זהות המתלוננת, דברים שאמרה לו שמוכיחים ש"היא רצתה את זה" ואת התמונות ה"מופקרות" שהעלתה לפייסבוק לפי השמועות? אני מאוד אשמח אם מועדון הגברים הדמיוני לא יפקיר את יואב אבן ללינץ' שמבצעות בו חברות מועדון הנשים הדמיוני. יפורסמו נא כל הפרטים הלא מחמיאים אודות המתלוננת, וישפוט הציבור לאיזו גרסה הוא מאמין.

עלינו להפנים שהרשת היא אוטופיה של מידע חופשי, ולנהוג כפי שנוהגים באנרכיה. חוקי המדינה האנכרוניסטיים לא חלים עלינו יותר, ובמקום זאת עלינו לנהוג זה עם זה לפי הסכמים חברתיים של כבוד בין השבטים הברברים. ולפי גישה זו, אני טוען שמוצדק לחלוטין לפרסם את פרטיה של המתלוננת, שנתנה הסכמתה לפרסום גרסתה בפומבי, על אף שלא נמצא כי יש בה די כדי להביא לכתב אישום. כפי שאומרות, אנחנו צריכים לדעת ממי עלינו להיזהר.

אינני קורא לפרסם את פרטיהן של כל המתלוננות באשר הן, זה יהיה מעשה מכוער וחסר כבוד. אני קורא לבצע "פעולות תגמול" במקרים ספציפיים בהם יש עילה (לדעתי כמובן) לנהוג כמנהג אנרכיסטים עם כבוד, עין תחת עין ו-פ' תחת פ'. בכל מקום בו יפורסם ויוכפש שמו של חשוד באונס טרם הוגש כתב אישום, עלינו לשאוף לכך שיפורסם כל פרט הידוע לנו אודות המתלוננת ועברה, במיוחד אם היא עודדה את הפרסום כנגד החשוד. בכל מקום בו יימצא כי מתלוננת התלוננה תלונת שווא, עלינו לדאוג ל"הפללתה" הציבורית של המתלוננת על אף הנחייתה של פרקליטת המדינה לשעבר. הנחיות מסוג זה, כמו גם חוקי המדינה, לא חלות עלינו יותר.

יום חמישי, 26 במאי 2011

YES מפלה בין צרכנים, כנראה בניגוד לתנאי הרשיון

1. הובא לידיעתי כי חברת YES לא מאפשרת למי שאין בידיו כרטיס אשראי או אפשרות לעשות הוראת קבע בנקאית (להלן: "אמצעי תשלום"), לשלם עבור המנוי במזומן. כלומר, לקוח שמבקש לשלם לחברה במזומן עבור שירותי הלווין, למשל בבנק הדואר שם החברה מחזיקה חשבון, לא יכול להתחבר לשירותי החברה.

יתרה מזאת, חיפוש בגוגל מעלה מקרים רבים דומים, בהם YES מערימה קשיים על לקוחות אשר מעדיפים לשלם במזומן, או אפילו דרך בנק הדואר. בפעם אחת הודיעה החברה ללקוח כי היא אינה מכבדת הוראות קבע של בנק הדואר, ובפעם אחרת סירבה לתת מכשיר YES MAX ללא כרטיס אשראי עד שהדבר יצא אל התקשורת.

מדובר בהפליה חמורה בין הצרכנים. השירות הוא אותו השירות, והסיכון הוא אף אותו הסיכון, אך ישנם צרכנים שלא יכולים כלל להתחבר לשירות חיוני זה.

2. כמה מילים על הסיכון, למקרה שYES יעלו טיעון בדבר וודאות כלכלית: ככלל, הוראת קבע בכרטיס אשראי או בבנק אינה יותר בטוחה מתשלום במזומן.

בניגוד לעסקה בתשלומים באשראי, לבית העסק אין שום וודאות שהוא יקבל את הכסף שלו במועד החיוב. יתכן כי במהלך החודש יחסם הכרטיס או החשבון מסיבה זו או אחרת, עקב הטלת עיקול למשל, ואז לא תכובד הוראת הקבע. וודאי שאין שום הבדל בסיכון בין הוראת קבע בבנק הדואר, שם אפשר לנהל אך ורק חשבונות קרדיטוריים, לבין כל חשבון בנק אחר שYES אינה יודעת האם הוא קרדיטורי או דביטורי ומה מצבו.

ה"וודאות הכלכלית" היחידה שמרוויחה החברה היא הוודאות שהיא תשלח יד לכיס הלקוחות בכל מקרה וכאוות נפשה, גם אם לא סיפקה שירות, או סיפקה שירות לקוי, או סיפקה שירות למרות שהלקוח שלח הודעת ניתוק, או אם לא אישר שהוא צריך לשלם עבור שירות אקסטרה שהחברה החליטה לגבות ממנו. אין שום סיבה שאנשים שאינם חפצים בכך יבטיחו תשלום עבור שירות שמועד לתקלות. כאמור, הוראת קבע, במיוחד בנקאית, ניתן לבטל גם כך בכל רגע.

ועדיין, YES בוחרת בחוצפתה שלא לשרת צרכנים שלא מפקידים בידיה את פרטי כרטיס האשראי שלהם.

3. באופן כללי, מותר לחברות להפלות בין צרכנים, אלא אם מדובר בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. הפליה בין בעלי אמצעי תשלום, לבין מי שאין ברשותם אמצעי תשלום או שמעדיפים שלא להשתמש בו אינה הפליה אסורה לפי חוק זה.

אלא שYES אינה ספקית שירות רגילה. היא מספקת שירותי טלוויזיה בלווין, תוכניות וסרטים וערוצים זרים, מוצר בסיסי לכל מי שרוצה לצרוך תכנים בידוריים וחדשותיים ולא יכול או לא רוצה להוריד תוכן באינטרנט (בהיבט הזה, ראוי לשים לב שהמדיניות של YES למעשה מעודדת פיראטיות, במיוחד בכל הנוגע לתכנים ייחודיים לחברה. אני חושב שכל עוד החברה פועלת בניגוד לרשיון המבטא את האינטרס הציבורי, כפי שמפורט, ואינה מספקת את שירותיה לכל דורש, קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה להנגיש את תכניה לציבור הרחב ע"י העלאתם לרשת האינטרנט בניגוד לדעתה של החברה).

YES מספקת את השירות אך ורק מכוח רשיון שניתן לה ע"י המדינה להשתמש במשאביה, ואשר תנאיו נועדו להבטיח לאזרחים שYES לא תנצל את הרשיון לעשות ככל העולה על רוחה, בצורה שפוגעת באינטרס הציבורי.

4. חברת YES מפנה את הלקוחות המתלוננים על ההפליה להסכם המנוי בינה לבין לקוחותיה, אשר בו אכן כתוב כי החברה מקבלת אך ורק אמצעי תשלום, ואף שמי שלא יודיע לה על שינוי באמצעי התשלום ימצא מפר חוזה.

הסכם המנוי צריך לעמוד בכמה תנאים, הנקובים בסעיף 11.1 לרשיון. כך למשל, הסכם המנוי צריך להיות מאושר הן ע"י המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין והן ע"י בית הדין לחוזים אחידים. יש להניח שYES אכן השיגה את האישור של שני גופים אלו להסכם המנוי, דבר המעלה תהיות קשות על תפקודם של הגופים אשר אמורים לשרת את האינטרס הציבורי.

אלא שלא די בכך. סעיף 11.1.3 קובע כי "הסכם המנוי כפוף להוראות הרשיון". כלומר, יכולים המועצה ובית הדין לאשר תנאים דרקוניים ככל שיחפצו, אך עדיין הסכם המנוי צריך לעמוד בתנאי הרשיון הכלליים.

באופן לא מפתיע, תנאי הרשיון אוסרים מפורשות על כל הפליה שהיא בהסכם המנוי. ראו סעיף 11.3.1 - "לא יסרב בעל רשיון לבקשת אדם להתקשר עמו בהסכם המנוי ולא יפלה בין המבקשים להיות מנויים"; סעיף 11.3.4 - "בעל רשיון אינו יכול להתנות חיבורו של מבקש או מתן שירותים לו, בתנאים בלתי סבירים, מפלים או בלתי הוגנים..."; וכן סעיף 12.1.2 בפרק "חובת קיום השירות ואיסור הפלייה בין מנויים" - "... יספק בעל הרשיון את שירותיו ושידוריו בכל איזור השירות, לכל דורש, בתנאים שווים ובלתי מפלים ובתעריף שאינו מפלה..." (ההדגשות שלי).

5. לדעתי, אין ספק שחברת YES מפרה את תנאי הרשיון שניתן לה מטעם הציבור, ועושה רושם שהמועצה לשידורי כבלים ולווין שותקת או עוצמת עיניים לנוכח תלונות בעניין זה. אי חיבור או ניתוק שירות לאדם שלא מציג את אחד מאמצעי התשלום שYES בוחרת לכבד היא התניה הנוגדת את תנאי הרשיון, ומהווה הפליה חמורה כנגד אנשים שאינם יכולים באופן זמני או קבוע (אוכלוסיות חלשות) להשתמש באחד מאמצעי התשלום הללו, או אפילו בוחרים מטעמים שלהם לא להחזיק בחשבון בנק, ושלא יכולים להתחבר לשירותי החברה עקב הנהלים המפלים. משמעותה למעשה אי אספקת שירותים למי שאינו עומד בתנאים המפלים אותם מציבה חברת YES, ללא כל הצדקה כלכלית ובניגוד לאיסורים מפורשים ברשיון.

על YES להפסיק את הנוהג המפלה בהקדם האפשרי, ולאפשר לכל מי שרוצה להתחבר אליה גם תמורת תשלום במזומן. אם לא תעשה כן, על המועצה לכבלים וללווין לבצע את תפקידה כראוי ולהתערב לטובת האינטרס הציבורי, עליו היא אמורה להגן.

יום שני, 16 במאי 2011

הצעת חוק: לחייב עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם

חבר עבר לגור בשעה טובה עם בת זוגו. מכיוון ששניהם מנויים של הוט, הם ביקשו מן החברה שתנתק להם את אחד המנויים. הוט דרשו קנס יציאה גבוה מאוד. בת הזוג אמרה שאם כך, היא לא רוצה לנתק אחד מן המנויים, וביקשה שיתקינו שני מנויים בדירה החדשה, קרי: שני מנויים לכבלים, שני חיבורים לאינטרנט, שני טלפונים. אם כבר משלמים, לפחות שתהיה תמורה לאגרה.

הוט לא הסכימו, בת הזוג פנתה למשרד התקשורת, ואחרי יומיים הוט הודיעה לה שמנתקים אותה ללא קנס. מכיוון שהיו מקרים בעבר שלמרות הבטחה לניתוק ללא קנס המשיכו בהוט לגבות כסף, היא ביקשה תיעוד בכתב להבטחה הזו. אך אבוי, זוהי מדיניות מוצהרת של הוט שלא להעלות שום הסכמה על הכתב.

הוט לא לבד. שבוע שעבר שלחתי פקס ודואר רשום לסניף הבנק שלי (לאומי). במקום לענות לי בכתב, הם התקשרו אליי ממספר חסום. ביקשתי שישלחו לי את התשובה גם בכתב, הם סירבו.

אם הוט יחליטו שהם בכל זאת קונסים את הזוג על ניתוק אחד המנויים, לא תהיה להם הוכחה להתחייבות של החברה. אם הבנק יפעל בניגוד למוסכם עימו, והמקרה יגיע לביהמ"ש, לא אוכל להביא תימוכין להוכחת טענותיי. יש צרכנים שמקליטים כל שיחה עם עסקים מסוג זה, אך אלו צרכנים מתוחכמים, שברשותם ידע ואמצעים כיצד לעשות זאת. מה גם שלא תמיד אפשר להיערך לכך מראש, הרי השיחות מגיעות פעמים רבות ממספרים חסומים.

אי העלאת הדברים על הכתב היא מדיניות כלכלית נבונה מבחינת החברות השונות. כך נציג שירות הלקוחות יכול להבטיח דבר אחד, והחברה יכולה לעשות דבר אחר. היה מי שקרא לזה "כלכלה של שקר", וזה ממש כך. מדיניות אי התיעוד היא חלק מכלכלת השקר, כי אם הדברים יתועדו יהיה קשה להמשיך לשקר, ולכן יהיה קשה להרוויח כסף. הלקוח הממוצע מפחד להתעמת עם החברות על דברים שהבטיחו לו כשאין לו הוכחה לכך, דבר הגוזל ממנו זמן, וזמן הרי שווה כסף. גם עוגמת נפש. ואם הוא מתעקש, לא נורא, שיטת "מצליח" עובדת במספרים גדולים. גם זה חלק מכלכלת השקר.

כדי לא לאפשר לעסקים להמשיך להרווח מהשקר מוצע בזאת כי עסקים המנהלים שירות לקוחות טלפוני (כלומר, לא משה האינסטלטור או החנות בקניון) יהיו מחוייבים לשלוח ללקוחות תרשומת של השיחה עימם ושל מה שנאמר או הוסכם בה, בין אם מדובר בבקשה להתנתק, הצטרפות לתוכנית תשלומים חדשה, או פניה בעקבות בעיה טכנית.

חובה זו לא אמורה להטיל על העסקים עלויות רבות. נציגי שירות הלקוחות גם כך אמורים לערוך תרשומת של הפניה, ואת התרשומת אפשר לשלוח במייל לצרכן. החובה רק תמנע מהם להרוויח מכלכלת השקר, כי היא תאזן את אי הסימטריה בין נציג השירות, שרואה מה רשום במחשבי החברה, לבין הצרכן. המשחק הופך להיות בקלפים גלויים. שליחת התרשומת לצרכן לא רק תהיה לו לראיה בעת הצורך ותחייב את החברה לפעול לפי הרשום בה, אלא גם תאפשר לו לדעת בזמן אמת אם החברה אכן רשמה את שהבטיח הנציג במחשביה ולהתעקש שכל ההבנות יעלו על הכתב.

יש לציין כי כבר היום, לפי תקנות ביטול עסקה החדשות ניתן לבטל עסקה לרכישת שירותים (המנויים בתקנות) בתוך 14 ימים מיום מסירת חוזה או מסמך בכתב לצרכן. כלומר, זהו תמריץ לחברות לשלוח את החוזה לצרכן, כי כל עוד לא נמסר החוזה, ניתן לבטל את העסקה.

אלא שלא כל הפניות לשירות הלקוחות הן על מנת לעשות עסקה לרכישת שירות, כפי שזאת מוגדרת בתקנות. במקרים אחרים אין לחברות תמריץ לשלוח מסמך בכתב המעיד על המוסכם בין הצדדים. וכשאין תמריץ, המדיניות היא לא להעלות דבר על הכתב. לכן יש לתמרץ חברות לעשות זאת.

אפשר להטיל מגבלה דומה בנוגע לכל חיוב הנובע מהסכמה טלפונית. אפשר לקבוע חזקה ראייתית שחברה שלא שלחה לצרכן תיעוד של השיחה עימו תהיה מושתקת או מנועה מלטעון דברים בנוגע לתוכן השיחה (מכיוון ולעיתים השיחות דווקא מיטיבות עם הצרכן, ואינן מטילות עליו חיוב, מתוך הידיעה שהחברה לא מתכוונת לקיים את חלק בהסכם). אפשר גם להטיל קנס כספי על חברות שלא שולחות לצרכנים תיעוד של השיחה עם שירות הלקוחות.

החברות לא יפסיקו לשקר מעצמן, זה הרי עניין של מדיניות כלכלית. המחוקק צריך להפוך את השקר ללא משתלם, והמדיניות תשתנה מעצמה.

יום רביעי, 11 במאי 2011

לשכת העיתונות הממשלתית כמשל: על הטיפול בקניין הרוחני הציבורי

1. עד היום, אם אדם מן הציבור רצה להשתמש בתמונה מאוסף התצלומים הלאומי, השייך ללשכת העיתונות הממשלתית, ששייכת לציבור, עליו לשלם 20 ש"ח תמורת השימוש בהם. לא ברור מדוע הציבור נדרש לשלם עבור שימוש בתמונות ששייכות לו.

התמונות במאגר הרי שייכות לציבור. בנוסף לכך, התמונות אינן מוצר מתכלה, כך שאין שום הגיון בהטלת מס הנועד למנוע ניצול יתר של המשאבים. אמת, יתכן כי אם ינתנו התמונות בחינם ירד הערך הכלכלי שלהן בשוק, אך  לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינה חברה מסחרית. עליה לפעול לרווחת הציבור ולא למען השאת רווחים.

2. יש לציין כי לע"מ אינה מקלה על הציבור שרוצה להינות מן התמונות ששייכות לו. החלק המשפטי באתר, הדן בזכויות היוצרים בתמונות שבמאגר בשפה משפטית לא מסובכת, אך אולי כזו שאינה מובנת לכל הציבור, מתרכז במה אסור לעשות עם התמונות ללא רשות. המחלקה המשפטית של לע"מ אינה מוצאת להביא לנכון לידיעת הציבור, אותו היא אמורה לשרת, כי קיים פרק שלם בחוק זכות יוצרים שבו קיימת רשימה של שימושים אותם מותר לעשות ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, אף ללא הסכמת בעליה וללא תשלום (פרק ד' לחוק: שימושים מותרים).

אילו לא די בכך, כשהבאתי לתשומת לב לע"מ ניתן לעשות שימושים רבים בתמונות בחינם, בעיקר מכוח "שימוש הוגן", טענה בפניי נציגת הלע"מ, בעמוד הפייסבוק של הלשכה, כי לפי הלשכה המשפטית של הלע"מ אף אסור לי לעשות שימוש הוגן בתמונות שבמאגר. זאת בניגוד לחוק, כאמור.

התנהלות זו של הלע"מ, המנסה לצמצם את היקף השימוש ללא תשלום בתמונות (ובכך, למעשה, לצמצם את חופש הביטוי) מעבר לאיזונים שקבע החוק בין זכויות יוצרי היצירה לזכויות הציבור, מזכירה התנהגות של חברה מסחרית אשר רוצה למקסם את רווחיה מן היצירות שברשותה, ולא של גוף ממשלתי.

3. אלא שהחלטה מבורכת של ממשלת שישראל שהתקבלה ב-8.5.11 עתידה לשנות זאת. לפי ההחלטה, "השימוש באוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית יהיה פתוח לציבור הרחב ללא תשלום". סוף סוף!

בירושלים חוגגים את החלטת הממשלה לפתוח את מאגר
התמונות לשימוש הציבור (צילום: יעקב סער, לע"מ)
4. בהחלטה עצמה לא מפורטים עדיין כל סייגים לשימוש בתמונות, ואת הסייגים עתיד לקבוע משרד התפוצות. "גלובס" אף מפרטים כי גופים מסחריים, כדוגמת עיתונות זרה או אף חברות פרסום, יוכלו לעשות שימוש חופשי בתמונות שבמאגר. לפי נציגת הלע"מ בפייסבוק, הכוונה היא ככל הנראה כן להגביל גופים כדוגמת חברות פרסום מלהשתמש בתמונות שבמאגר בחינם.

כך או כך, יש טעם רב בהחלטת הממשלה לאפשר גם לגופים מסחריים לעשות שימוש בתמונות שבמאגר הציבורי. ראשית, הדבר מקטין את עלויות הייצור, דבר שעשוי להוביל לירידת מחירים ולהגברת התחרות בשוק. שנית, בלע"מ מציינים, ובצדק, כי פתיחת המאגר לעיתונות זרה מטרתה לעודד שימוש בתמונות מן המאגר, שהינן בהכרח "אוהדות" את המדינה, על פני אחרות, שאולי פחות "מסבירות פנים". אם עורך עיתון שאדיש לתדמיתה של מדינת ישראל יצטרך בכל פעם לבחור בין תמונה שהשימוש בה הוא בחינם לבין תמונה שעלותה 20 ש"ח, יתכן שיבחר בתמונה שעליה הוא לא צריך לשלם כסף.

5. עם זאת, בטרם מתירים לחברות פרסום ולגופים מסחריים אחרים להשתמש חופשי בקניין הציבורי, ראוי לחשוב על שיטה שאף תיטיב עם הציבור הישראלי עוד יותר. מדוע, למשל, לא לחייב את כל מי שעושה שימוש מסחרי בתמונות (יש להודות כי גופים מסחריים הם המרוויחים העיקריים מן ההחלטה, מאחר והציבור יכול היה גם כך לעשות שימושים רבים בתמונות במסגרת שימוש הוגן), ואולי את כל מי שעושה שימוש כלשהו בתמונות, להשתמש בהן רק במסגרת רשיון כדוגמת Attribuition ShareAlike של קריאייטיב קומונס?

רשיון זה נועד להבטיח כי מי שעושה שימוש בתמונות מן המאגר במסגרת יצירה כלשהי (למשל, כתבה בעיתון או מודעת פרסום), יעמיד אף הוא את היצירה החדשה לרשות הציבור במסגרת אותו הרשיון. קרי: מי שמשתמש בחינם בתמונות המאגר מתחייב לתת לאחרים להשתמש בחינם ביצירות שהוא יוצר בעזרת התמונות.

נכון שגם להפצת התמונות ברשיון זה יש מחיר כלכלי עבור העסקים, ולכאורה הדבר מאיין את יתרונות ההחלטה עליהן דובר לעיל, אך מול זאת יש לשקול את היתרונות עבור הציבור בצעד זה. מצד אחד, התמונות מופצות בחינם; מצד שני, בתמורה לכך שהציבור נותן רשות לעשות שימוש בחינם בתמונות (עלות המוערכת בכ-400,000 ש"ח מידי שנה), הוא גם מרוויח זכויות ביצירות נוספות. בנוסף, אני לא חושב שקיימים מאגרי תמונות חינמיים גדולים רבים שאינם מתנים את השימוש בתמונות ברשיון מסוג זה, כך שהעורך המתלבט יעדיף לעשות בהן שימוש. לכן אני חושב שאיזון מעין זה הוא טוב לציבור.

6. עד כאן בנוגע להחלטת הממשלה בקשר לשימוש חופשי במאגר התמונות הלאומי. אלא שמאגר התמונות הלאומי אינו הקניין הרוחני היחידי השייך למדינת ישראל, ולמעשה לציבור כולו. מדינת ישראל, על משרדיה וגופיה השונים, מייצרת קניין רוחני רב, שפעמים רבות לציבור אין גישה חופשית אליו (בין אם בתשלום ובין אם לאו). לא מדובר רק על תוצרים של גופי תקשורת בבעלות המדינה, כדוגמת ארכיון רשות השידור (בעניין זה, ראו כיצד נוהגת ספריית הקונגרס האמריקאי בנוגע לתקליטים והקלטות נדירות) אלא גם על תוכנות שהציבור מממן את פיתוחן אך לא זכאי להשתמש בהן.

מדוע באמת לא תחליט הממשלה להעלות את התוכנות אותן מפתחת המדינה לארכיון התוכנות הלאומי, בדומה למאגר התמונות הלאומי, ותתיר לכל מי שרוצה להשתמש בהן לעשות זאת?