יום רביעי, 16 במרץ 2011

גלעד שליט כמרדכי היהודי

השבוע מדינת ישראל כולה עמדה מלכת חמש דקות של דומיה למען גלעד שליט. כך דיווחו בחדשות, כולל התמונות של המכוניות החונות באמצע הכביש המהיר. ואני חיפשתי רעיונות לתחפושת. זה הרגיש לי לא נוח, כמו לתכנן את חגיגות יום העצמאות כשכולם סביב עסוקים בתפילות של יום הזכרון. אולי בגלל זה שאלתי את עצמי אם זה בסדר להתחפש לגלעד שליט.

אני קצת מתפלא שתחפושת גלעד שליט עוד לא נפוצה ברחבי ארצנו, אחרי הכל הוא מייצג יותר בולט של הישראליות מאלכס מהיפה והחנון. כמו שהדולר ומקדונלדס הם מסמנים של אמריקאיות, וכמו שמגדל האייפל הוא מונומנט צרפתי, גלעד שליט הוא המאפיין הסגנוני של הישראליות כפי שאנחנו מספרים אותה לעצמנו. כמו המדבקה של Jaffa על פירות הדר, כך גם גלעד שליט הוא מציין גיאוגרפי של תוצרת הארץ.

תחשבו על זה כך: גלעד שליט הוא לא מאפיין ישראלי בגלל שהיה מערכון מדובר עליו בארץ נהדרת, אלא ארץ נהדרת היא תוכנית ישראלית מדוברת בגלל שהיא עשתה מערכון על גלעד שליט. כך גם האח הגדול היה עוד פורמט הולנדי מיובא עם פריק שואו מתחלף, כמו שיש בספרד ובאנגליה ובארצות אחרות, עד שאחד המתמודדים הכניס העונה את חולצת גלעד שליט לבית ושם אותה על כסא, אירוע של ישראליות מזוקקת שיכול לקרות רק באח הגדול ישראל. ברגע הזה הפכה האח הגדול לתוכנית ישראלית. 




וכך טקסים אינם באמת ישראלים עד ששמים עליהם את התווית של גלעד שליט. אייל גולן ואביב גפן אינם זמרים ישראלים עד שלא שרו שיר למען גלעד שליט. כוכב נולד אינה תוכנית ישראלית עד שהצדיעה באחד הגמרים לגלעד שליט. טמבלר הסחים לא באמת היה בלוג על ישראליות עד שהוא שם את דיוקנו של גלעד שליט בראש האתר. גלעד שליט הוא הנוכח הקבוע בכל עשייה תרבותית בישראל בחמש השנים האחרונות, המם של הישראליות.


גלעד שליט הוא הדבר היחידי שמאחד את עם ישראל, ממתנחלים ועד שמאלנים רדיקלים, ה-קונצנזוס הפנים ישראלי, כי מי לא רוצה שגלעד יחזור? ואם זה כך, אז בעידן בו הממלכתיות מתה ומקיימים את טקס יום השואה האלטרנטיבי, אין מנוס מלחבר את העם לצפירה ולדומיה אלא דרך גלעד שליט. מי יודע, אולי הדרך הכי טובה שבה המתנחלים יצליחו להתנחל בלבבות תהיה להקים את התנחלות גלעד שליט. גלעד שליט הוא הממלכתיות החדשה, המודרניות הציונית בעידן פוסט ציוני. אולי זהו בעצם סוג של רה-ציונות, חזרה לציונות של לפני המדינה, האוטופיה ההרצליאנית, משהו שמעולם לא השכלנו לקיים. נוסטלגיה מומצאת לקהילה מדומיינת שהיא בעצם אוסף של שבטים.

בהערת אגב, יש לציין כי יתכן שאולי זהו האינטרס להשארתו שם. למחאה אסור למות כדי שאנחנו נוכל לחיות. הטקסים הישנים לא יכולים להתקיים יותר אלא דרך גלעד שליט, לכן זה לא נראה לאף אחד מוזר שאנחנו מקיימים מנהגי אבלות למען שחרורו. ואם זה כך, גם התשוקה שהוא יחזור היא אולי תשוקה שאיננו רוצים לממש, ולכן הכנסת עוצרת את הישיבות המתקיימות בה על מנת להימנע מלקיים את הישיבה בה היא מחליטה על חזרתו של גלעד. זוהי תשוקה למה שאסור שיתרחש, קצת כמו פנטזיית אונס, ולכן אנחנו מציבים לעצמנו גבולות.




תראו כמה טקסים קיימנו עד עתה כדי לציין את התשוקה לחזרת גלעד שליט: צעדה למען גלעד שליט, סרטים צהובים וחולצות לבנות למען גלעד שליט, מלחמה למען גלעד שליט, דפי פייסבוק למען גלעד שליט, הצגת ילדים שמבוססת על הספר שגלעד שליט העתיק (לכאורה), מאהל למען גלעד שליט, ובכל פסח כולנו מתפללים שגלעד יצא מעבדות לחירות. ועוד ועוד, עד לנצח. 

נדמה שלישראלים נגמרים הטקסים המוכרים שהם יכולים לנכס למען גלעד שליט, ולכן אין ברירה אלא באמת לחפש במסורת היהודית טקסים ישראלים נוספים שעדיין לא נוכסו למען התשוקה האסורה. אז אחרי עמידת הדום, שאני מניח שבשנים הקרובות תתלווה אליה צפירה, מה באמת עוד נשאר? כיתום מאם מגיל צעיר, אני לא יכול שלא לחשוב על זה שיום אחד נקריא קדיש למען שחרורו של גלעד שליט. זה ותחפושת. למה בעצם לא להתחפש למען שחרורו של גלעד שליט כביטוי של תשוקה ציונית?

יום ראשון, 13 במרץ 2011

הפאשניסטים והנתיב המהיר

  1. אחת הביקורות אותן העליתי ב"הפאשניסטים נגד הפאשיסטים", טור הביקורת שפרסמתי ב"ארץ האמורי" כנגד פרוייקט "לא נסתום" של הקרן החדשה לישראל, הייתה כנגד עצם הבחירה בהפעלת מותג קש המנסה להקים "מחנה דמוקרטי", אותו מפעילים עבורה פרסומאים, חלף פנייה לציבור בשם הקרן. "כלכלת המותגים של העמותות" כיניתי זאת, ורבים לא הבינו מה הייתה כוונתי. זה הזמן להרחיב בנוגע לאחד ההיבטים של תופעה זו.
    בטור הקודם התמקדתי בניתוח תוכן הקמפיין. הפעם בכוונתי לבדוק מיהם האנשים שיצרו את התכנים ומה האינטרסים שלהם, מיהם האנשים בידיהם הפקידה הקרן את המשימה להקים עבורה את המחנה הדמוקרטי.
  1. צביקה בשור פרץ לתודעת המחנה הפאשניסטי במהלך הבחירות האחרונות לראשות עירית ת"א. כפי שהוא מעיד על עצמו, עד שנת 2008 היה בשור סטארטאפיסט שחושב על קרנות סיכון ולא על פוליטיקה. רק כשראה את הפרק על התחבורה הציבורית בקוריטיבה בתוכנית הדוקומנטרית "העולם הבא" של ניצן הורוביץ, אז עיתונאי, התגבשה בו ההכרה כי גם בתל אביב יכולה להיות תחבורה ציבורית כמו בעיר הברזילאית. לאחר שקרא את המצע של "עיר לכולנו" ואת תוכנית "מהיר בעיר" מטעמה, החליט בשור "להיכנס לפוליטיקה" והחל להריץ ביחד עם פעילי רשת אחרים קמפיין ויראלי עצמאי למען בחירתו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. טקטיקת הקמפיין הייתה לשווק את "עיר לכולנו" כעניין מגניב וטרנדי לצעירי תל אביב בעלי המודעות האופנתית הגבוהה.
    בשנה שלאחר מכן, ניסה ליישם בשור את מה שעבד (בצורה יחסית) ברמה המוניציפלית, גם בקמפיין "יש שמאל חד"ש" ברמה הארצית. בהמשך 2009 היה בשור אחראי על פרוייקט מצעד זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, המתוקצבת בין השאר ע"י הקרן החדשה לישראל. אירועים אלו העלו את מניותיו של צביקה בשור הן בעיני המחנה הפאשניסטי, והן בשוק הפרסום המקומי.
     
  1. אחרי הבחירות, ניצל בשור את המומנטום והבאזז החברתי סביבו והקים ביחד עם דנה קול, מבעלי חברת היח"צ UNIK, את חברת דיבור ה"מתמחה בשיווק במדיה החברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט". במילים פשוטות, חברת דיבור מתמחה ביחצ"נות אינטרנט הכוללת דברור דפי פייסבוק וחשבונות טוויטר, וכן הקמת אתרים מבוססי וורדפרס, לבעלי הון המעוניינים לשכור את שירותיה.
    את הדיבידנד על ההשקעה ב"עיר לכולנו", קיבלה דיבור בדמות תקציב הניו-מדיה של חברת שפיר בע"מ, מפעילת הנתיב המהיר, נתיב אגרה מופרט המאפשר כניסה מהירה לעשירי הפריפריה (שהם, כרמי יוסף והסביבה) לתל אביב. בקצרה, הנתיב המהיר הוא מיזם כלכלי שרווחיו עולים ככל שמספר הרכבים הפרטיים הנוסעים בו גדל, וככל שהכבישים פקוקים יותר (התמחור הוא דינמי, בהתאם לעומס). לכן אין להתפלא שהחברה שמפעילה את הנתיב המהיר מסכלת כל אפשרות שיעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, אם בכלל הייתה למישהו כוונה כזו. ביקורת ברוח זו נמתחה לאחרונה באתר "עיר לכולנו", בה תמך בשור לאחר שקרא את תוכניתה לעידוד התחבורה הציבורית בת"א. כלומר, לאחר שנכשל בקרב אחד מיני רבים על הבית, פנה בשור לעשות לביתו ושתשרף השכונה.
  1. לאחרונה גם זכתה דיבור במכרז על תקציב היחצ"נות ברשתות החברתיות של חברת החשמל, המונופול הממשלתי האיתן ביותר (אפילו לצה"ל ולמשטרה יש מתחרות בשוק האזרחי). מותר לתהות באילו מכרזים ממשלתיים לא זכתה חברת דיבור, ולאילו בכוונתה לגשת בעתיד. האם בבוא היום תיגש חברת דיבור למכרז שעניינו עזרה בהקמת מערך הניו-מדיה הצה"לי? אחרי הכל, לצביקה בשור, המבקש להקים את המחנה הדמוקרטי, אין בעיה לדברר חברה ממשלתית אשר רק 2% מעובדיה הם ערבים. כנראה שכך זה בעולם הפרסום, זה הדיבור.
    ואכן אין לבוא בתלונות אל חברת דיבור. מדובר בעסק מסחרי, ועסקים מטרתם היא השאת הרווחים. קשה גם לבוא בתלונות לעובדים קשי היום של חברת דיבור, הם רק רוצים להתפרנס. עלינו מוטלת האחריות להיות זהירים ביחסינו לפרוייקטים פוליטיים בהם מעורבים אנשי פרסום שכבר הוכיחו כי הם ישהו את עקרונותיהם תמורת עליה על הנתיב המהיר, וצריך לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות שלהם בדבר רצונם להקים "מחנה דמוקרטי" לאור פעילותם העסקית.
  1. טענת נגד לדבריי היא כי אין להשליך מהמתגלה על חברת הפרסום אותה שכרה הקרן החדשה לישראל אל פרוייקט "לא נסתום". אלא שכאן זהו שוב המקום להזכיר שאין מדובר בקרן המדברת בשמה במדיה החברתית באמצעות שירותי המחשוב של חברת דיבור (בניגוד למשל לדף הפייסבוק של הנתיב המהיר, אשר נפתח בשם "הנתיב המהיר" ולא בשם פרוייקט "לא נבזבז אנרגיה" דמיוני אשר שם לו למטרה לבנות את מחנה התחבורה הציבורית בישראל), אלא בפרוייקט אותו מפעילה חברת דיבור עצמה, במימון הקרן (ממש כאילו מדובר בכל עמותה אחרת, אותה מממנת הקרן). נדמה לי שההגדרה הכי טובה לפרוייקט תהיה מיזם משותף של חברת דיבור והקרן החדשה לישראל. אלו מביאים את הידע, הנסיון והתכנים ואלו מביאים את הכסף ויחסי הציבור הבעייתיים.
    אם כן, הנה ההיפוך: הן אנשי דיבור והן אנשי הקרן טוענים למסך בינם לבין עצמם, אלא שאלו וגם אלו דואגים להרים את מסך ההתאגדות. צוות האתר הכותב בו מניפסטים הוא הצוות החברתי של חברת הפרסום, ולא מנכ"לית הקרן החדשה ועוזריה. צביקה בשור כותב באתר תחת שמו כי הפרוייקט הזה משמש אותו, באופן אישי, למלחמה על הבית. מי ששוטחת בדף הפייסבוק של "לא נסתום" את תפישת עולמה היא דנית גוטפריד, עובדת משרד הפרסום, ולא ליבי גלבר כנציגת הקרן החדשה. בתגובות לטקסט הקודם הודו אנשי הקמפיין שהם אלו שחשבו על הרעיונות והתכנים בו, משל היו אדלר-חומסקי למפלגת "קדימה". כלומר, ההפרדה בין הפרסומאי ללקוח מתמסמסת במקרה זה פעמיים: פעם אחת כאשר הפרסומאי מבקש להפיץ את המסרים באופן אישי, ופעם שנייה כאשר הלקוח לוקח בעלות על דברי הפרסומאי.
    עוד יש לציין בהקשר זה כי לפחות פעמיים בעבר צביקה בשור האשים בלוגרים כי הם כותבים את אשר הם כותבים בגלל שהם למעשה שלוחם של בעל הון כזה או אחר. נראה שבאינטרנט של צביקה בשור, בו רשתות חברתיות הן הזדמנות עסקית, אכן לא נהוג לכתוב דבר ללא אינטרס כלכלי, והכובע בוער על ראש הגנב.
    אם כך הוא הדבר ראוי גם לשאול מי מממן את הקרן החדשה לישראל ובשם מי היא מדברת, ועם מי עושים עסקים שותפיה לפרוייקט "לא נסתום". אולי על הדמוקרטיה הזו נלחמים אנשי הקרן, זו המאפשרת להם לעשות עסקים עם מדינת ישראל. האם האנשים האלו באמת שואפים לכונן כאן מחנה דמוקרטי, או שמא הכל דיבורים? שאלה זו מתחדדת לאור ניתוח התכנים של קמפיין האופנה של "לא נסתום", עליו עמדתי בפוסט הקודם.
  1.  לכו תדעו, אולי יום אחד נגלה שהאנשים שמופקדים על הקמת המחנה הדמוקרטי מטעם הקרן הם עבור השמאל החדש מה שטל זילברשטיין הוא עבור השמאל הישן. זה לא בלתי סביר, עד עתה קיימים קווים מקבילים בין הסיפור של צביקה בשור לבין זה של היריב העסקי שלו.
    זילברשטיין, שמייצג במידה רבה את פסאדת השלום הבורגני של השמאל הישראלי כאמצעי לקידום אישי, התחיל את דרכו הציבורית בתנועת "דור שלם" שקמה לאחר רצח רבין והיתה לאחת מהתקוות הגדולות של השמאל, היה בהמשך אחד האחראיים העיקריים לבחירתו של אהוד ברק כראש ממשלה, והיום הוא מראשי GCS – חברה העוסקת ביעוץ פוליטי אסטרטגי. במסגרת עבודתו הנוכחית יעץ זילברשטיין בין השאר גם לבנימין נתניהו ואהוד אולמרט.
    נסיון העבר מחייב אותנו להיזהר מאופורטוניסטים המבקשים להוביל את המלחמה על הבית, ואין אופורטוניסטים כאנשי שיווק ופרסום. חברת דיבור לא תקים לנו מחנה דמוקרטי באמצעות פרוייקט "לא נסתום", ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים לתת לפרסומאים למלא את הואקום שנוצר בשמאל. האם אלו האנשים שצריכים להוביל את המחנה? כפי שנכתב באתר "עיר לכולנו" בעניין הנתיב המהיר, צריך לשים לב טוב טוב.

יום שישי, 21 בינואר 2011

על הפרסום הממשלתי בעיתונות והפער הדיגיטלי בעין השביעית

העין השביעית עוסק בסדרת כתבות בנושא הפרסום הממשלתי בעיתונות. זאת לנוכח ההצעה העומדת על הפרק לבטל את הפרסום הממשלתי בעיתונות, העולה למשלם המיסים כסף רב, מאחר וישנו מי שחושב שאפשר להסתפק בפרסום חינמי באתרי האינטרנט הממשלתיים.

העין השביעית, כיאה אולי למגזין המבקר את התקשורת, ממסגר את העיסוק בעניין תחת הכותרת "סובסידיה לעיתונות?". התמה העולה מסדרת הכתבות היא כי מאחר והפרסום הממשלתי בעיתונות מכניס למו"לים כסף רב, מהווה הפרסום הממשלתי מעין סובסידיה לעיתונות בעידן האינטרנט, ולכן מופעלים לחצים רבים מצידם על מנת להמשיך ולפרסם את הפרסומים בעיתונים. הסיפור מוצג כאינטרס כלכלי של בעלי העיתונים מול האינטרס הכלכלי של משלם המיסים. אמנם מוזכר בכתבות כי קיים אינטרס ציבורי, ראשון מעלה לטעמי, לפרסום בעיתונות הממשלתית, אך האזכור נדמה כי נעשה כלאחר יד ועל מנת לצאת לידי חובה עיתונאית.

הרושם שמתקבל מסדרת הכתבות של העין השביעית הוא כי אמנם קיים האינטרס הציבורי לפרסום הודעות הממשלה גם בעיתונות, אך זהו אינטרס זניח לעומת זה הכלכלי וקל למצוא פתרונות נקודתיים במקומות בהם הוא רלוונטי. הרי אם היה מתקיים דיון אמיתי באינטרס הציבורי במסגרת המגזין, והטענה כי אינטרס זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של עיתונות הדפוס היה זוכה למקום נרחב, אזי היה קשה למסגר את סדרת הכתבות כסיפור סקסי על שדידת הקופה הציבורית.

מהו האינטרס הציבורי לפרסום ממשלתי בעיתונות?

צריך לומר זאת בגלוי: מעבר מפרסום ממשלתי בעיתונות (ובאינטרנט) לפרסום באינטרנט בלבד, ימנע מאלו שאין להם גישה לאינטרנט או שיש להם גישה אך חסרי כל אוריינות טכנולוגית ומודעות לגלישה באתרי הממשלה את ההזדמנות להיחשף לפרסומי הממשלה. ההבדל בין אלו שיש להם גישה ויכולת לגלוש באינטרנט לבין אלו שאין להם נקרא פער דיגיטלי (לקריאה נרחבת יותר על הפער הדיגיטלי ועל הדרכים למדידתו כאן).

מהם מימדי הפער הדיגיטלי בישראל? לפי נתוני הלמ"ס מלפני שנה, הפער הוא גדול למדי. כך, למשל, 40% מערביי ישראל אינם משתמשים כלל במחשב, ועוד פחות מכך גולשים באינטרנט. אך נגיד והפער במגזרים מסויימים ניתן לפתרון, באמצעות פרסום בעיתונות הערבית או החרדית, מהו הפער באוכלוסיה הכללית? לפי נתונים מ-2005 [PDF] הפער הדיגיטלי בין קבוצות הגיל השונות ובין המגדרים השונים הוא גדול בהשוואה לאירופה כולה.

הפרסום בעיתונות, גם אם עולה כסף רב, מגשר על הפער הזה. בעוד חלקים נרחבים מן האוכלוסיה אינם משתמשים באינטרנט, בסקר TGI האחרון נמצא כי בתקופה האחרונה דווקא חלה עליה בחשיפה לעיתונות המודפסת בכללותה.

זאת ועוד. הפער הדיגיטלי לא מתבטא רק בנגישות למחשב או ביכולת לגלוש באינטרנט, אלא גם במיומנויות הגלישה וחיפוש המידע ברשת, ובמאפיינים הפסיכולוגים של המשתמשים (פחד מפעולות מסובכות ברשת, מודעות לכל האופציות ולחשיבותן). כך למשל קיים פער בין מי שמשתמש באינטרנט רק לדואר אלקטרוני לבין מי שיודע לנצל את כל אפשרויות חיפוש המידע שמאפשרת הרשת, וזאת למרות ששניהם יתוייגו כמי שעושים שימוש באינטרנט. כך אנשים שאינם מודעים לפרסומים הממשלתיים באינטרנט, ואינם מנויים לקורא הרסס של אתרי הממשלה (כי רסס זה למתקדמים), וגולשים רק לאתרים ספציפיים (שאינם אתרי הממשלה) - לא תהיה להם אפשרות להיחשף לפרסומים האלו, אלא אם יחפשו אותם במיוחד בעת הצורך (בהנחה שהם יודעים איך לחפש, ובהנחה שהדבר לא מאוחר מדי מבחינתם).

הפרסום בעיתונות מגשר גם על הפער הזה, ומעמיד את כל קוראי העיתונים בנקודה שווה - לכל מי שמעלעל בדפי העיתון סיכוי שווה להיחשף לפרסומים הממשלתיים. העיתון - אמצעי מדיה חד-כיווני להמונים, שאינו ניתן להתאמה אישית ושרמת הסלקטיביות בחשיפה לתכנים המצויים בו נמוכה למדי - מאפשר לכולם להיחשף לפרסומים באופן מקרי וללא מאמץ אקטיבי, ולא רק לעכברי המידע של הרשת.

המסקנה מהנתונים על הפער הדיגיטלי היא כי מי שנמצאים בצד הלא נכון של הפער הדיגיטלי הן הקבוצות החלשות ממילא: ערבים, חרדים, עניים, קשישים ונשים. מכל אלו מבקשים בעין השביעית, שקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, למנוע את האפשרות להיתקל במידע אותו מוצאת הממשלה לנכון להביא לידיעת כלל הציבור במועד בו הוא מפורסם.

הדבר דומה לכך שאנשי המגזין הדיגיטלי, שכותביו וקוראיו ודאי נמנים על הצד הנכון של הפער הדיגיטלי, יבקשו להעביר את כל שירותי הממשלה לפעילות מקוונת בלבד, בלא שתהיה לכך תשתית מתאימה, מטעמים של חסכון בכספי ציבור. מדובר בקריאה שהיא אנטי-דמוקרטית במהותה: משמעותה פגיעה בזכות לשוויון הזדמנויות ובגישה למידע ולשירותים שהממשל מוצא לנכון לספק לאזרחיו, ובהעמקת הפערים בין השכבות החזקות לשכבות החלשות באוכלוסיה.

שאלת הסובסידיה לעיתונות הכתובה היא חשובה וראויה לדיון ציבורי. לא פחות ממנה, ראויה סוגיית הפער הדיגיטלי ומשמעותה אף היא לדיון מעמיק במסגרת סדרת הכתבות העוסקת בפרסום הממשלתי בעיתונות. על כן יש להצטער על כך כי בעין השביעית, מיסודו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בוחרים כמעט להתעלם מסוגיה זו.

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פולו-אפ: החוק לסחר-חליפין באיברים

הבוקר נפטר הכדורגלן אבי כהן. אבי כהן חתם בחייו על כרטיס אד"י, ולאחר שכבר אתמול ועדה רפואית קבעה שהוא מת מוות מוחי - עמדה בפני המשפחה האפשרות להתיר לתרום את איבריו. המשפחה התייעצה עם רבנים, אלו לחצו עליה שלא לאפשר לתרום את אבריו, ומאחר והחוק הישראלי מחייב את הסכמת המשפחה לא נתרמו אבריו.

שגיא כהן אמר אתמול בחדשות הספורט שאם איבריו היו נתרמים הם היו נותנים חיים חדשים לשבע משפחות, אבל הסיפור של תרומת איבריו אבי כהן היה אולי נותן חיים לשבע מאות משפחות. לצערי, הסיפור הזה מוכיח את שטענתי כאן בעבר - התיקון לחוק השתלת איבריו לפיו מי שחתום על כרטיס אד"י יזכה לקדימות בתור במקרה ויזדקק לתרומת איברים בעצמו הוא לא רק לא מוסרי ומפלה, מדובר גם בחוק טיפש.

אם הייתה התאונה של אבי כהן פחות חמורה, והוא היה נזקק לתרומת איברים להצלת חייו - היה זוכה לקדימות לאור חתימתו על כרטיס אד"י. והנה עתה, מתגלה חוסר האונים של התיקון שנועד לתמרץ אנשים לחתום על כרטיס אד"י. אפילו היה אבי כהן מעדיף שבמצב של מוות מוחי יתרמו איבריו, הרי שההחלטה נתונה בידי משפחתו, וזו לא חייבת להיות חרדית כדי לסרב לכך, מספיק שהיא תתייעץ עם רבנים.

מאחר וחתימה על כרטיס אד"י אינה ערובה לכך שאיבריו של אדם יתרמו, הרי שאין התיקון משמש למטרה לשמה חוקק, וכל חשיבותו היא ברמה ההצהרתית בלבד. מכיוון שכך, יש לפעול לביטולו של סעיף מפלה זה.

פולו-אפ נוסף: היום (2.1.11) בתוכנית "מה בוער" בגל"צ, פרופ' ג'יי לביא הסביר כי המשמעות המעשית של התיקון לחוק הוא כי כל מי שלא חתום על כרטיס אד"י לא יזכה לקבל תרומת איברים. הכותרת שנתנו למאמר ב"העוקץ" - איבר תמורת איבר - מתגלה כמדויקת לחלוטין. מאחר והכרטיס אינו צוואה ואין לו שום משמעות - ניתן לתרום בהסכמת המשפחה גם ללא החתימה הכרטיס, וניתנת למשפחה הרשות לסרב לתרום איברים גם לאחר חתימת הנפטר על הכרטיס - התיקון לחוק לא רק מאוד טיפשי, אלא לנוכח משמעותו המעשית הוא גם אינו מוסרי לחלוטין.

שישבתו?

בדעת הקהל - בקרב הקהילה המקצועית, בתקשורת וברחוב - מסתמן קונצנזוס כי יש להיענות לדרישות השובתים ולהביא לסיומה המהיר של שביתת פרקליטי המדינה. עושה רושם כי היחידים שמתנגדים לכך הם אלו אשר טוענים ברוח "נערי האוצר" - אם תיכנע המדינה לדרישות הפרקליטים, סקטורים נוספים בשירות הציבורי ידרשו תוספות שכר. בעוד אני שותף לתחושה כי ההתנערות של ראש הממשלה ושריו מקיום מו"מ עם השובתים מלמדת משהו על יחסם למגזר הציבורי, אני כלל לא בטוח כי עדיף להיענות לדרישות הפרקליטים ולסיים שביתה זו. אולי אנחנו האזרחים רק מרוויחים מקיומה של השביתה?

קיימות שלוש הנחות וטענות עיקריות אשר נשמעות מצד אלו התומכים בסיום השביתה ובחיזוק הפרקליטות:
א. פרקליטי המדינה הינם אידאליסטים המוכנים לעבוד בשכר נמוך תמורת שירות המדינה;
ב. עלינו לדאוג לכך כי אותם אידיאליסטים לא יתפתו "לעבור לצד השני" - השוק הפרטי;
ג. אם השוק הפרטי יתחזק והפרקליטות תיחלש - אנו האזרחים נפסיד.
אני מבקש לפרק את ההנחות האלו ולערער על המסקנות הנובעות מהן.

א. על האידיאלים של פרקליטי המדינה

נהוג לצייר את הפרקליטים השובתים כאנשים חדורי מוטיבציה המשרתים את הציבור, ומעדיפים את טובת הציבור על פני הכסף הגדול בשוק הפרטי. עכשיו תחשבו על כל פסיקות בג"צ שלדעתכם היו ציון דרך משמעותי ביחסים שבין האזרח והמדינה. תחשבו למשל על בג"צ אליס מילר, על בג"צ העינויים או על פסק הדין בעניין המכרז להקמת בית סוהר פרטי במדינת ישראל. בכל אחת מן הפסיקות האלו, מי שייצגו את המדינה היו פרקליטי המדינה.

ניתן להצביע על מוטיבציות נוספות, מעבר ל"אידיאלים" שאינם נכנעים לכסף, אשר עשויות להנחות את פרקליטי המדינה בבחירתם לעבוד עבור היועץ המשפטי. חלקן לא רומנטיות כפי שנהוג לחשוב: תחושת הכוח שלעיתים לא נופלת מזו של גנרלים בכירים, המעמד והיוקרה, העניין והסיפוק המקצועי הנובע מעיסוק בתיקים סבוכים, הידיעה כי זו תחנה כמעט הכרחית בדרך למינוי הנכסף בעליון, תחושת השליחות בשירות המדינה בכל אשר תבחר.

עורכי הדין של המדינה אינם שונים רבות מעורכי הדין בשוק הפרטי. הם מייצגים את לקוחתם - מדינת ישראל - נאמנה, ולפי דרישות ראש הממשלה. אם אלו אכן האידיאלים שלהם, הרי שיתכן ועורכי הדין בשוק הפרטי עדיפים על עמיתיהם בשירות הציבורי. כשם שעורך דין פרטי מאמץ פעמים רבות Role morality אשר מאפשר לו להגן על פושעים, כך גם הפרקליטים בשירות המדינה ממהרים לאמץ לעצמם את מה שניתן לכנות  State morality. מסקנה: אם מישהו מחפש עורכי דין שהשקפת עולמם בהכרח זהה ללקוחות אותם הם מייצגים שיחפש באגודות לזכויות אזרח למיניהן או בתיקי הפרו בונו.

ב. על הפחד מפני המעבר "לצד השני"

הטענה השגורה היא כי נאמן - שר מקצועי המגיע מן השוק הפרטי ואליו ישוב - אינו רוצה לחזק את הפרקליטות מכיוון שהאינטרס שלו הוא כי אנשיה הטובים יתפתו לכסף הגדול של השוק הפרטי, וכי זו תהיה כמה שיותר חלשה בהתמודדות מול השוק הפרטי בבתי המשפט.

אלא שלא תמיד האינטרסים של הטייקונים אותם מייצגים הרצוג-פוקס-נאמן או משרדים גדולים אחרים מתנגשים עם אלו של המדינה. לעיתים אף מדובר באינטרסים חופפים. כלכלת הכיבוש, למשל, זקוקה לפרקליטי המדינה שיגנו עליה ויתנו לה תמיכה משפטית בערכאות השונות. חבירת ההון לשלטון זקוקה אף היא לתמיכתם המסורה של פרקליטי המדינה, כפי שהיה בעניין בית הסוהר הפרטי אותו ניסתה המדינה לקדם. היועץ המשפטי ושלוחיו הם אלו המאפשרים בשתיקתם את ההתנחלויות, את ההפרטה של שירותים שאסור להפריטם, את הפגיעה הזוחלת בזכויות אזרח שונות כדוגמת הצעת החוק להגבלת תנאי הפגישה של אסירים בטחוניים עם באי כוחם. יש לזכור כי ליועץ המשפטי לממשלה יש כוח רב והשפעה על המדיניות המשפטית של מדינת ישראל (קרי: מדיניות הפעלת הכוח), ואינו דומה לעורך דין שכיר אשר עליו לעשות לפי רצון שולחו.

כך שבעוד שאני מבין מהו האינטרס של ביבי להחליש את שירותי החינוך, הרווחה והבריאות, אני לא בטוח מהו האינטרס שלו להחליש את כוחה של הפרקליטות, שהיא אורגן הכרחי במדיניות הפעלת הכוח של מדינת ישראל. פרקליטות חלשה שקולה לצבא חלש. אולי זאת מפני שהוא יודע שבמקרים הבטחוניים הבאים לפתחו של בית המשפט, המדינה לא צריכה כלל עורכי דין ויכולה להסתפק בסוכן שב"כ שילחש על אוזנה של השופטת האהובה עליו?

לפי הניתוח הזה, האינטרס של ההון הוא שלזרוע המשפטית של השלטון יהיה מספיק כוח על מנת להגן על האינטרסים המשותפים לשניהם (אך לא די כוח כדי לפגוע באינטרסים של ההון כאשר אלו מתנגשים עם זה של השלטון), והחלשת הפרקליטות עשויה אולי להיטיב עם הציבור במלחמתו ביחסי ההון-שלטון. יתכן שזו גם הסיבה שבכירי הפרקליטים בשוק הפרטי תומכים בעמיתיהם, אין זה מופרך לחשוד באינטרסים של פרקליטי צמרת.

ואולי ההתמקדות במדינת ישראל מול או לצד הטייקונים מחמיצה את העיקר. ברבים מן המקרים המדינה אינה מתמודדת בבית המשפט מול אנשי עסקים חזקים המצויידים בסוללת עורכי דין, אלא מול אזרחים חלשים שלא תמיד יכולים לשלם עבור הגנה משפטית הולמת. אחוזי ההרשעה הגבוהים במשפטים פליליים במדינת ישראל, והתיקים הרבים הנסגרים בעסקאות טיעון, חייבים להדיר שינה מאזרחי המדינה לפחות כמו החשש שכל עוד הפרקליטות שובתת פושעים ישוחררו לחופשי. אם להסתמך על העקרון לפיו עדיף כי עשרה פושעים ישוחררו לחופשי על פני הרשעתו של חף מפשע בודד, הרי שיתכן כי שביתת הפרקליטות תורמת לבטחון האזרחים הרבה יותר מאשר במצב בו אנשיה מכניסים לכלא אנשים חפים מפשע.

ג. האם אנו בהכרח מפסידים משביתת הפרקליטים?

נוסף על האזכורים על רוצחים ופדופילים היוצאים לחופשי מדי יום, התקשורת יודעת לספר על ההפסד הכספי שנגרם לקופת המדינה עקב שביתת הפרקליטות. במובן הזה הפרקליטים נדמים בעיני לנערי האוצר הידועים לשמצה, שגם תפקידם כאילו מתמצה בשמירה על קופת המדינה משל היו סוחרים פשוטים נטול קו אשראי ולא משרתי ציבור האמורים לדאוג לרווחתו. ואולי דווקא יש להתייחס לפרקליטי המדינה באותה חשדנות שאנו מתייחסים אל נערי האוצר. אכן, אין להקל בהפסדים שנגרמים לקופת המדינה ובכך שיתכן כי עבריינים משוחררים לחופשי, אך אולי נזקים אלו אינם עולים על הרווחים שעלולים להיגרם, חס וחלילה, משביתת הפרקליטים?

אני מהרהר בכך מפני שאני לא יודע אם הפרקליטות אכן מפעילה את המנדט שניתן לה להפעיל כוח לטובת הציבור או שדווקא אותו ציבור עליו היא אמורה להגן סובל מנחת זרועה. בעוד אני בטוח כי האזרחים הם אלו הסובלים כאשר מערכות החינוך, הבריאות או הרווחה שובתות, אני כלל לא בטוח שבסופו של חשבון אנו מפסידים משביתת הפרקליטות. ככל שתתארך השביתה נוכל אולי ללמוד מסקנות ממקרה בוחן מעניין זה - האם עדיף לנו שפרקליטי המדינה יעבדו או ישבתו.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

הצעה לשיבוש הוגן: אתר מראה להכצעקתה

אתר "הכצעקתה" הוא בעיניי האתר הכי חשוב שעלה השנה ברשת העברית. למי שלא מכיר, מדובר באתר בו נשים מדווחות על ההטרדות אותן חוות מידי גברים מדי יום במרחב הציבורי. מומלץ לעקוב אחר הפרסומים באתר על מנת לקבל מושג כיצד נשים חוות את המרחב הציבורי.

מכיוון שמטרת האתר העיקרית היא לספק קבוצת תמיכה לנשים אשר "זוכות" להטרדות ברחוב, ההגדרה של מפעילות האתר למהי הטרדה היא הגדרה שנועדה לעקר מראש כל דיון בשאלה האם זו אכן הטרדה, וניתן לנסח זאת כך: "הטרדה היא כל מה שמרגיש לאישה שהוא מטריד". באותו אופן, מדיניות התגובות באתר היא למנוע תגובות עם נימה שיפוטית כלפי אותן נשים שבוחרות לחשוף את סיפורן האישי באתר. התגובות אותן מונעות מפעילות האתר עוסקות בעיקר בשני נושאים: תגובות המנסות לפתח דיון חברתי חשוב בפני עצמו - האם ברמה החברתית אכן מדובר בהטרדה ומהם הגבולות; וכן בשאלה הלא פחות חשובה שניתן לסכמה באופן הבא - "מדוע לא עשית כלום? את יכולה להתלונן במקומות הבאים".

בנוגע לחופש הביטוי, תפיסתי היא כי חופש הביטוי הוא מוחלט (לא ניתן לעצור ביטויים) ולכן גם אין לנסות ולמשטר אותו. כך למשל אני מתנגד לקיומו של סעיף ה"הסתה לדבר אלימות" בספר החוקים, סעיף שנעשה בו שימוש פוליטי במטרה להגביל את חופש הביטוי. דברים אלו לא מובאים על מנת שלא לתמוך בהחלטתן של מפעילות האתר להפעיל הסדרה פרטית של חופש הביטוי באתרן, אלא כדי לחדד את דבריי הבאים: אני חושב שמדיניות התגובות באתר "הכצעקתה" היא נחוצה ומקסימה.

עם זאת, האתר הוא אתר חשוב מדי מכדי שהדיון בדברים שעולים בו לא יתרחש. האתר הוא גן עדן לחוקרי חברה, ולשאר האנשים שחשים צורך לדון בנושאים המהותיים שעולים מן הדיווחים בו, ומדיניות התגובות באתר היא במידה מסויימת עוול חברתי - שכן הוא זירה נדירה בה מסופקת הצצה סטרילית כזו לנושא הטרדות הרחוב מצידן של נשים. הצורך לדון במקרים העולים באתר זה עולה הן מצידן של הנשים והן מצידם של הגברים.

אז כיצד ניתן לפתור את המתח הזה שבין הצורך במרחב שהוא מעין-פרטי ומאפשר לנשים לספר אודות הטרדות הרחוב שהן עוברות ללא נימה שיפוטית, ולבין הצורך בזירה לדון בה בכל הנושאים האלו ללא הסדרה? אין צורך, ניתן לקיים את שתי הזירות זו לצד זו. הצעתי היא להקים את "התקעצכה" -  אתר מראה להכצעתקה. כפי שניתן לראות, אני נעדר כל ידע טכני או חוש עיצובי על מנת להקים אתר שכזה, ואשמח אם מישהו יענה לקריאה זו.

אני אשמח גם אם מפעילות הכצעקתה יתנו את ברכתן, או לפחות את הסכמתן, לקיומו של של אתר זה. לדעתי אתר זה לא רק שלא יהרוס את הסביבה הסטרילית אותן הן מנסות לנהל, אלא יתכן ואף יעזור להן בכך. אחת לכמה זמן בכל זאת מתנהלים דיונים באתר, ואילו עתה יוכלו מפעילות האתר להפנות את אותם מדיינים לאתר המקביל. אך גם אם לא יתמכו בכך, אני לא רואה כל פסול בקיומו של אתר זה.

ראשית, האם יהיה בכך פסול ברמה החוקית? לטעמי לא, מאחר ולדעתי זהו מקרה מובהק של "שימוש הוגן", ולכן לא צריכה להיות כל מניעה להקים אתר שכזה.
שנית, האם יהיה בכך פסול ברמה המוסרית או האתית? לטעמי התשובה היא לא. אמנם הכצעקתה מספק קבוצת תמיכה נקיה מהפרעות חיצוניות לנשים, אך הוא עושה זאת בזירה ציבורית פתוחה לעיני כל. אין זו יד המקרה, למפעילות האתר יש אג'נדה חברתית, פוליטית - "באמצעות דיווחים, סיפורים ותמונות, אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי", והן רוצות לחנך כיצד ראוי להתנהג במרחב הציבורי.
לאור זאת, הרי שאין כל פסול - ואף יש צורך חיוני - בקיומה של זירה שכן תאפשר דיון חברתי/פוליטי ללא צנזורה על המקרים המדווחים באתר. דיונים פוליטיים אין לקיים במעמד צד אחד. לכן גם אין לקבל טיעון תיאורטי כי הדבר יוביל לירידה במספר הדיווחים באתר, שכן כבר עתה יכול כל אחד להעתיק קטעים רלוונטיים מתוך האתר לבלוגו ולקיים דיון בעניינם. המתלוננות יודעות זאת, ועושות זאת במקרים רבים - יש להניח לאור מקרא חלק מן הדיווחים - בין השאר מתוך אותה מטרה פוליטית מוצהרת שלשמה הוקם האתר.

הדיון ברשת בנושא הטרדות הרחוב התפתח רבות תודות לקיומו המבורך של הכצעקתה. אני חושב שהוא ימשיך להתפתח אם יקום בנוסף אליו אתר המראה התקעצכה.

עדכון: בנות האתר מסרו כי גם לדעתן הן יוכלו להפיק תועלת מהפניית דיונים לאתר מראה, אך יש להן חשש מאתר בו לא תהיה מדיניות תגובות כלל. הן ישמחו להיות בקשר עם מי שיקח על עצמו להרים את הכפפה דרך המייל: israel@ihollabackgirl.org.

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

צמצום תחום המאבק

1. "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96). "

אם העולם שמתאר וולבק דומה במשהו לעולם שבו אנו חיים, ושכל אחד מן הקוראים יחשוב בעצמו עד כמה מדויק התיאור של וולבק, הרי שיש צביעות בהתעקשות כי אין ביחסים בין המינים שום היבט כלכלי. לכל הפחות, תהיה זו צדקנות מעושה לטעון שלעולם אין ביחסים בין גבר לאישה שום היבט כלכלי-מיני. ואם העולם של וולבק דומה במשהו לעולם שלנו, הרי שמיזמים כגון המרכז לאמנות הפיתוי עונים על צורך כלכלי-מיני בר קיימא, ותהיה זו היתממות לחשוב שהם פועלים בריק, וודאי על רקע הצלחתם. יתרה מזאת. אם העולם של וולבק הוא העולם שלנו, ושכל אחד יחליט עד כמה, אין דרך לתאר את היחסים בין המינים, אלא באמצעות הז'רגון העסקי של המרכז לאמנות הפיתוי.

קראתי את הפוסטים שעוררו מחדש - זה הרי ריטואל קבוע - את הסערה האחרונה בנוגע למרכז לאמנויות הפיתוי, ונכתבו כולם על ידי נשים. קראתי גם את התגובות. בכולם כמעט הוצגו אותם נערים (או אנשים) אשר נרשמים לקורסים במרכז לאמנות הפיתוי ומיזמים דומים כלוזרים. ואם אותם בני אדם הם לוזרים, אשר לא עומדים בכללי התחרות הנוקשה, אנשים שהפסידו במירוץ, וקשה לגייס כלפיהם כל אמפתיה (החמלה נעדרה מכל הפוסטים העוסקים בנושא) - הרי שאותם אנשים נדונים להרגיש כאילו משהו מקולקל בהם, כאילו אינם בעלי ערך במערכת הכלכלית של המין, ועליהם לפעול לתקן זאת. האשמת אותם חסרי צ'ארם מיני במצבם דומה להאשמת עניים בכך שהם אינם עובדים, או לפטור זאת בעצלנותם.

ואם החברה לא מגלה אמפתיה כלפיהם, ואין מי שילמד אותם כיצד להתנהג, ואין אף אישה שתכווין אותם מרצונה הטוב או אדם שידאג לרווחתם המינית (הזנות הרי אסורה), אנא יפנו? למרכזי קואצ'ינג כגון המרכז לאמנות הפיתוי, או לחלופה הגרועה יותר - טיפול פסיכולוגי, פתרונות אשר מציעים עזרה נפשית תמורת בצע כסף.

בהקשר הזה כדאי לחזור ולספר את הבדיחה שאף פעם לא נס ליחה של סלבוי ז'יז'ק, אגב הקשר בין מין, כסף וטיפול פסיכולוגי: מדוע פסיכואנליטיקאי יותר גרוע מזונה? לזונה אתה משלם כסף תמורת ההתערטלות הגופנית שלה וההנאה שלך, אצל הפסיכואנליטיקאי אתה גם משלם כסף וגם מתערטל - כך שהוא נהנה פעמיים. ראשי המרכז לאמנות הם אולי אנשים ציניים שמנצלים מצוקה של אנשים על מנת לעשות ממנה כסף, אך במובן הזה הם אינם שונים מאורן זריף, מן הפלסטיקאי או הפסיכואנליטיקאי. כך המערכת הקפיטליסטית עובדת, וכך גם בעולם בו המערכת המינית היא מקבילה למערכת הקפיטליסטית של הכסף, אך דומה לה עד מאוד.

אם נישאר לרגע בתחום הנפש, האשמת אותם חסרי מזל במצבם, ובנסיונתיהם הנואשים לצאת ממעגל העוני המיני, תהיה דומה להאשמת חולת אנורקסיה במחלתה, שנגרמה הודות לשטף הדימויים הרזים השוטפים אותנו בטלוויזיה, והודות לתחרות הקפיטליסטית בין האנשים הצעירים בני אותה שכבת גיל, בה אנו חיים מאז המהפיכה התעשייתית.

2. כאמור, הזעזוע מן המרכז לאמנות הפיתוי חוזר במעגל החיים של הרשת אחת לזמן מה, אלא שהפעם הזעזוע הריטואלי עמוק עוד יותר - הפעם נוספה עלילת פשע לעניין. בלוגרית פשפשה בארכיוני הפורום של המרכז, ומצאה סיפור משנת 2006(!). על פניו, אם הסיפור בפורום נכון (ויתכן שהוא מוגזם, כדרכם של גברים צעירים; או שהוא מומצא לחלוטין, כדרכם של אוחזים בעט), אכן מדובר בסיפור מזעזע על אונס.

ההוכחה חותכת והמסקנה ניצחת: לא רק שהעניים הם עניים ועל כן אסורים במגע, אלא שהם גם כולם - אחד לאחד - פושעים מסוכנים ואנסים, לפחות בפוטנציה. הרי ידוע לכל הבקיא בכלכלת המין: אנשים שנדמה שערכם בשוק המיני הוא רב - מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי למשל - אינם מבצעים פשעי מין. אחרי הכל, מדובר על מקרה אחד של אונס לכאורה מתועד במשך 4 שנים, האין מובהקות ברורה מזו לתרומתו של המרכז לאמנות הפיתוי לחששן של בנות ישראל ללכת ברחוב? כולם הרי יודעים, עד לפתיחתו של המרכז תופעת ה-Date rape לא הייתה קיימת כלל וכלל. העניים המיניים האלו, הם מביאים עלינו גל של פשע. ההיסטריה אם כן מוצדקת.

מכאן ועד להגשת תלונה במשטרה הדרך קצרה. תלונה זו, שבהיעדר ראיות נוספות וודאי תיגנז, היא חסרת תועלת בערך כמו הגשת תלונה כנגד גורואים לשיווק על כך שהם מעודדים מעילה בכספים, והמרכז ומתחריו ימשיכו לפעול בשוק הכלכלי של המין. ערכה היחידי הוא בטקסיות שלה, התלונה הזו לא יותר מאשר פרפורמנס פמיניסטי (ובערכו של הפרפורמנס אין לזלזל, אך גם אין צורך להפריז בחשיבותו ל"מאבק").

3. אלא שלאור כל מה שכתבתי למעלה, המאבק אינו צריך להתרכז במרכזים לאמנות הפיתוי למיניהם. המרכזים הדוחים האלו הם המוגלה שנגלה על העור, אחרי שהמחלה התפשטה בכל הגוף. המוגלה אכן מזעזע, אך להזדעזע ממנו ולהעלים עין מן המחלה דומה לזעזוע ממכתב הרבנות תוך התעלמות מן הגזענות שהציבור הרחב שותף לה.

בחברה גזענית, אין זה פלא שהרבנים מרגישים חופשיים לצאת בקריאות גזעניות. בחברה בה יש פערים כלכליים בין עשירים לעניים, אין להתפלא אם הפשע יגבר. אלו הן תוצאות צפויות, מתבקשות אפילו, ואת הזעזוע עלינו להפנות קודם כל כלפי עצמנו. אם לא נעשה כן, הרי שאנו מפחדים מן התוצאה ומעדיפים לבחור בנתיב הקל של טיפול בסימפטומים בלבד, וחייבים להודות שיש מימד של פחדנות בהיטפלות לילדים הדחויים והחלשים של המרכז לאמנות הפיתוי.

בחברה קפיטליסטית בה אנשים צעירים מרוויחים עמלות ממכירות בעגלות בקניונים, אין להאשים את האדם שירעב ללחם אם לא יעשה הכל על מנת למכור (ואלוהים יודע עד כמה הדבר מהווה מטרד עבורי. אלא שהמטרד הזה הוא הכרחי, כמו אותו קבצן בצומת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שיש כאלו שחייהם אינם נפלאים). בעולם המעמדי של וולבק, ואתם תחליטו עד כמה העולם בו אנו חיים דומה לו, לצחוק על הצעיר הרעב לאהבה, שמעולם לא טעם מטעמו המתוק של הקשר הזוגי, שמתחיל איתך בקניון - להאשים אותו באומללותו - זוהי פעולה חסרת רגש.

האין זה סמלי ששתי הפעילויות האלו מתרחשות דווקא בתוך הקניון? הרי ברור שדווקא בקניון - אותו חלון ראווה של תרבות הצריכה, מתחם לכאורה סטרילי ומוגן מכל אותם קבצנים אמיתיים אך מלא בקבצנים אחרים, קצת יותר מוצלחים ברמה הכלכלית והמינית - נזדעזע כאשר התוצאות של העידן בו אנו חיים מטרידות את מנוחתנו ונבקש להדחיק אותן. כך גם בכל הקשור לכלכלת המין, שגברים וגם נשים שותפים ושותפות לה, הזעזוע הוא דווקא מאלו שב"טריקים" הבריקולאג'יים שלהם חושפים את קשיחות הלב של של הגישה הכלכלית.